גרסת הבמאי // 12 קופים

״הסרט לא משתנה. הוא לא יכול. אבל בכל פעם שאתה רואה אותו, הוא מרגיש שונה – כי אתה השתנית. אתה רואה דברים אחרים״. המשפט הזה, שאומר ג׳יימס קול (ברוס וויליס) בסרט ״12 קופים״, טומן בחובו את לב ההבדל בין ״המזח״ (בצרפתית: La jetée), יצירת המופת הפואטית של כריס מרקר, לבין העיבוד האמריקאי של טרי גיליאם.

הראשון, משנת 1962, נוצר כתגובה תרבותית לעולם בפוסט־טראומה, שמתאושש ממלחמת העולם השנייה, תחת עננת הפחד המערבי מהגרעין. השני, שמבוסס עליו ומפתח את רעיונותיו לסרט הוליוודי, יצא באמצע שנות ה־90 – כמגיח מתוך חרדות אחרות לגמרי: מגפות גלובליות, תיאוריות קונספירציה, תודעה שבורה. שנים אחרי ״מלחמה קרה״ ארוכה, איבוד אמון במערכות־העל. ובעוד שהסיפורים דומים, כל השאר, ובכן, פחות.

״12 קופים״ מספר את סיפורו של קול, אסיר בעולם עתידני שהוכחד ממגפה קטלנית. קול נשלח אחורה בזמן בידי שלטון תת קרקעי כדי לאסוף מידע שיאפשר למדע לפתח חיסון, אך נוחת בטעות בשנת 1990, ונכלא במוסד פסיכיאטרי. שם הוא פוגש את ד״ר קתרין ריילי (מדליין סטו), פסיכיאטרית שמתחילה לפקפק בשפיותו וביציבות העולם שסביבו – אך גם במציאות עצמה – ואת ג׳פרי גואינס (בראד פיט), בנו של וירולוג בכיר, שמייסד תנועה רדיקלית בשם ״צבא 12 הקופים״.

ככל שקול ממשיך לנדוד בין זמנים, מתערער הגבול בין עבר להווה, בין זיכרון למציאות, בין שפיות לשיגעון. את הסיפור ואת קול גם יחד מלווה חלום בלהות נשנה: ילד עומד בשדה תעופה וצופה בגבר נהרג לנגד עיניו. הגבר, יתברר, הוא קול עצמו.

33 שנים לפני כן, אותו ילד תואר בסיפורו הקולנועי והמיוחד של כריס מרקר – ״המזח״. זה היה סרט קצר, עשוי כמעט כולו מצילומי סטילס בשחור־לבן, שמתאר אסיר שנבחר לניסוי מסע בזמן, בעתיד פוסט אפוקליפטי, לאחר מלחמה גרעינית שהחריבה את פריז.

החוקרים מנסים לשלוח אותו לעבר או לעתיד כדי לאתר משאבים שיאפשרו שיקום. הוא נבחר בשל זיכרון חזק במיוחד שמלווה אותו מילדות – סצנה בשדה תעופה, שבה ראה גבר נהרג מול עיניו. לאחר מסעות חוזרים בזמן, הוא מגלה שהוא עצמו הגבר שראה – ושהסצנה הייתה למעשה רגע מותו שלו. הסרט כולו מסופר בקול קריינות, בקצב מהורהר ובטון פילוסופי – ומתפקד כפואמה חזותית על זמן, זיכרון וטראומה.

כריס מרקר משתמש בצילומי סטילס, תמונות קפואות; טרי גיליאם מצלם בתנועה מסחררת, לא יציבה. ״המזח״ הוא מסמך ארכיוני כמעט, איטי, מהוסס. ״12 קופים״ חותך, מבלבל – מעורר ורטיגו. אסתטיקה של דימוי וזיכרון מול אסתטיקה פרועה של שיגעון

בין שני הסרטים מפרידות לא רק 33 שנים – אלא תמונת עולם שונה בתכלית. מהלך העיבוד שנעשה, וההבדלים ביניהם, מציירים תמונה כמעט פסיכואנליטית של ״נפש העולם״ שהשתנתה עם הזמן, אך גם מזכירים שיש דברים שלא משתנים, ואולי גם לא ישתנו. הבחירה לשוב דווקא אל יצירה כמו ״המזח״ בשנות ה־90 חושפת חרדה עמוקה יותר: אובדן האמון במערכות המשמעות לקראת סוף המאה והמילניום הראשון.

