סיכום 2025 / ג׳לאל מסארוה ורוזאלין אגבאריה: אנחנו רוצים לראות עוד יצירות של ערבים שמספרים את הסיפורים שלהם

יעל: ג׳לאל ורוזאלין, אנחנו נפגשים לדבר על ״ראה״ (בערבית: הבט), פורום הקולנוענים הערבים, פרויקט שיזמתם ואתם מובילים באופן מרשים כבר כמה שנים וחשבתי שסיום השנה זו הזדמנות טובה לדבר עליו. בפסטיבל קולנוע דרום יוחדה משבצת לפורום והוקסמתי: מהסרטים, מהיצירתיות, וגם מאיך שאתם עובדים. נראה שאתם עובדים בלי הפסקה, והדברים שלכם עשויים, ״פיין״, ועם אומץ. ורציתי שנתחיל מההתחלה, מהכניסה שלכם לקולנוע

ג׳לאל: אני התחלתי כשחקן. בגיל 16 רציתי ללמוד משחק, ובגלל שלא היו מקומות בטייבה למדתי בכפר סבא, בבמת הנוער. אחר כך נסעתי ללוס אנג׳לס ולמדתי תיאטרון, וכשחזרתי ארצה קיבלתי כמה תפקידי משנה פה ושם.

שנתיים אחרי שחזרתי החלטתי ללמוד קולנוע. מכיוון שכבר צברתי ניסיון, על סטים וזה, לא רציתי לשריין עכשיו ארבע שנים שאני לא יכול לעשות בהן כלום, וגיליתי שבקמרה אובסקורה יש מסלול לימודי ערב ואמרתי אוקיי, זה מתחבר לי בול. אז גם התחלתי לכתוב, כתבתי הרבה אבל רוב הדברים לא עשיתי איתם כלום, בעיקר מתוך פחד.

כשסיימתי לימודי קולנוע התחלתי להצליח יותר כשחקן, וכל פעם שניסיתי איכשהו לחזור לבימוי, תמיד היה איזשהו תפקיד. לקראת גיל 29 אמרתי זהו, אני חייב לביים, אני תכף משנה קידומת.

בשנים האלה חשבתי שמתישהו אביים פיצ׳ר עם תקציב אישי, והסתבר שזו פנטזיה, אי אפשר באמת לביים סרט עם הכסף שהיה לי. מצד שני, זה היה תקציב יחסית מכובד לסרט קצר, אז החלטתי לביים סרט קצר. וטוב שעשיתי את זה, גיליתי שלביים זה שונה משמעותית מלהיות שחקן, ובסופו של דבר יצאתי יחסית מרוצה.

ג׳לאל מסארוה: כשהסתכלתי על סרטים של קולנוענים פלסטינים, ראיתי שרובם לא מספיק נועזים, או לא מספיק יורדים לשורש הבעיות, הרגשתי שיש מעין הססנות כזאת. נמשכתי לנושאים מורכבים ״פנים חברתיים״ כי אלה נושאים שלא מרבים לדבר עליהם והם קיימים בכל בית, בכל מקום

כשהסתכלתי על סרטים של קולנוענים פלסטינים, ראיתי שרובם לא מספיק נועזים, או לא מספיק יורדים לשורש הבעיות; הרגשתי שיש מעין הססנות כזאת. נמשכתי לנושאים מורכבים ״פנים חברתיים״ כי אלה נושאים שלא מרבים לדבר עליהם והם קיימים בכל בית, בכל מקום, וברגע שיש את הניגודיות הזאת בין מה שקורה בתוך הבתים לבין מה שהחברה בוחרת להראות מחוץ לבית, זה מאוד מעניין. ניגודיות וקולנוע הם חברים מאוד טובים.

התנדבתי אז בעמותה שהיה לה מין פורום לאמנים, שהיה די מוצלח בהתחלה, והסתיים. וגם רוזאלין התחילה לעבוד שם (תזכירי, מתי בדיוק התחלנו לצאת, שנהיינו זוג?) לא משנה, זה הכול התערבב

יעל: את הגעת לשם מתחום האמנות?

