אלה כרגע חיי: ״להביט במציאות באמצעות האמנות״

חמישה אמנים ואמניות ירושלמים מציגים בתערוכה ״אלה כרגע חיי״ עבודות שנוצרו במהלך שנתיים של מלחמה רבת־זירות בחודשים אוקטובר 2023–אוקטובר 2025. שם התערוכה לקוח מתוך שורה של המשורר הירושלמי ישראל אלירז (בספרו ״האם צפויה התבהרות״). ״אלירז לימד אותנו להביט במציאות באמצעות האמנות, לבודד את הרגע על הסתירות והרגשות שהוא נושא עימו״, כותבים האוצרים עמיחי חסון וריקה גרינפלד ברנע. זהו המבט שהם מבקשים להציע גם כאן – לאחר שנתיים של מלחמה שלא לגמרי הסתיימה. 

אלה היו שנתיים שההתרחשויות שבהן יכלו לכלכל שנים ארוכות של היסטוריה בכל מדינה אחרת, התרחשויות שפגשו את המעשה האמנותי בצורות שונות: ישירות או עקיפות, מפורשות או מופשטות. העבודות, שנעשו במדיומים מגוונים – ציור, רישום, צילום והדפס – מאפשרות מבט על המעבדה האמנותית: תגובות כמעט ראשוניות שחוקרות ובודקות, עדויות לרוחות ולרגשות שחדרו את קירות הסטודיו המוגן וטלטלו אותם טלטלה עזה.

רעיה ברוקנטל

בעבודת הסטודיו שלי יש תמיד כמה מישורים מקבילים: רישומים אישיים ועבודה פנים־סטודיואית עצמאית, לצד שיתופי פעולה ורב־תחומיות. בשנים האחרונות חזרתי לעבודת ההדפס בשלל הזדמנויות מטעם סדנת ההדפס בירושלים. שם הכנתי פלטות כאוביקטים לתערוכות והשתתפתי ברזידנסי ליטוגרפיה בשיתוף בית אביחי.

הייתי אמורה להתחיל שהות אמן בסדנה ב־8 באוקטובר 2023. בגלל המלחמה דחינו את העבודה מעט, עד שנוצרה בסדנה שגרת עבודה חדשה. כשהכל פרץ, אני חושבת שחוויתי מעין ניתוק מתחושת זמן ומשימתיות; לקח לי כמה ימים עד שנזכרתי מה בכלל עשיתי בסטודיו קודם, מה היו המשימות שלי.

ואז חזרתי לעבוד, אבל ביתר שאת. נכנסתי לריכוז עמוק בתוך רישומי עפרונות מלאי שכבות. הרגשתי דחיפות ונחיצות, תחושה כמעט מופרזת שהמשימה התרבותית־רוחנית היא הדבר הכי חשוב שאפשר לעמוד בו כרגע. עבדתי על הרישומים האלה בבית, בימים ובלילות. הפעולה האישית בכתב ידי נראתה לי פתאום קריטית, ומהמקום הזה חזרתי לחבר בין הרישום לבין סדרות התחריטים שיצרתי עם רן סגל, דפס אמן שעבדתי איתו בסדנה.

בזמן הזה נוצרו סדרות שמתעסקות במושגים של השגחה, הגנה ונדידת השכינה, בהשראת חזון יחזקאל שלאחר החורבן. ניסיתי לנסח את הקשר שבין פעולת הרישום השכבתית שלי לבין העבודה המצטברת על הפלטות: השעווה, החריטה, הסוכר והחומצה – כולן טכניקות שהשלכותיהן החומריות מתגלות רק ברגע ההדפס.

העבודה השבועית בסביבת הסדנה הפכה עבורי למרחב של התמודדות. כמו ברישומים, גם על הפלטות חרטתי, צרבתי, מחקתי ושייפתי – פעולה על גבי פעולה לאורך זמן. הפלטות האלו משקפות עבורי את הפרק הזה, והכל מוטבע בהן: גם המקריות של התהליך החומרי וגם הדימויים הקמעיים שיצרתי מתוך תחושת מוות וכאב, בתוך גיאוגרפיה ירושלמית חשופה. הכל התחבר דרך ההדפס, מדיום מסורתי של מתכות, מכבשים וצבעים סמיכים.

