״פלוריבוס״: יצירה אינטלקטואלית מרשימה ששומרת על מרחק רגשי זהיר מדי מהצופה

מהרגע ששודר הפרק הראשון, הוכתרה ״פלוריבוס״ כאחת הסדרות הטובות של השנה, והרשת החלה להתמלא בדיונים ובספקולציות באשר לעתיד העלילה. אבל האם היצירה המושקעת של וינס גיליגאן, שאחראי ל״שובר שורות״ ול״סמוך על סול״ – שתי אבני דרך טלוויזיוניות של העשורים האחרונים – טובה כפי שטוענים? האמת היא שאפילו אני לא בטוח.

ריי סיהורן (קים וקסלר ב״סמוך על סול״) מגלמת את קרול סטורקה בדרמה המדע־בדיונית הפוסט־אנושית החדשה של גיליגאן, שבה נגיף חוצני מוביל להתפרצות עולמית ההופכת מיליארדי בני אדם לסוג של ״אחרים״/נדבקים. ה״אחרים״ הם גם רבים וגם יחיד – חיבור תודעתי קולקטיבי, מעין מוח כוורת.

קרול היא אחת מ־13 אינדיבידואלים שמסיבה לא ברורה לא נדבקו בנגיף, ולכן נותרו מחוץ לסימביוזה העצומה המתרחשת על פני כדור הארץ. החריגות שלה אינה רק ביולוגית אלא גם רגשית; בניגוד לרוב החסינים, היא אינה מתמסרת לרעיון, אינה משלימה עמו בהדחקה, או מנצלת אותו לרווחתה. היא מביעה אי־נוחות עזה מהעולם החדש שנכפה עליה.

אם זה לא מספיק שקץ האנושות המוכרת הגיע, קרול איבדה את אהובתה שמתה בהתפרצות הנגיף ונותרה לבדה עם אבל שאין לו מקום של ממש בעולם החדש. ה״אחרים״ מבקשים שגם ה־13 יצטרפו לקולקטיב, דבר שקרול מתנגדת לו.

באופן שמערער דימוי מוכר של איום חוצני, אותם יצורים שהיו פעם בני אדם אינם פועלים בכוח או באלימות. ההפך הוא הנכון: אלו פציפיסטיים על סטרואידים, שלא מסוגלים לסרב לאף בקשה של קרול, ושמחתה ורווחתה הן עבורם צורך קיומי. רגשותיה השליליים, כאשר פורצים, אפילו גורמים להם סבל פיזי מוחשי (וקיצוני).

קרול נאלצת לנווט בין בני האדם החסינים לבין דמות נוספת, אישה בשם זויה (קרולינה וידרה), שנשלחת אליה כמעין מלווה מטעם ה״אחרים״, ובין השתיים מתפתחת מערכת יחסים מורכבת. כמה מורכבת? מורכבת כמו להיות בקשר עם אישה שחולקת תודעה עם מיליארדי היו־פעם־בני־אדם.

אבל לפני הקלקולים והבעיות צריך לתת את הקרדיט. גיליגאן הוא רב־אמן טלוויזיוני, דבר שניכר בשני מישורים מרכזיים: פיתוח דמות של מופת ועבודה עם שפה חכמה ועשירה. במקום להסביר, הוא בונה מצבים. המצבים מניבים רעיונות, והרעיונות מקדמים פעולה שמהדהדת חזרה אל הסיטואציה הדרמטית, הכול בלהראות ולא לספר, ולעתים גם דרך שתיקה (אחד הפרקים הטובים בעונה כמעט נטול דיאלוג).

פיתוח הדמות של קרול הוא מלאכת מחשבת של צמצום. גיליגאן לא נזקק למונולוגים או לגילויי לב ישירים כדי להבהיר את מצבה הנפשי; הוא בונה את האבל והדילמה שלה דרך פעולות יומיומיות, כמעט סיזיפיות, ומראה כיצד אפשר להיות לבד וכיצד להיות בודד – ולא מדובר באותו הדבר.