רוזאלין: לא, אני למדתי חינוך בכלל, אבל כל הזמן נמשכתי לתחום האמנות והתרבות. אבא שלי גם צייר, הוא גם היה בתיאטרון, הוא אדם שכל הזמן היה בעניינים האלה .אז גדלתי בתוך זה

ג׳לאל: התקופה המעניינת התחילה בקורונה, היה איזה קול קורא שפורסם שהיה קשור למשהו אחר לגמרי, ואמרנו אוקיי, קולנוע ושינוי חברתי, יאללה, נכתוב משהו. בהתחלה, אני אגיד את האמת, רציתי פרנסה. תכננתי חוג כזה, עשרה או 15 מפגשים, אני מלמד, ועושים תוצר סופי, לא מרושל, אבל לא באיכות הכי מיטבית. כתבנו משהו די בסיסי, לא שונה ממה שעושים במתנ״סים, זו הייתה קבוצת היעד שכיווננו אליה.

ואז הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה במקרה פרסמה משהו שנראה די דומה, יוזמה חברתית שקשורה איכשהו לקולנוע. החלטנו לנסות את מזלנו ושלחנו להם. להפתעתנו הם מאוד התלהבו והחליטו לתמוך.

כשהגשנו לקרן רצינו להעלות את הסיכויים להתקבל והצגנו תקציב מאוד זעום לפרויקט. זו קרן קולנוע מקצועית, ופתאום כשהם מחליטים לתמוך אנחנו חייבים להיות מקצועיים, אי אפשר לקחת מצלמה ויאללה, בוא נצלם. זה דורש כמובן תקציב אחר, אבל לא יכולנו להגיד שהגשנו תקציב זעום. אחד הדברים שהקרן החדשה בקשו מאיתנו, אחרי שהם ראו את הסרט שלי, היה שאביים את הסרט הראשון של הפורום.

התחלנו לפרסם בפייסבוק פוסטים על הפרויקט, ובאופן מפתיע התעניינו בו אנשים די מבוססים, שלא בהכרח עסקו בקולנוע אבל כן בתחומים אחרים: צלמי עיתונות, מעצבים, אנימטורים, מתחומי האמנות, משחק, והיו גם אנשי קולנוע אבל זה לא היה הנפח המשמעותי. נרשמו אנשים מנצרת, מבאר שבע, מהצפון, דלית אל כרמל ועוד.

ואז גילינו שיוצרים ערבים שכבר עובדים ומתפרנסים, אין להם את המרחב הזה שהם יכולים להיפגש בו, ליצור ביחד, לדבר, להעלות את המכשולים וכו׳. הבנו שזה חסר ושזאת הזדמנות שאסור לפספס

רוזאלין: ג׳לאל אמר ״טוב, רציתי להתפרנס, כנראה זה לא יקרה, נשים את הכסף שקבלנו בצד, שיהיה לסרט. היה מין וייב כזה של אנשים שהבינו שיש להם כוח ביחד. לקראת סיום המפגשים הם אמרו: ״אנחנו מסיימים? אנחנו נמשיך לבוא״, והמשכנו להפגש, פה בטייבה. אחרי שנה ומשהו היינו קבוצה ממש גדולה וחילקנו לשניים. ואז זה הפך לסוג של השקעה, לא קיבלנו כסף ולא כלום, רק כאב ראש, אבל זה היה צורך ממש קיומי לאנשים, והלכנו על ההחלטה הזאת בלב שלם

עבדנו מתשע בבוקר עד ארבע לפנות בוקר

יעל: מה עשיתם במפגשים?

ג׳לאל: בשלבים הראשונים זה בעיקר ללמוד כל מיני כלים

יעל: מי מלמד?

ג׳לאל: אני עשיתי את הכל רוב התקופה, אבל אני חושב שקולנוע לומדים באמת מהעשייה. היום יש הרבה אנשים שהתחילו בפורום וכבר עובדים בתעשייה. רציתי לתת להם את הכלים הכי בסיסיים, לתת להם דחיפה קלה שכשהם נכנסים לתחום יהיה להם איזשהו רקע ומשם הם ימשיכו בכוחות עצמם. התחלנו לצלם תרגילים, ולכתוב

יעל: נשמע שעבדת המון

ג׳לאל: נכון, זה לקח לי נפח מאוד משמעותי. הייתה תקופה שגם היינו יושבים עם היוצרים שרצו להגיש לקולות קוראים, עבדנו מתשע בבוקר עד ארבע לפנות בוקר.

