כוראוגרפיה לאוסף: תנועה ציבורית במשכן לאמנות עין חרוד

יובל: הי דנה צהרים טובים, מה שלומך בימים אלו?

דנה: הי יובל, היום בסדר גמור, בזמן האחרון לא מעט בנסיעות צפונה לחזרות של תנועה ציבורית, לרוב בקושי יוצאת מהעיר אז זה נחמד. כל יום זה משתנה

יובל: צפונה הכוונה לעין חרוד, נכון?

דנה: נכון

יובל: לפני שנבין מה זה אומר פרפורמנס שהוא מחווה לאוסף, אולי תספרי איך הקשר עם המשכן לאמנות עין חרוד התחיל, ומה ביקשו מתנועה ציבורית לעשות

דנה: זו שיחה שהתחילה עם אבי לובין לפני שנה וחצי, אני חושבת שגם לו וגם לתנועה ציבורית יש עניין עמוק בלהבין את תפקידו של המוזיאון/משכן דרך הסיפור של האוסף. ההזמנה של אבי היתה פתוחה, לתת גישה לתנועה ציבורית ללמוד את ההיסטוריה של המשכן דרך הסיפורים של היצירות שהתאספו שם. בהרבה מובנים לא ידענו איזה סוג של נרטיבים נגלה

יובל: וואלה, שנה וחצי? היה לך איזה רעיון למה זה יכול להתפתח?

דנה: לא עבדנו על זה שנה וחצי. זרענו את הרעיון לפני שנה וחצי וחיכינו לטיימינג הנכון, שיאפשר את זה. פרפורמנס במוזיאון הוא מנגנון אחר של תקצוב ומחשבה אחרת על מרחב וציבור

יובל: אולי תגידי רגע מילה על תנועה ציבורית ועל איך אתם עובדים, אם יש פה איזו שיטה? כל פרויקט לגופו? וכן הלאה

דנה: אולי שתי מילים – 20 שנה. היית מאמין שעברו כבר 20 שנה? 

זה התחיל במן פיצוץ רעיוני וגופני ונמשך עד היום. תנועה ציבורית היא קבוצת מחקר ופעולה שמייצרת כוריאוגרפיות במרחב הציבורי (המשכן גם הוא מרחב ציבורי). אנחנו מתמקמים בנקודות המפגש ו/או החיכוך בין פוליטיקה ואמנות, ובעיקר נמשכים לאופנים שבהם תפיסות של אזרחות, הזדהות, התנגדות וחמלה מופיעים בגופנו.

רוב חברי תנועה ציבורית עובדים ביחד המון שנים ועם הזמן פיתחנו שפה, אסטרטגיות מחקר ודרכים שונות לתרגם את המחקר למהלכים גופניים ופרפורמטיביים. התהליך תמיד מתחיל בהזמנה – מוסד או אירוע או ביאנלה שמזמינים אותנו לחשוב את המקום דרך ההיסטוריה שלו והקשרים העכשוויים שהוא מקיים עם הפוליטי. אחרי ההזמנה מתחיל מחקר, וכשיש מזל אז מוצאים איזה חיבור מפתיע ומתחילים להרחיב את הלמידה

יובל: ובסוף זה תמיד אתם בגופכם נעים במרחב

דנה: כמעט תמיד. לפעמים גופים אחרים נעים במרחב – לדוגמה משמר הכבוד הטיוואני או היחידה המיוחדת של משטרת היידלברג. ולפעמים זו רק התכנסות טקסטואלית, כמו בתדרוך. ואל לנו לשכוח את כל הפרויקטים שהיו צריכים לקרות ולא קרו – הם יום אחד יקבלו את הפורמט המתאים להם

יובל: נחזור לעין חרוד: מה את יכולה לספר על תהליך המחקר פה?