רעיה ברוקנטל, כנפיים לאחת

נגה גרינברג

הימים שאחרי המלחמה נשאו בחובם תפילה על הדברים הבסיסיים ביותר: בטחון, שלווה, אהבה. קירות ופתחי הבית שינו צורה. העולם שינה צבע. ימי המלחמה הביאו אותנו להתכנס ב־ד׳ אמותנו, בסלון ביתנו הקטן, בימים ולילות שהתערבבו אחד לתוך השני. ימים וחודשים חלפו בדומה ליום אחד ארוך. 

העבודות בתערוכה לקוחות מתוך היומיום, כשחומרי הגלם הם בני הבית, הסביבה הקרובה ומצבי הרוח. אלו צילומים שנוצרו בתקופה של מתח, חרדה, פחד וחוסר ודאות, במישור הלאומי והאישי יחד. 

בעבודה ״עשרים וארבעה חלונות״ צילמתי באופן סדרתי את חלון הבית שלנו בימים שונים ובשעות שונות, כשהמבט הפונה החוצה מבקש שקט ובטחון, מתבונן בשעות ובימים חולפים ומבקש תקווה להיאחז בה. עוד נוכחת בעבודה גם שגרת היום־יום המשפחתית. הסלון בהשתנות מתמדת, החיים פועמים כהלמות הלב. 

ברגעים שבהם הקרקע רועדת, הצילום הופך עבורי לפעולה של אחיזה בחומר, בזמן, בחיים עצמם. אני נושאת לצידי מצלמת פילם 35 מ״מ לאורך כל חיי הבוגרים. המצלמות עומדות בבית, נגישות, זמינות לרגע שיבוא.

הצילום מבקש להשיג אחיזה ביום שחולף, בזמן הנוזל, בהכרת האינסוף מול הידיעה שהכל בר חלוף. לפעמים, בשעת הזהב, החפצים מבהיקים ויופיים מעורר כאב. 

המבט כמו בוהה בחלל תוך הרהור בנוכח ובנסתר, בחלל הפנוי שבין האוביקטים, מבקש להביט אל מעבר לחומר ולגלות משמעויות בריק.  תהליך הצילום האנלוגי כרוך במשך זמן ובדימוי המתבסס בחומר, מסתכן באפשרות של לכלוך, חשיפה לאור והרס. קיומו של הדימוי על גבי האמולסיה מגלם את המפגש בין הרוח והחומר שאליו אני שואפת.

נגה גרינברג, עשרים וארבעה חלונות

אלון קדם

בציור ״עוד מעט נגיע״ מופיע אוטובוס גנרי שנוסע לכיווננו. הוא ריק, רק הנהג נוכח בו, והריקות הזו היא פתח להשלמה של הצופה בתוך הסיפור: לאן הוא נוסע? האם הוא בדרך לאסוף מישהו, או שכבר הוריד את מי שהיה צריך? אולי הוא בכלל חוזר מיום עבודתו. 

עבורי, אוטובוס הוא אירוע מעניין בהוויה, מעין מעבדה אנושית בתנועה; חלל שמאפשר מפגש בין־אנושי ומפגש עם המציאות והעולם. זהו מרחב מעברי, קצת כמו ציור, שבו אני גם הנהג וגם הנוסע. בעבודה שלי אני חוזר פעמים רבות לכלי רכב שנוסעים ברחבי הציור וברחבי מציאויות מדומיינות, מקומיות או כלליות.

במציאות של השנתיים האחרונות, כלי הרכב הציבורי קיבל עוד ועוד מטענים – הוא הפך לכלי שלוקח או מחזיר אנשים, מכאן לשם ומשם לכאן. אנשים נדדו ממקום למקום שלא מבחירה, והנהג פשוט מסיע את מי שצריך, לאן שצריך ומתי שצריך.