ואז אוראל טורנר מהקרן אמרה: ״התחלקתם לשתי קבוצות אז קחו תקציב לעוד סרט״. עכשיו זה תקציב זהה, זה לא שעכשיו יש תקציב גדול יותר, אבל זה היה כזה וואו, לא ציפינו. הבנו שאנחנו עושים שני סרטים בסכום זעום, וסבבה. הסרט השני היה ״קישוטים ישנים״ (בימוי: רמי פחל).

כשהקרן ראו שיש עניין זה היה הרגע שהבנו שההשקעה הייתה שווה את זה. התקציב של התכנית והתקציבים שמוקצים לקולות קוראים לסרטים גדלו והוכפלו. יוצרים מהפורום התקבלו לחממה, הפיקו סרטים, וזה באמת היה השג חסר תקדים. הבנו באותו רגע שוואו, עשינו משהו שבאמת הניב

יעל: רוזאלין, איך את נכנסת לקולנוע?

רוזאלין: נזרקתי לקולנוע. התחלתי כמפיקה של ג׳לאל. כשהוא קיבל את האישור של הקרן הוא אמר לי: ״תשמעי, ראיתי אותך בתערוכות ובערבי תרבות, נראה לי שאת תצליחי כמפיקה, אז תפיקי לי את הסרט״. לא היה לי מושג מה זה אומר

יעל: ככה הוא התחיל איתך?

רוזאלין: לא, לא, זה היה אחרי.

לפני הבקשה הזו לא הייתי על אף סט, לא ידעתי מה זה. כל הקולנוע שאני יודעת זה מג׳לאל. התחלתי להתנדב בסרטי סטודנטים, כעוזרת הפקה, כמנהלת תסריט, עשיתי כל מיני דברים רק כדי לראות ולשאול אנשים מה הם עושים. כדי להבין איך זה מתנהל, מי עושה מה.

כשהיינו על הסט הרגשתי וואו, איזה מטורפים אנחנו. לא היה לנו כסף, רוב הדברים שהצלחנו להשיג זה בהתנדבות. לדוגמה, מישהו בא ועזר לנו כי הוא אוהב אנשים דפוקים שרוצים לעשות משהו בעיר הזאת, ואמר ״טוב אתם צעירים אני עוזר לכם״.

או מישהו דיבר עם אבא שלו והוא הביא לנו דברים. לא רק חברי פורום עזרו, למשל שיפוצניקים שהכרנו. זה היה באמת משהו שנתן לי תחושה שקולנוע הוא אחר לגמרי מכל תחום אמנות, הרגשתי שזו עבודת צוות. והרגשתי בהפקה הזאת את הקסם של הקולנוע, ומשם זה התחיל

ג׳לאל: בהמשך היו שני קולות קוראים במקביל, לחממה ייעודית לנשים, ולתמיכה בסרטים. היינו שישה שהגשנו, ולחממה רוזאלין ועוד שתי בנות התקבלו. זה היה פתוח לכולם זה לא היה רק לערבים, ואני זוכר שזו הייתה גושפנקה, ״אתם קולנוענים״

זה עדיין לא היה אז ״באופנה״ לרצוח אנשים

יעל: איפה אפשר לראות את הסרטים של הפורום?

רוזאלין: בהתחלה כיוונו לפסטיבלים בארץ ובחו״ל, וזה קשה עכשיו. אני רוצה לעשות קולנוע, ושהסיפור ייצא, אבל בגלל שהסרטים ברובם נועזים, אני לא יכולה לצערי להקרין את זה באום אל־פחם למשל. אז אני מנסה כל הזמן לבדוק אם יש את ההזדמנות לפגוש את הקהל הערבי. הקרנו בתיאטרון אלסראייא, בבתי ספר אפילו, אני מנסה כל הזמן לפגוש את הקהלים המאוד מצומצמים שאני יכולה לדבר איתם על הסרט. וגם ג׳לאל עושה את זה

ג׳לאל: לסרטים קצרים אין כמעט פלטפורמות להקרנה, אפילו כשזה מתקבל לפסטיבל זה בדרך כלל תחת הכותרת מקבץ אחד, מקבץ שתיים. זה די עצוב, יוצרים שהשקיעו עכשיו כמה שנים טובות מהחיים שלהם, ופתאום, איפה הסרט שלהם?

