״לנצח נצחים״: למה שהמוות יפריד בינינו? להיפך

קל להבין מדוע הסרט ״לנצח נצחים״ עורר תגובות מעורבות מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל טורונטו. קומדיה רומנטית פנטסטית, עם קאסט חמוד וקסום בצורה מוגזמת, נרטיב שכאילו יצא מסטודיו פיקסר, ורטוריקה קרטוּנית משהו, הוא מציג סיפור פנטסטי בצורה די פנטסטית כשלעצמה. מדובר בחוויית צפייה שעלולה לעורר ״זעם חמידות״, אך לצד זאת, יש בו גם כמה גורמים שיכולים לעורר, ובכן, סתם זעם של תסכול, שאינו פחות מוצדק.

״לנצח נצחים״ מתרחש בחיים שאחרי המוות. ליתר דיוק, בתחנת מעבר, שבה כל אדם עובר אחרי מותו. זהו מין שילוב בין תחנת רכבת, מרכז כנסים, קניון ומלון מיושן – כמו יריד תיירות של החיים שאחרי (ולפחות שם נראה שיש תחבורה ציבורית סבירה). כל אחד שמגיע צריך להחליט איפה יבלה למעשה חיים בלתי נגמרים, שאחרי החיים עצמם. איפה יחיו? מה יעשו? האם בפריז או בבקתה קטנה ביער? בחורף או בקיץ? אבל חשוב מכך, עם מי הם יבלו את המושג המופשט הזה ״לנצח״.

אולי עבור אנשים מסוימים זו לא בחירה קשה, אצל אחרים, ובכן, איטס קומפלייקיטד. ורי ורי קומפליקייטד. כך המצב אצל ג׳ואן (אליזבת אולסן). את רוב חייה היא העבירה עם לארי (מיילס טיילר). השניים היו נשואים באושר, הקימו משפחה, וחיו חיים שאפשר להיות גאים בהם. אלא שלארי לא היה בחיר לבה הראשון של ג׳ואן. בעלה הראשון, לוק (קאלום טרנר), נהרג בטרם עת ורק אחרי שהיא התגברה והמשיכה הלאה, מצאו היא ולארי זה את זו. הבעיה מתעוררת שכן בחיים הבאים, כשהיא מתה, לא מחכה רק לארי, אלא גם זה שנלקח ממנה בצעירותה, לוק.

שניהם רוצים לקחת אותה הלאה ולבלות את הנצח איתה. מה שיוצר דילמה היפותטית מעניינת, מוסרית, אנושית, מכמירת לב. בזמן קצוב ג׳ואן נדרשת לבחור בין השניים והם מתחרים על לבה. עבורם זה קל, רק באישה אחת הם מאוהבים. אבל היא, מאוהבת בשניהם. לשניהם היה מקום בלבה. רק שעם האחד היא הצליחה לבלות ככל האפשר, ועם השני, לא.

מדובר באנשים שונים מאוד, לטוב ולרע. האחד יציב, מסודר, קצת מרובע, השני עדיין חי בתוך זיכרון של אהבה צעירה ורומנטית מן האגדות, מין אביר על סוס לבן, שהוא יותר פנטזיה מאשר מציאות. האחד מגיע עם היסטוריה ממשית, השני עם אידיאל שנגזל. וביניהם נוצרה בחירה שאין דרך לצאת ממנה בלי לפגוע במשהו חשוב.

כאן מתגלה הבעיה המרכזית של ״לנצח נצחים״. הדילמה עצמה היא חלק לא גדול מהבעיה, אבל האופן שבו הסרט מגייס אותה כמנוע הדרמטי הראשי שלו – כן. מצד אחד שתי האופציות טובות, מצד שני זהו מטען רגשי שאי אפשר באמת לדמיין או לעבד ברצינות.