סיפור הליבה דומה, אבל זו רק הקליפה. שפת הגוף, הקול, הקצב, מה שקיים מול מה שנעדר – הפואטיקה – כולם שונים בתכלית. ״המזח״ היא פואמה על זיכרון; 12 קופים הוא סיוט של חוסר שליטה. האחד פילוסופי, רוחני, אניגמטי, מתבונן; השני מטריד, מטלטל ומשבש.

כריס מרקר משתמש בצילומי סטילס ובקול רקע עמוק מנקודת מבט של צפייה בתמונות קפואות; טרי גיליאם מצלם כאוטית, בזוויות עקומות ובתנועה מסחררת מנקודת מבט לא יציבה. ״המזח״ הוא מסמך ארכיוני כמעט – איטי, מהוסס, גורר את עצמו מתמונה לתמונה בתחושת אין־קיום. גיליאם חותך, שובר, מבלבל – מעורר ורטיגו. אסתטיקה של דימוי וזיכרון מול אסתטיקה פרועה של שיגעון.

בשני המקרים היוצרים השתמשו בזמן לא לינארי, טראומתי. עבר ששב, חוזר ונשנה, לולאת זמן שאי אפשר לשבור. אולם ב״המזח״ זהו זכרון שלא מרפה, סצנה בודדת שמושכת אחריה את כל העלילה כמו חוט תפירה דרך פצע פתוח. ב־12 קופים התמונה הזו תקועה ומפריעה, חלום שרודף את הגיבור וגורם לפקפוק במשמעות ובעצם התודעה.

מה שמפריד בין שני הסרטים יותר מכל הוא אופי הפחד: אצל מרקר, זה פחד דומם מהעתיד שמעוגן באירועי העבר; אצל גיליאם, זו פרנויה צורחת מההווה (נכון לזמנו). ככל שהעולם נעשה ״מתקדם״ יותר – טכנולוגית, פסיכולוגית, מדעית – כך הוא פחות יציב

שני הגיבורים אובססיביים לרגע המפתח, אבל בעוד שמרקר מנסח את זה כרוח רפאים מלנכולית, גיליאם מטיח אותו שוב ושוב בפני הדמות – ובפני הצופה – ככישלון מערכתי, פרנואידי.

ובסוף, כשקול מגיע לרגע האמת, הוא לא מציל את העתיד – הוא רק משלים את הלולאה. הסרט מסרב לקתרזיס, מסרב לישועה. אין דרך לשנות את העבר, ואין דרך לתקן את העתיד. יש רק את הנקודה שממנה אי אפשר לברוח.

מה שמפריד בין שני הסרטים יותר מכל הוא אופי הפחד: אצל מרקר, זה פחד דומם מהעתיד שמעוגן באירועי העבר; אצל גיליאם, זו פרנויה צורחת מההווה (נכון לזמנו). הראשון מזהיר מהכחדה, השני מזהיר מאשליה. ככל שהעולם נעשה ״מתקדם״ יותר – טכנולוגית, פסיכולוגית, מדעית – כך הוא פחות יציב.

קול לא יכול להוכיח שהוא בא מהעתיד; הפסיכיאטרים לא יכולים להוכיח שהוא משוגע; והצופה לא יכול להיות בטוח במה הוא רואה. זו לא סתם אי־ודאות. זו התמוטטות של האפשרות להגיע להסכמה על מה שקרה, קורה, יקרה.