הסרט השני שלי, ״אדום חצות הליל״ (על אשה צעירה שמסיימת משמרת לילה, וזר מסתורי מופיע במקום העבודה שלה) זכה להצלחה רבה יחסית. כל פסטיבל בארץ שהוא היה יכול להתקבל אליו הוא התקבל: ירושלים, הסטודנטים, פסטיבל קצה, והסרט הוקרן גם באלסראייא, בבית הסגול ובעוד כמה מקומות. הוא אפילו הגיע גם לפסטיבל בהודו

יעל: אני רוצה שלקוראים שלנו תהיה תחושה של הסרטים שאתם עושים בפורום, רוזאלין את יכולה קצת לספר על הסרט שלך?

רוזאלין: אני אתחיל מההתחלה. כשהתחלנו לכתוב לחממה של התיעודי רציתי לכתוב על מקרה רצח שהיה באום אל פאחם כשהייתי ממש קטנה. אני מכירה את הרצח ואת הנרצח, זה עדיין לא היה אז ״באופנה״ לרצוח אנשים, זה היה עדיין מזעזע, ורציתי פשוט לחקור את זה, ופתאום גיליתי שאף אחד לא רוצה לשתף פעולה. גם עיתונאים ממש מוכרים, גם אנשים שאני מכירה מהעיר וכולי, גם ההורים שלי לא רצו לשתף פעולה עם זה.

באותה תקופה קבלנו תרגילים כדי להבין איך עושים קולנוע דוקומנטרי, וצפיתי בכל מיני סרטים דוקומנטריים, והרגשתי שאני ממש נמשכת לסרטים אישיים. ואז, לפני החתונה שלנו, צילמתי קטע עם ג׳לאל, החזקתי מצלמה ושאלתי אותו דברים שמעניינים אותי. הרגשתי שאני בתקופה אחרת בחיים, לקראת חתונה, עשיתי תערוכה, הפקנו סרט, הכל ביחד. זה היה מטורף. כשעזבתי את הבית של ההורים והגעתי לטייבה הרגשתי שזה משהו שונה, גם אם הכרתי את ג׳לאל הרבה זמן לפני.

היו שאלות שהעסיקו אותי, מה זאת אומרת משפחה, כל הדיבור הזה על ילדים ועל הקדושה לילדים, לא ידעתי עדיין מה אני רוצה. אם אני רוצה ילדים, אם אני יכולה להיות אימא, כל מיני שאלות שפשוט תוקפות אותך אחרי שאת מתחתנת. הרגשתי שזה חונק אותי באיזשהו מקום. אני בת 30, זה לא שיש לי עוד הרבה זמן לחשוב על זה, וידעתי שג׳לאל מאד נחרץ

יעל: רוזאלין, אני עוצרת אותך רגע, ורוצה להתעכב לשאלה שרוזאלין שואלת אותך, ג׳לאל, בסרט, למה אתה לא רוצה ילדים. הוקסמתי מהתשובה: תיארת סיטואציה שלמה שבה זעמת על מורה מדומיין שאמר דברים איומים מבחינתך (בהקשרים דתיים ולאומיים) בכתה של הילד המדומיין שלא יוולד לך. הזעם שלך היה כל כך נחרץ וקונקרטי ומפורט שאמרתי לעצמי, זה איש עם חזון, הוא מבין בדיוק מה המשמעות של הורות, עמידה מול המורה של הילד שלך

ג׳לאל: אני דווקא חשבתי שנראיתי כמו אידיוט מוחלט אבל תודה. ללא קשר אני אף פעם לא ראיתי את עצמי אבא, מאז ומתמיד גם כשהייתי קטן ובקושי ידעתי מה זה, זה לא התחבר לי. והמורה המדומיין הזה, הוא כמובן מעין מטאפורה כזאת שמשקפת הלך רוח מאוד רחב בכל מה שקשור לחברה הספציפית פה ובאופן כללי

