גלעד בר־שלו: האמת היא הדרך הטובה ביותר ליצור אמון עם המצולם

יובל: הי גלעד, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו?

גלעד: בוקר טוב יובל, שלומי טוב. כמו כולם – מתנהל בעולם

יובל: יפה. אנחנו כאן כדי לדבר על ״דיוקנאות היום־יום״, התערוכה שלך בגלריית האוניברסיטה המורמונית בירושלים. יש לי תחושה שלא הרבה מכירים את הגלריה, אז אולי לפני התערוכה והעבודות, ספר עליה כמה מילים, איך נוצר הקשר

גלעד: הגלריה ממוקמת בהר הזיתים בירושלים והיא חלק ממתחם האוניברסיטה המורמונית. מדובר על מבנה מרשים מאוד מבחינת הארכיטקטורה שלו. יש בסמוך לגלריה גם אולם קונצרטים גדול ויפה שמשקיף על כל ירושלים לכיוון מערב.

הקונצרטים הם בעיקר של מוזיקה קלאסית וג׳אז, ומביאים קהל גדול שמעריך את המוזיקה. השילוב של אירועי המוזיקה והגלריה יוצרים מתחם תרבותי מעניין ופעיל.

גם אני לא הכרתי את הגלריה עד שמכרה וידידה ותיקה שלי מירושלים – לולה וילנקין – פנתה אלי. מסתבר שלולה אוצרת שם את התערוכות, ולאחר שנים שלא היינו בקשר דיברנו והיא העלתה את הרעיון לתערוכת יחיד שלי

יובל: אחלה, עשית חשק, נחזור ללולה: היא פונה אליך עם הצעה משמחת לתערוכת יחיד, איך מתקדמים מפה? כי יש לך שני נתיבים מקבילים בעשייה, נקרא להם כרגע המסחרי והאמנותי, למרות שזו הבחנה לא תמיד פשוטה, במיוחד כשמדובר בצילומי דיוקנאות. ידעתם לאן זה הולך מההתחלה?

גלעד: אתה צודק – באמת יש לי שני כובעים – הצד המסחרי והצד האמנותי. אצלי ההבדלה היא חד משמעית: יש לי את העבודה בסטודיו והצילום שממנו אני מתפרנס, ויש את הצד של החיפוש האישי והפנימי. אני חושב שהיה ברור גם לי וגם ללולה שהדימויים בתערוכה יהיו של הפורטרטים שאני מצלם עבור העבודה האישית שלי.

התהליך היה בנוי מכמה שלבים – קודם כל דיברנו על החלל, על המיקום שלו ועל הרצונות הספציפיים של המארחים – האוניברסיטה המורמונית. מכיוון שמדובר בגוף דתי, בחירת הדימויים היתה צריכה גם להתאים לרוח המקום.

לאחר מכן העברתי ללולה כמות דימויים יחסית גדולה ויחד צמצמנו לאלו שיתאימו לגודל החלל ולתקציב שיש ברשותנו. עשינו את התהליך מספר פעמים תוך שינויים לפריימים בודדים עד שהגענו לתצלומים הסופיים שמוצגים בתערוכה

האינטראקציה שלי עם המצולמים היא מאוד ישירה וכנה; תוך שלוש שניות בערך אנשים יכולים לזהות אם לסמוך עלי ועל הכוונות שלי או לא. אם אני לא אומר להם אמת מוחלטת הם לא יסכימו בדרך כלל להצטלם

יובל: כמה עבודות אתה מציג בסך הכל? מה מחבר ביניהן? ספר קצת עליהן

גלעד: כרגע מוצגות בחלל כ־32 עבודות, רובן ככולן מודפסות בגודל 80 על 110 ס״מ. יש כמה עבודות שמודפסות קטן יותר, ובנוסף יש עוד 20 עבודות שטרם תלינו. בהמשך נעשה רוטציה עם התצלומים במבואה של הגלריה במטרה לגוון במהלך התערוכה.