הציור ״רואה אותך רואה אותי״ עוסק בשאלת המפגש עם האחר וראיית עולמו בתוך העולם. הדמות הנשקפת במשקפיים היא דמותו של הצופה, וכך נוצר מעין מעגל סגור של שתי פרספקטיבות שנפגשות ולא נפגשות. השאלות האלו – של השלכה, של המורכבות לראות את האחר כמי שרואה אותך חזרה – מעניינות אותי מאז ומתמיד. זה התחדד במיוחד בשנתיים האחרונות, שבהן היינו שרויים שעות ארוכות מול מסכים, מנסים להבין משהו ממה שמתרחש באמת וסופגים עוד ועוד דימויים מתווכים.

שני הציורים צוירו על בד יוטה גס. אני עושה שימוש בגסות של פני השטח כדי לעבוד באופן רב־שכבתי וחומרי, מאוד גופני, ומצד שני באופנים מאווררים יותר שמדמים דימוי מוקרן, חסר גוף ואופטי.

אלון קדם, רואה אותך רואה אותי

אלקנה לוי

מיד אחרי ההקפצה לצפון בשבעה באוקטובר, הבנתי שאני רוצה ילד. כך יצא שבסבב המילואים השני אשתי כבר הייתה בחודש תשיעי, כשהתאריך המשוער חפף לתאריך השחרור שלי. לסבב השלישי כבר יצאתי כאבא, וכשחזרתי, הפנמתי את המציאות שאליה בתי נולדה.

הציור ״תיבת נח״ הוא שלישי בסדרת ״דיוקן האמן בהפוגה״, סדרת ציורים שתופסת את רגע החזרה מסבב המילואים. הפעם, רגע החזרה הביתה לווה בתחושה שיש מבול בחוץ – סערה שלא נראה שתרגע עד שבתי תגדל. בינתיים, כל שנותר לי הוא להיות עבורה התיבה, ולהתפלל להופעתו של עלה של זית.

אלקנה לוי, תיבת נוח

מידד אליהו

תמיד, ובמיוחד בזמנים הקשים האלה, קיימת התחושה שהחיים גדולים יותר מהיצירה, שהיא נראית שולית לעומתם. תמיד יש משהו הישרדותי יותר, דחוף ונחוץ יותר, אבל עבורי היצירה היא גם המפלט והמקלט. באותם רגעים שאני מצליח ליצור, לרשום או לעבוד עם חומר – בין אם זה בבית ובין אם בסטודיו – אני מרגיש מחובר יותר לאנושיות שבי, פשוט מרגיש יותר בן אדם.

הפעולה הרישומית היא הבסיס לכל העבודות שלי. היא פעולה קדמונית, אבל בה בעת גם עכשווית מאוד, כמו סמן מדויק של הרגע והמקום הנוכחיים. הרישום תמיד מביא איתו תוצאות לא צפויות; הוא משקף משהו פנימי עמוק, אבל גם את מה שקורה בחוץ.

בתקופה הזו, הנוכחות של הפוליטי והחדשותי חודרת כל הזמן אל תוך היצירה. זו נוכחות שאני לא תמיד בורח ממנה – לפעמים אני ממש מעוניין בה, רוצה להגיב על המצב ולהשמיע צעקה מול האפשרות של קריסה חברתית. 

בתערוכה יש התייחסויות שונות למצב מאז השביעי באוקטובר; *יומני ערובה*, עשרות רישומי דיו של החטופים, אל סדרת *נחל עוז*, רישומים שעשיתי בנחל עוז עוד שהיה מחנה צבאי סגור, ועד *הפוגה*, סדרה שנוצרה עם תחילת הפסקת האש האחרונה.

רישומי *יומני ערובה*, מבוססים על טקס שיצרתי לעצמי, רישום של חטופה או חטוף אחד בכל יום. ההתמדדות והעימות עם המציאות הטרגית שלנו באמצעות הרישום היו מטרגרים ומנחמים בו בזמן.

מידד אליהו, מתוך יומני ערובה

אלה כרגע חיי
אוצרים: עמיחי חסון וריקה גרינפלד ברנע
גלריית בית אבי חי בירושלים
בהשתתפות: מידד אליהו, רעיה ברוקנטל, נגה גרינברג, אלקנה לוי, אלון קדם
נעילה: 30.4