רוזאלין: אני חושבת שבאותה תקופה כשעשיתי את הסרט, עוד דברים העסיקו אותי. אף פעם לא חשבתי שאני אתחתן

רוזאלין אגבאריה: היה מקרה של רצח של ילד בתוך בית ספר, חשבתי שאנשים ייצאו לרחובות, שהורים יגידו אנחנו לא נשלח ילדים לבתי ספר, זהו, בתי הספר סגורים. אף אחד לא עשה כלום. אני לא רוצה להביא ילד שיגדל בתוך חברה שעדיין לא מפנימה מה קורה לה

יעל: לא היו לך חלומות כאלה?

רוזאלין: לא, בכלל לא, אפילו לא על שמלת כלה ודברים כאלה. אני זוכרת שהלכתי לראות שמלת כלה, נראה לי חודש לפני החתונה, כי כולם התעצבנו עליי, ובחרתי את השמלה כי אמא שלי בכתה. לבשתי שמלה, היא התחילה להוזיל דמעה, אמרתי, טוב כנראה שזה זה, אני לוקחת אותה. ובמחשבה שנייה, המלחמה והתקופה הזאת, עזרו לי להבין שאני ממש לא רוצה ילדים. אני לא רוצה ילד שיגדל בתוך מקום שהוא מאוד אכזרי, שגורם לו לחשוב שהוא כלום, שהוא כאילו חסר כל משמעות.

גם בתוך החברה: אני עובדת גם בבתי ספר, אני רואה את האלימות ואת הפשיעה. היה מקרה של רצח של ילד בתוך בית ספר, בכפר קרע, חשבתי שאנשים ייצאו לרחובות, שהורים יגידו אנחנו לא נשלח ילדים לבתי ספר, זהו, בתי הספר סגורים. אף אחד לא עשה כלום. אז אני לא רוצה להביא ילד שיגדל בתוך חברה שעדיין לא מפנימה מה קורה לה

יעל: אתם יכולים לספר עוד על הסרטים של הפורום?

רוזאלין: אני חושבת שכל אחד מאיתנו כותב ממקום מאוד אישי. גם אם זה לא משהו שקרה איתי או שמעתי עליו ממישהו קרוב זה מביא את ראיית העולם שלנו, שזה נראה לי הדבר החשוב. מה שגורם לסיפורים האלה להיות כאילו מקסימים זה שהם באמת אישיים ומקורקעים. אני לא אומרת לא לעשות סרטים על כיבוש, אפשר תמיד ומבורך, אבל יש עוד דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם.

הגיע הזמן, לדעתי, של יוצרים פלסטינים בישראל ומחוץ לה, להסתכל ולדבר על דברים שהם מאוד פנימיים, חברתיים, לא להסתכל על עצמנו רק דרך העין של הכיבוש, צריך להסתכל על עצמנו בעיניים שלנו ולראות מי אנחנו בתור חברה

אף פעם לא חשבתי שאני אעבוד בקולנוע

יעל: אני רוצה לשאול על העשייה שלכם היום

ג׳לאל: כיום הפורום עובד במתכונת קצת שונה, פר פרויקט. לדוגמה השנה ליווינו שלושה יוצרים, אפילו ארבעה. בינתיים יצאו ארבעה סרטים של הפורום, אחד מהם, ״לעננים חיים קצרים ברוח״ של מוחמד אבו אחמד, זכה בפסטיבל חיפה. זה סרט מאוד מעניין. הישאם סלימאן משחק בתפקיד הראשי

רוזאלין: הסרט מדבר על נושא הפשיעה בחברה; סיפור על ילד שמסתבך באיזשהו עניין, ועל הקשר שלו עם אבא שלו. וברקע כל העניין של הפשיעה

ג׳לאל: יש סרט של סעיד דראושה על רופאה שהרסו לה חצי מהבית, כי הוא בלי רישיונות, ונתנו לה עוד כמה ימים להפעיל את המרפאה עד שהורסים לה אותו. הוא יוצר מאד מוכשר שאני מאוד אוהב

יעל: ואת רוזאלין עובדת על פיצ׳ר, נכון?