לכן גם הזיכרון איננו עוגן אלא חור שחור: הגיבורים שבים אליו כי אין להם במה להיאחז. וכשהם חוזרים, הם תמיד מגלים שהיה שם משהו שהם לא רצו לדעת. גם לא בפעם הראשונה.

וכאן נכנסות השאלות העמוקות יותר: מה הקולנוע עושה לזמן ואיך הוא הופך את הזיכרון לנשק?

בקריאה קיומית, שני הסרטים – על אף ההבדלים הרטוריים והנרטיביים ביניהם – חולקים עמדה משותפת: הם מראים כיצד העבר מפריע, מסרב להחלים, והעתיד מטיל אימה. האדם אינו חווה הווה; הוא נרדף על ידי מה שהיה ומה שיהיה. הזמן איננו קו התקדמות אלא לולאה אכזרית, שבה לא ניתן לשכוח – וגם לא להחלים. הילדות הופכת לזירת פשע חוזרת ונשנית, בעבר ובעתיד.

אפשר להגיד שהסרט מנבא את תקופת הפייק־ניוז, תיאוריות הקונספירציה וריבוי מציאויות סובייקטיביות. ובמבט לאחור, אחרי הקורונה, ״12 קופים״ נקרא כמעט כסרט נבואי: עולם בבידוד, ויכוחים על מקור המגפה, חוסר אמון ברשויות, וחרדה קיומית שהפכה למציאות

בקריאה עכשווית יותר, אפשר להיעזר במשנתו של סלבוי ז׳יז׳ק, שטוען כי הקולנוע אינו מפלט מהמציאות אלא המקום שבו האידאולוגיות והחרדות המודחקות של החברה נחשפות במלואן. במובן הזה, ״12 קופים״ איננו רק סרט על מגפה או קץ האנושות, אלא על פחד עמוק יותר – ההתפוררות של התודעה הקולקטיבית.

הסרט מציג עולם שבו הגבול בין מציאות לפרנויה נשחק לחלוטין, ומשקף תקופה שבה כל עובדה מעומתת מול נרטיב מתחרה וכל זיכרון מוטל בספק. במקום לחפש את האמת, גיליאם מתעד את אובדנה, ועימה את איבוד האפשרות להיאחז במשהו יציב.

אפשר להגיד שהסרט מנבא את תקופת הפייק־ניוז, תיאוריות הקונספירציה וריבוי מציאויות סובייקטיביות. ובמבט לאחור, אחרי מגפת הקורונה, ״12 קופים״ נקרא כמעט כסרט נבואי: עולם בבידוד, ויכוחים על מקור המגפה, חוסר אמון ברשויות, וחרדה קיומית שהפכה למציאות יומיומית. מה שנראה בשנות ה־90 כדיסטופיה פרנואידית, הפך ב־2020 לחדשות בזמן אמת.

״המזח״ היה ניסיון להציל זיכרון מתוך חורבן; ״12 קופים״ הוא הצהרה שאין עוד זיכרון שאפשר לסמוך עליו. ייתכן שדווקא מהלך העיבוד שמפריד בין השניים הוא לב הסיפור כולו. מדובר בעצם הפעולה של לשוב לסרט אחר, לספר אותו מחדש, לחשוף את החרדה שמתחת לפני השטח.

אם ״המזח״ ביקש לשמר את הזמן וקפלי הזיכרון – ״12 קופים״ מנסה לערער על האפשרות. ומה אם זהו טבעה של כל אדפטציה? להתמיר, להחליף ולהעצים את מה שמטריד את החברה, את התרבות. ועל כל רבדי השינוי, נותר משהו, הגרעין, הסיום הבלתי נמנע.

במובן הזה, הצופה גם הוא אותו ילד. הוא שב לאותו מקום, רק כדי לגלות (בכל פעם מחדש) את אותו סוף. ובאמת, אין דרך טובה יותר לסיים סיפור של לולאת זמן, מאשר לחזור לאותו רגע – ולגלות שהוא כבר איננו אותו דבר.

---

12 קופים
בימאי: טרי גיליאם
ארצות הברית, 1995