שרית פילר־מנוח בגלריה ברוורמן: זה חייב להיות המקום

״אני מלקטת דברים – לא תמיד אני יודעת למה משהו מושך אותי. עשייה לא מתוכננת לא משויימת – כמו זיכרון של חלום, שיש בו עומס של מידע ללא רצף הגיוני, ורק אחר כך את מנסה לארגן אותו״. כך מתארת שרית פילר־מנוח את התהליך שמקשר בין החיים לאמנות, בין האיסוף העיקש של חפצים, שברי ענפים, מגירות ואפילו מיטות שמצאה בשדה, לבין הארגון שלהם בתערוכה This Must Be The Place, שתיפתח ביום שלישי הקרוב (6.1) בגלריה ברוורמן בתל אביב.

בעבודותיה של פילר־מנוח יש שילוב של צילום ופיסול, רדי מייד ועבודה בעץ, אביזרים ביתיים שנושאים זיכרון מוכלאים עם חלקי צמחים, זרעים וקליפות, שנאספו בטבע, חוטי ברזל או פיסות של חפצים. ״אני בת דור שני לשואה, בעבר רוב העבודות שלי עסקו בהעברה הבין־דורית. לקחתי את הזיכרון ועיבדתי אותו. דימויים וסיפורים שעברו תחת ידי אבסטרקטיזציה. עצם האיסוף הוא עיסוק במודחק, בזיכרון ובלא מודע״.

מגירות – מוטיב חוזר ובולט בעבודתה, הן עבורה חפץ סימבולי ופרקטי כאחד. היא שותלת בהן דימויים, צילומי תקריב או צילומים של מקומות נטושים. ״במגירה יש המון סוד. דברים שהיו ואינם, אנשים שהיו ואינם.

״תיבה או מגירה שאוצרת זיכרון, היא מיכל שמאפשר להעביר מהאישי לקולקטיבי. דברים שהם בעלי משמעות עבורי עוברים לרשות הרבים, ומתחברים לאסוציאציה שלך, הצופה ולדברים אישיים שלך. הדימויים הסובייקטיביים שלי עוברים אל הצופה. העבודה שלי עוסקת בהתארגנות של החפצים לתוך המרחב: חיפוש מקום – אמיתי ורגשי. לעתים יש לעבודות אופי של מרחב ארכיטקטוני״.

כך לדוגמה, בביאנלה לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל הציגה ״מגירות מדברות״, שבוקעים מהן קולות. את הטקסט כתבה המשוררת קרן שדה, בהזמנתה של פילר־מנוח, והעבודות השתלבו בין הכדים העתיקים בביתן הקרמיקה. ״קרן כתבה בתהליך אסוציאטיבי משלה, ללא הנחיה שלי״, היא מספרת. המגירות הלוחשות והדוממות משתלבות עם העיסוק שלה בחומרים טבעיים, שגם מהם היא מחלצת זכרונות, או שותלת בהם נרטיב משלה.

תיבה או מגירה שאוצרת זיכרון, היא מיכל שמאפשר להעביר מהאישי לקולקטיבי. דברים שהם בעלי משמעות עבורי עוברים לרשות הרבים, ומתחברים לאסוציאציה שלך, הצופה ולדברים אישיים שלך

אוצרת התערוכה, ורה פלפול, כותבת: ״עבודותיה של פילר־מנוח מצטרפות למסורת המנסחת את המרחב הביתי כמרחב תודעתי וכתרגיל פנומנולוגי. גסטון בשלאר בפואטיקה של החלל מייחס למגירות, תיבות וארונות תפקיד של מקלט נפשי, ׳מאגר נסתר של חלומות בהקיץ של אינטימיות׳, מקום מסתור וסוד, מקום שבו החומרי נעשה שער לדמיון ולזיכרון הלא־מודע.

״ז׳ורז׳ פרק רואה במרחב הדירה מערכת של סימנים וזיכרונות מוחשיים, מקום שבו הזהות והחיים עצמם מתועדים דרך סידור, הצטברות והיעלמות של דברים. אצל פילר־מנוח, ההקשרים הללו מתורגמים לשפה חומרית: המגירה, שבעבר אצרה חפצים, הופכת לאתר של התבוננות וחקירה.

״הצילום המונח בתוך מבנה המגירה פותח חלון למסדרון אינסופי, למדרגות חסרות ייעוד או לחלל שנשמט אל תוך עצמו. המגירה משמשת כמרחב נפשי, שבו נחשפים מנגנוני הסידור, האחסון והדחקה. כבת דור שני לשואה, פילר־מנוח מטעינה את חפצי המגירה בממד נוסף של עדות״.