רוזאלין: נכון. גם ג׳לאל, אני בשלב של דראפט ראשון

יעל: החיים שלך הפתיעו אותך למקומות שלא חשבת?

רוזאלין: בכלל לא, ואני תמיד לוקחת את זה כתירוץ לעשות דברים משוגעים, כי לפני 2019-20 אף פעם לא חשבתי שאני אעבוד בקולנוע; שזה יהיה המקום שאני אוהבת ורוצה לעסוק בו. אז כן, יש את הפיצ׳ר ועוד סרט קצר שאני אמורה לצלם בקרוב, שקיבל תקציב מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה

יעל: והפיצ׳ר שלך ג׳לאל?

ג׳לאל: אני עובד על שניים האמת, לאחד מהם קיבלתי שני מענקים, אחד מקרן הקולנוע הישראלי והשני מהקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, ואני מאוד אוהב את הסיפור, אבל הבנתי שיהיה לי קשה לביים אותו כפיצ׳ר ראשון, אז אני ממשיך לעבוד על התסריט אבל מבחינת הבימוי אני כרגע רוצה לשים את זה בצד וללכת על משהו שהוא קל יותר. כתבתי משהו, בזמן קצר יחסית, ולאחרונה התקבלתי לחממה

יעל: אתם מעוררי השראה, בתוך כל האילוצים אתם עובדים באיזו אינטנסיביות יוצאת דופן

רוזאלין: אנשים לא מאמינים לנו כמה אנחנו עובדים. אנחנו מלווים יוצרים, עובדים על היצירה שלנו, ויש גם את הדייג׳וב, אבל נראה לי כשאנשים עושים דברים שהם באמת אוהבים הם לא מרגישים שזה עומס

יעל: יש עוד משהו שאתם רוצים להגיד?

ג׳לאל: בתקופה שעבדנו על הסרט של מוחמד אבו אחמד, שזכה בפסטיבל חיפה, ייסדנו גם חברת הפקות. הפקנו עוד כמה סרטים, כרגע אנחנו עומדים על שישה סרטים שכבר צולמו. אנחנו רוצים לראות עוד יצירות של ערבים שמספרים את הסיפורים שלהם ולא משאירים את המושכות אצל אנשים שלא קשורים לחברה בכלל.

בסופו של דבר אנחנו כערבים, יש מגוון, יש סקאלה מאוד רחבה, בדיוק כמו בחברה היהודית־ישראלית. אבל כשזה מסופר מזווית של יוצר ישראלי שלא באמת בקיא בחברה עצמה, לרוב הערביות של הדמות היא במוקד, ולרוב הוא שם כדי להוות קונטרה לדמות של הישראלי. וזה עצוב שזה ככה, יש מגמת שינוי בתקופה האחרונה, אבל עדיין זה לא מספיק

רוזאלין: חשוב לי לסיים עם המהלך שעשינו, התחלנו עם פורום מאוד קטן, ועכשיו יש לנו שלוש קבוצות, קבוצה של הפורום הקיים שאנחנו מלווים את היוצרים ומנסים לעזור להם להיכנס לתעשייה. ויש קבוצה של יוצרים שמתחילים לכתוב את הפיצ׳ר שלהם, ולפני שבועיים סיימנו את ההגשה, היו לנו שמונה או תשעה פרויקטים

יעל: וואו

רוזאלין: ויש לנו את הקבוצה שנקראת אלבי (בערבית: הלב שלי), סטודנטים מהחברה הערבית שלומדים באקדמיה בישראל, ואנחנו נפגשים ועוזרים להם בסרטי הגמר שלהם, ומנסים לחבר ביניהם

ג׳לאל: וחשוב לנו מאוד להגיד, הכל התחיל מהתמיכה של הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. כשהתחלנו עמדה בראשה דורית ענבר, וכיום היא מנוהלת על ידי אוראל טורנר, שממשיכה ללוות ולתמוך בפעילותו לאורך השנים, גם אל מול אתגרים משתנים

יעל: ואני רוצה להגיד לסיום שחוץ מכל היצירתיות והאינטנסיביות, אתם כמו אי בלב ים. אי בלב ים להרבה אנשים