פיתוח הדמות של קרול הוא מלאכת מחשבת של צמצום. גיליגאן לא נזקק למונולוגים או לגילויי לב ישירים כדי להבהיר את מצבה הנפשי; הוא בונה את האבל והדילמה שלה דרך פעולות יומיומיות, כמעט סיזיפיות, ומראה כיצד אפשר להיות לבד וכיצד להיות בודד – ולא מדובר באותו הדבר

הזמן עצמו הופך לחומר דרמטי, מרחב שבו השהות מחליפה התקדמות, ובו אפשר להעמיק בנבכי נפשה של הגיבורה. הדמות של קרול כתובה היטב כל כך, בדומה לוולטר וייט או סול גודמן, כך שהיא מעוררת תחושות סותרות של הזדהות, אי־נוחות, עצבים וחוסר סבלנות בעת ובעונה אחת. ועם רקורד כזה בפיתוח דמויות – קשה לומר שמדובר בהפתעה.

עוד בגזרת הלא מפתיע: פלוריבוס מתגלה כסדנת אמן של משחק, והפעם ריי סיהורן היא זו שעושה בית ספר. מדמות משנה חזקה ב״סמוך על סול״, היא מצאה את דרכה אל קדמת הבמה, וכאן גיליגאן מפנה לה כמעט לבדה את המרחב. בצדק. חלק ניכר מהסדרה מונח על כתפיה, והיא לא מאכזבת; אפילו לא לרגע.

גיליגאן, שגם ביים את שני הפרקים הראשונים, מוביל שוב קו חזותי מבריק ומלוטש. הוא משתמש ברכיבים פואטיים מרובדים כדי להעצים או לערער את הנאמר, ואורג את הכול יחד לחבילה עטופה היטב. כך לדוגמה, בפרק הראשון, קרול – סופרת מהז׳אנר הרומנטי שבזה לקהל המעריצים שלה (וקצת גם לעצמה) – מגיעה למפגש חתימות ופוגשת בקהל מעריצים אדוק וצפוף מדי, כמו כוורת, עוד לפני הופעת הנגיף. זהו רגע טלוויזיוני משובח המספק את כל מה שצריך לדעת על קרול ועל הסיבה שמה שיבוא אחר כך עולה לה על העצבים.

דיסטופיה אוטופית או אוטופיה דיסטופית

לא קשה לראות שפלוריבוס מעוניינת ברעיון דיכוטומי מרכזי אחד והשלכותיו: המאבק בין סוכנות ורצון חופשי לבין הסרתם. גיליגאן מעמת בין הקולקטיב לבין ביטול מושג ה״אני״, ומייצר מרחב פרדוקסלי שמצליח להיות הן דיסטופיה אוטופית והן אוטופיה דיסטופית.

היעדר החיכוך המובנה בעולם הזה חוזר ונשנה כמרכיב תמטי מרכזי; הוא משמש מראה מטרידה לנטייה האנושית ללכת עם הזרם גם כשמחירו מחיקה עצמית. ״בחירה״, כבעיה פילוסופית אינהרנטית לחיים עצמם, מתפוגגת, והעולם ממשיך לפעול באופן חלק, נקי ויעיל. מצד אחד, עולם שמתפקד טוב יותר משום שחסרה בו בחירה; מצד שני, המהות האנושית נמחקת: אין סוכנות, אין פער, ואין חיכוך פנימי שמוליד תשוקה או אחריות. טרייד־אוף לא קטן.

אם לא די בכך, גיליגאן יוצר מהלך דרמטי חריג נוסף: קונפליקט שנובע מכך שה״אחר״, האויב המשונה, תמיד אומר ״כן״ (ממש כמו צ׳אט ג׳י.פי.טי). האנטגוניסט הוא דמות מרצה, מענגת, התומכת בפנטזיה נרקיסיסטית כמעט. התוצאה היא פרוטגוניסטית שנלכדת בתוך תסבוכת מוסרית מוזרה, שבה עצם הרצון שלה הופך לבעיה, והיא עצמה ״מגוזלייטת״ אל רגשות אשם.