העבודות הן תולדה של שמונה שנים שבהן שוטטתי עם המצלמה בארץ, בארצות הברית וגם באירופה. מדובר על פורטרטים של אנשים זרים במקומות שאליהם הגעתי. כל התמונות הן בשחור לבן, חלקן הגדול צולמו בפורמט גדול של 8×10 ו־4×5 (וחלק מהתמונות צולמו במצלמות דיגיטליות).

אפשר להגיד שאני עוסק בצילום ישיר. בפורטרטים כל המצולמים מביטים ישירות אל המצלמה (אל הצופה). הרצון שלי הוא ליצור אינטראקציה מול המצולם בזמן אמת במקום שבו נפגשנו

יובל: איך זה עובד? מה אתה מזהה במישהו שאתה רוצה לצלם? ואז מה? פשוט אומר שלום קוראים לי גלעד, אני רוצה לצלם אותך?

גלעד: זה שילוב של כמה דברים. אני חושב שקודם כל כשאני יוצא לצלם אני צריך להיות במקום פתוח עם עצמי ולראות יופי בכל דבר. השילוב של הדמות, של האור, של המקום והיכולת שלי להיות נוכח, יכול לגרום לפורטרט להיות מוצלח.

האינטראקציה שלי עם המצולמים היא מאוד ישירה וכנה; תוך שלוש שניות בערך אנשים יכולים לזהות אם לסמוך עלי ועל הכוונות שלי או לא. אם אני לא אומר להם אמת מוחלטת הם לא יסכימו בדרך כלל להצטלם.

אפילו לפני שאני פונה אליהם, אני נוכח באזור. אני שם את המצלמה על הצוואר או על חצובה ובכך מצהיר לסביבה שאני צלם. עד שאני מגיע אליהם ככל הנראה הם כבר שמו לב לנוכחות ולהתנהלות שלי.

אז אני פונה אליהם ומבקש לצלם אותם, ויש כמובן שתי אפשרויות: האחת שיגידו לי לא. במקרה הזה אני מחייך ואומר תודה. ב־99 אחוז מהמקרים הם מחייכים חזרה ואומרים תודה שביקשתי.

במקרה השני הם אומרים כן ואז נוצרת שיחה. הם בדרך כלל שואלים למה אני רוצה לצלם ולאן התמונות ילכו. גיליתי שהאמת היא הדרך הטובה ביותר ליצור אמון עם המצולם

להתערב כמה שפחות

יובל: כמה זה מבויים? יש הוראות חוץ מתסתכלו למצלמה?

גלעד: הרצון שלי הוא להתערב כמה שפחות. יש מקרים שהמצולם (או המצולמת) מציגים את עצמם בצורה כל כך מושלמת שאני רק יכול לקלקל אם אני אכוון אותם; ממש כמו לקבל מתנה: לא הייתי רוצה לשנות שום דבר. ויש מקרים שבהם הנושא עומד מול מצלמה ומשהו משתנה. זה יכול להיות כתוצאה ממודעות עצמית ולחץ.

אני כן מכוון ומביים אבל בצורה מאוד מינימלית; תנועות קטנות כמו להרים את הראש או להרגיע את תווי הפנים. לעיתים דווקא המתח, הלחץ והמודעות, משרתים את התמונה. אז גם במקרים כאלו יש משהו מאוד אמיתי בתקשורת ובמעמד הצילומי שיוצר משהו מעניין ואין צורך לגעת.

דבר נוסף הוא שרוב הבימוי וההחלטות הצילומיות כבר נעשות אצלי בראש. לדוגמה, מאיזה כיוון לצלם, האם לצלם גוף מלא או תקריב, איפה האור יותר טוב. כל ההחלטות האלו נעשות בלי מודעות של המצולם ובאופן מסויים כבר מביימות איפה הוא יעמוד ואיך תיראה התמונה

יובל: אז שאלה אחרונה לגבי הבחירה בשחור לבן שיוצרת צילומים קצת חסרי זמן, ולפעמים גם חסרי מקום (כלומר יש מקום אבל לא לגמרי אפשר לדעת איפה בעולם הוא נמצא). מה הוביל אותך לזה?