בכל פעם שהסרט משתחרר מהעומס הרגשי שהוא עצמו הניח על השולחן, הוא כיף טהור. הבמאי דיוויד פרייני בונה עולם מלא צבע, תזמונים קומיים הדוקים ומניירות מוקצנות, כמעט כמו סרט אנימציה

הסרט מבקש להאמין שהבחירה הזו שוברת לב, אבל באותה נשימה הוא נזהר לפגוע באמת באף אחד מהגברים, או לפרק עד הסוף את המיתוס של ״אהבת חייך״. ומכיוון שאין באמת תשובה טובה, נותר מין מצב רגשי מתסכל. כל דיאלוג, כל התלבטות, כל שיח ״רציני״ בעומק הדילמה מרגיש שטוח, לא מציאותי ובעיקר מלאכותי. סימפטום שמועצם כפל כפליים בסוף הסרט, שמרגיש צפוי.

בכל פעם ש״לנצח נצחים״ משחרר את עצמו מהעומס הרגשי שהוא עצמו הניח על השולחן, הוא כיף טהור. אבל כשהוא חוזר לדילמה, הוא נזכר פתאום שהוא אמור להיות סרט בעל משמעות, ומתחיל להתנגש בעצמו.

הבמאי דיוויד פרייני בונה עולם מלא צבע, תזמונים קומיים הדוקים ומניירות מוקצנות, כמעט כמו סרט אנימציה. זו בחירה אסתטית יעילה לקומדיה, אבל בעייתית לדרמה האינהרנטית לנושא. ובעייתית במיוחד ליישב בין הטונים.

פרייני מביים את העולם הבא כמו לונה פארק רך ונוצץ. זה יפה, זה משעשע, אבל זה גם מונע מהכאב של ג׳ואן להדהד מעבר לרגע. עיצוב העולם הזה הוא חרב פיפיות, משום שהוא מרחיב עוד יותר את הפער בין הקומי לדרמטי ומבליט עד כמה הסרט מתקשה לגשר על הבדלי הטונים שהוא עצמו יוצר.

מנגד, כל מה שקורה בין לבין באמת מקסים, משעשע וחמוד למות. ההומור, וגם האסתטיקה והמשחק, שובבים, מטופשים וקרטוּניים. זה עובד. זה מצחיק, ולפעמים מצחיק אפילו יותר ממה שמתאפשר לז׳אנר הזה בדרך כלל. הקונספט עצמו, ואופן הבנייה שלו בידי פרייני, עוטפים את כל השיח הרציני בשורה ארוכה של טירופים קומיים.

כך למשל, יש שני ״מייצגים״, בירוקרטייים של העולם הבא, שדוחפים את אפם ואת דעתם. שתי דמויות המאופיינות כמו סייד־קיקס של דיסני. האתנחתות הקומיות מגיעות בקצב קבוע, ומשלבות בין הומור גופני, עריכה חדה ומאבקי אגו, שהופכים לרגעים הטובים ביותר של הסרט.

הליהוק, בעיקר של אולסן, מוצלח במיוחד, ושלושת השחקנים – יחד עם שחקני המשנה, עובדים בדינמיקה נהדרת. חשוב להגיד שהסרט הזה כנראה לא היה עובד אילו הבחירה הייתה הפוכה, כי זה היה נותן לה נופך מיזוגני־משהו אם היה זה גבר שצריך לבחור בין שתי נשים יפות. ופה יש משהו צורם בצביעות ההוליוודית – שכן חפצון גברי לא חסר שם. נו שויין.

בסיכומו של דבר, יש משהו מרענן בקומדיה רומנטית שמרשה לעצמה להיות נאיבית וילדותית דווקא בעידן שבו רוב הז׳אנר מתעקש על אנטי־רומנטיקה וציניות. לא כל סרט צריך להעמיד פנים שהוא מבין משהו עמוק על אהבה או על החיים (או על המוות). ״לנצח נצחים״ אולי לא מפיק משמעות גדולה מהשאלות שהוא מעלה, ולעיתים אף יורה לעצמו ברגל. אבל הוא כן מצליח לעשות דבר פשוט ונעים: להשאיר חיוך.

---

״לנצח נצחים״ (Eternity)
בימוי: דייויד פרייני
ארצות הברית, 2025, 114 דקות
3.5 כובים