האם שווה לוותר על רצון וסוכנות לטובת אושר? האם עדיף להיות קרול אומללה אך בעלת תודעה משלה, או חלק מה״אנחנו״ השמח שבו כולם אחד, נטול בחירה? בורות היא ברכה או קללה? זו אינה רק שאלה של תועלת; זו שאלה מוסרית עמוקה הנוגעת במתח שבין אדם לחברה ובלב החוויה האנושית.

אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה של פלוריבוס: לא ברעיונות, אלא באופן שבו הם מתורגמים לדרמה – או מדויק יותר – היעדרה. מדובר ביצירה אינטלקטואלית מרשימה, אך כזו ששומרת על מרחק רגשי זהיר מדי מהצופה. בהשוואה ל״שובר שורות״ או ״סמוך על סול״ כמעט שאין כאן חיכוך, לכלוך או תחושת סכנה ממשית שתערער את נקודת המבט הבטוחה. זו סדרה שמאלצת את הצופה לחשוב, אך פוטרת אותו בקלות מדי מן הצורך להרגיש.

הסדרה מתנהגת בדיוק כמו אותם אחרים: היא יפה מדי, נקייה מדי, טובה מדי, נדיבה מדי. היא מרצה את הצופה הבקיא והאינטלקטואל ומגישה לו משחק פנומנלי, שפה ויזואלית מהוקצעת ותמות עמוקות על מגש של כסף.

פלוריבוס מתחנפת לקהל שלה בדיוק כפי שהכוורת מתחנפת לקרול. היא מציעה חוויה מלוטשת ומענגת, אך ללא נקודת אחיזה רגשית. הריצוי הזה מייתר מראש כל תחושת סיכון ומשאיר את הצופה באזור נוחות אינטלקטואלי שבו דבר אינו מאיים באמת. אם יש אחיזה, היא נטועה בפילוסופיה ובפרשנות שכלתנית – ומכאן התחושה שמדובר בסדרה שיותר מעניין לדבר עליה מאשר לצפות בה. ובכל זאת, דברים אכן מתחילים להתרחש בהמשך, גם אם מאוחר מדי. לכן, מכאן והלאה – ספוילרים.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

רק בשלב מתקדם פלוריבוס זזה. זזה באמת. המעבר מההגות אל הדרמה מגיע סוף סוף. הכוורת מתגלה ככזו שפועלת מתוך היגיון ברור של שליטה; מתברר שהריצוי הוא מנגנון סדור שיודע לתמרן ולהפעיל לחץ. גם העברת דמות צד מהצללים אל האור, המציבה קו תקיף מקרול, משנה בדיעבד את הקריאה של כל מה שקדם לה. פתאום מתברר שהיה כאן מיסוך של אלטרנטיבה. ההתנגדות לא נעדרה משום שלא הייתה אפשרית, אלא משום שהסדרה בחרה להשהות אותה. וכשהיא מגיעה, היא מבליטה בעיקר את מה שהיה חסר עד אז.

דווקא כאן, כשהקונפליקט מתחדד, מתגלה הפער. פלוריבוס מבקשת מהצופה לעשות מה שלא ביקשה ממנו קודם לכן: להפסיק להתפלסף ולהתחיל לבחור צד. והיא אפילו מכניסה פצצה – דרמטית, רגשית וגם, ובכן, פצצה ליטרלית. אך קשה להתעלם מהתחושה שהפצצה הזו מגיעה מאוחר מדי, כמעין תיקון למערכת שבנתה את עצמה סביב הימנעות.

יש שיגידו שהפצצה הזו היא סוג של דאוס אקס מכינה מתוחכם בסגנון גיליגאן. יש שיתרצו זאת בנימוק חלול כמו ״זו סדרה שמתפתחת לאט״ או ״צריך סבלנות״. ויש כאלה שיטענו שהיה אפשר, ואולי צריך, להחדיר את מה שקורה בשלושת הפרקים האחרונים מוקדם יותר. כך או כך, מחמת הספק, אפשר לומר שגדולתה של פלוריבוס, או מפלתה, תתגלה רק בהמשך. לעת עתה, ההכרעה נותרת פתוחה.

פלוריבוס
יוצר: וינס גיליגאן
אפל טי.וי, 2025, תשעה פרקים
4 כוכבים