גלעד: ההחלטה על שחור לבן הגיעה מכמה מקומות. קודם כל החיבור שלי עם ההיסטוריה של הצילום: אפשר להגיד ש־70 אחוז מהזמן שהצילום קיים התמונות צולמו בשחור לבן. הצילום בצבע נעשה שימושי רק ב־50 השנה האחרונות, כך שרוב ההיסטוריה המצולמת היא בשחור לבן. 

הצלמים שאני הכי אוהב ומעריך רובם ככולם הם מתחילת ואמצע המאה ה־20, אז בהחלט משהו בשחור לבן הוא על־זמני. קשה לזהות תקופה או מקום בלי סממנים מובהקים. רמזים אפשר למצוא לפי הבגדים, המכונית או הארכיטקטורה במקרים מסויימים.

הרצון שלי להתערב כמה שפחות. יש מקרים שהמצולם (או המצולמת) מציגים את עצמם בצורה כל כך מושלמת שאני רק יכול לקלקל אם אני אכוון אותם; ממש כמו לקבל מתנה: לא הייתי רוצה לשנות שום דבר. ויש מקרים שבהם הנושא עומד מול מצלמה ומשהו משתנה

אני חושב שבתצלומים שלי אני מנסה לבודד את הנושא ובכך לנתק אותו מזמן או מקום ספציפיים. אני משתדל לצלם את כל האנשים באופן דומה ואולי גם את המקומות; ליצור אחידות מסויימת שמשרתת את הרצון שלי להראות שאדם הוא אדם, יחד עם הייחודיות שלו.

דבר נוסף לגבי השחור לבן – זה מאפשר הפשטה (מלשון פשטות): אפשר להתרכז בפרצוף, בהבעה, באיך הגוף מוחזק ביחס לסביבה. יש אפשרות לראות אור ועומק בצורה פשוטה יותר שתמקד אותנו בנושא התמונה

יובל: יפה. לסיום תבחר שני צילומים שאתה אוהב במיוחד מתוך התערוכה ותספר לנו קצת עליהם כמה משפטים על כל אחד?

גלעד: שתי תמונות שככה עולות לי בראש. תמונה אחת של חסיד שצילמתי ביער בן שמן עם מצלמת פורמט גדול. זה היה בזמן הקורונה ואני מאמין שהיו איזה כמה ימים בין הסגרים שאיפשרו לצאת.

הלכתי ביער ופגשתי אותו. הלבוש שלו היה מהודר במיוחד כי היה חג הפסח. יש איזה משהו שעניין אותי בחיבור לאיזור הטבע והיער והדמות הדתית שבדרך כלל פחות מתחבר לי בצורה טבעית בראש.

תמונה שניה היא של שני גברים צעירים שפגשתי באיזור פרדס חנה. במהלך השיטוט הצצתי לאיזה חצר אחורית של בית, ראיתי שם את אחד מהם והתחלתי לדבר איתו. משהו מהמקום הזה בהקשר של ניתוק מזמן מתחבר לי. שניהם יושבים על מכונית סובארו משנות ה־80 ושניהם נראים כמו בחורים שהם מלח הארץ; סוג של נוסטלגיה מומצאת לדבר שלא באמת קיים עכשיו

יובל: בסוף אתה קצת רומנטיקן. נכון?

גלעד: אין ספק. עמוק בפנים כן. הייתי הרבה יותר ציניקן פעם, אבל אני חושב שעם השנים אני מצליח לנתב את זה למקומות אוהבים ומחברים יותר

---

גלעד בר־שלו | דיוקנאות היום־יום
אוצרת: לולה וילנקין
גלריית האוניברסיטה המורמונית, ירושלים
נעילה: מרץ 2026