״תמיד ציירתי. למדתי בתיכון לאמנויות ויצו צרפת, ובהמשך למדתי במדרשה לאמנות תואר ראשון ושני. שם היה אסור באיסור חמור לעסוק בפיגורטיבי, בנרטיב. ההתרחקות מהרגש הייתה פחות טובה לי.

״בעבודת התזה שלי לקחתי גוף עבודות וניידתי אותו ממקום למקום, ועסקתי בשאלה של זיכרון ותפיסה –אם מה שרואים מושפע ממרחב התצוגה, מהזמן ומהמקום, איך החוויה משתנה בהתאם? הצגתי בתחילה במוזיאון השואה ביד מרדכי, ביום השואה; אחר כך הוצג הצגתי את אותן עבודות בראש העין, לקהל של ילדים, ולאחר מכן בחג השבועות במרחב קהילתי, לצד טקסי צמיחה, חקלאות ואדמה״.

שם התערוכה מעיד על ״מציאת״ המקום הנכון אבל בעצם מדבר על החיפוש.

״השם הגיע משיר של טוקינג הדס, שלמעשה מדבר גם הוא על האבא שלו. הדובר בשיר מבולבל, אולי אפילו מסומם, ומחפש עקבות ומנסה להתחבר. התיאור הזה תפס אותי תוך כדי העיסוק במגירות, כאילו אני מנסה לתפוס בהן משהו, לשתול בהן את המראות שאני מלקטת״.

בין פריטי הריהוט שהיא מציבה בתערוכה יש מחיצה גדולה שבה תאים דו כיווניים׳ המזכירים תיבות דואר. ״בתאים שתולים חפצים וצילומים שונים שפונים לשני הכיוונים. הסביבה נכנסת לתוך העבודה ומהדהדת – אני שותלת שם חפצים שאספתי, ויוצרת להם חיים בשכנות עם אחרים. אני מייצרת ארכיטקטורה של מקום באמצעות צילום שאני מקפלת והופכת מדו מימד לתלת־ממד״. כך התערוכה מתארגנת כמיצב שלם – סביבה נרטיבית, כמעט ביתית (כולל שתי מיטות).

שורשי אוויר הם חלק מהצמח שתפקידו אגירה, לא סתם הפיקוסים הללו קשורים למרחב הישראלי – כבת דור שני לשואה, האסוציאציה שלי מתחילה מיערות הפרטיזנים

מיטות? מה הן עושות שם?

״בזמן הקורונה כשאנשים היו כלואים בבתים וכמהו לצאת החוצה, מצאתי בחורשה ליד הבית מקום נטוש עם מיטה זוגית, אולי זו הייתה איזו זולה של צעירים (או משהו יותר מיני מזה, אולי). אני עובדת על חומרים שונים – עם רדי מייד ועם צמחים שאני אוספת, עם חוטי ברזל ועם צילום.

״בציור על לבידי העץ אני רושמת רישום עדין, ואז יוצרת מזה תבליט בכלים עדינים (דרמל, כמו של רופאי שיניים) ומשתלבת בקווי המתאר הטבעיים של העץ. אני שותלת שורשי אוויר על הלביד כמו רושמת את הזיכרון שלו כעץ״.

את מחזירה אליו חיים?

״שורשי אוויר הם חלק מהצמח שתפקידו אגירה, לא סתם הפיקוסים הללו קשורים למרחב הישראלי – כמי שהיא דור שני לשואה, האסוציאציה שלי מתחילה מיערות הפרטיזנים העבותים״.

תסבירי?

״אבא שלי היה פרטיזן צעיר בבלרוס (רוסיה הלבנה) ביערות שבאזור מינסק, והוא ניצל בזכות זה שהיה לוחם״.

למעשה הוא היה ילד חייל?

״בדיוק. הם היו כמו משפחות לוחמות, של פרטיזנים. הסיפור הידוע הוא של טוביה ביילסקי, אבל היו עוד קבוצות, והם אספו את הילדים לצידם. אני גדלתי על הסיפורים הללו, על גאוות הלוחם של אבא שלי, וזה מאוד השפיע עליי.

״גם אמא ניצולת שואה. היא, למרבה המזל, ברחה והגיעה לאוזבקיסטן. אבל היא לא דיברה – ואולי בגלל זה אני כל הזמן מנסה להשלים את התמונה״.

---

This Must Be The Place | שרית פילר מנוח
גלריה ברוורמן, רחוב אילת 33, תל אביב
פתיחה: 6.1, נעילה: 23.1