דנה: אבי והצוות במשכן שיתפו אותנו באופן אינטואיטיבי בכל מיני סיפורים סביב עבודות שהגיעו לאוסף לאורך השנים עד שהתבייתנו על תרכובת אחת ספציפית שמשכה אותנו – יצירות אמנות שנכנסו לאוסף ומסיבות שונות כבר אינן חלק מאוסף המשכן

יובל: אינטרסטינג. כבר סיקרנת

דנה: לרוב חושבים על האוסף המוזיאלי כבית הקברות של יצירות אמנות. אולי לא נכון לומר בית קברות כי הן אמורות לחיות שם לעד, זה אחד מתפקידיו החשובים של המוזיאון, לאפשר חיי נצח לאמנות. אז איך ובאילו נסיבות קורה שיצירות נרשמות לאוסף ואחר כך משנות מסלול

יובל יכולה לתת דוגמה או שתיים לעבודות כאלו שגם נכנסו בצורה כזו או אחרת לעבודה?

דנה: בהחלט. אפשר לקחת לדוגמה את ״טבע דומם עם פרחים״ של הצייר היהודי לאון וייסברג. במהלך מלחמת העולם השנייה הציור נבזז על ידי הנאצים ונשמר באחד מהחללים העצומים שהנאצים הקצו לשמירה על עבודות אמנות. ב־1954 הוא הוצא ממוזיאון ז׳ה דה פום בפריז וכחלק מתוכנית החלוקה החדשה הועבר למשכן. בשנת 1984, שלושים שנה אחר כך, הציור מועבר אל בית לוחמי הגטאות. ממה שאני הבנתי היו חילוקי דעות לאן ״הוא שייך יותר״. וייסברג נרצח במיידנק, הסיפור של הציור נושא את הסיפור ההיסטורי הוא בעצמו מעין ניצול, ובית לוחמי הגטאות ראו בו ממצא היסטורי – עדות – הוכחה.

רק המהלך הזה, הוויכוח סביב תפקידו של הציור, מה הוא מגלם מעבר למה שמצויר על הקנבס קושר את ההיסטוריה הפוליטית של המקום, יחסה לאירופה ואת תפקידו של המוזיאון, מי אחראי על כתיבת הנרטיב

יובל: עוד דוגמה?

דנה: התחלתי לכתוב והתחרטתי. זה ספויילר

יובל: אוקי. למרות שאני לא מאמין בספויילרים… מה את בכל זאת יכולה לספר, איך כל זה מתרגם לעבודה הסופית?

דנה: העבודות האלו נוכחות במשכן כמו רוחות רפאים, הן שם או אפשר לחשוב על זה שהן שם גם אם אינן שם בחומר. מעניין אותנו לחשוב את הזכרון המוסדי, על איך מקטלגים את מה שאבד כי גם הוא מתעד את סיפורו של המשכן. במובן הזה הגוף הוא המדיום האידיאלי להפעיל את מה שלא אמור לחזור בחומר אלא רק ברוחו.

אנחנו בונים כוריאוגרפיה ליצירות שהיו חלק מהאוסף של המשכן ויצאו מהרשומות ובמובן הזה מחזירים אותן באופן רגעי לכתלי המוזיאון. ולהשלמת המהלך: הכוריאוגרפיה עצמה, תהפוך להיות חלק מהאוסף של המשכן כך שבאמצעותה הן ימשיכו להתנועע שם

יובל: אהבתי. אבל אני מתעקש בכל זאת על איזו דוגמה קונקרטית שהקוראות והקוראים ואני נבין קצת יותר מה קורה במשכן – מה זה אומר תכלס? אנחנו נעים בין הגלריות? מהם אופני הפעולה בעקבות העבודות? 

דנה: אה בשמחה: במשך ארבעה סופי שבוע, לאורך כל שעות הפתיחה של המשכן, אנחנו נופיע את המהלך. אפשר להרשם מראש או במידה ויש מקום ניתן להצטרף ספונטנית לאחת מההפעלות. 

אנחנו מתחילים כל חצי שעה עם קבוצה מחוץ למשכן ומובילים את הציבור בעזרת טקסטים, אחד על אחד, כתהלוכה, במגע, או באמצעיים כוריאוגרפיים אחרים בין הגלריות, ומספרים את הסיפורים השונים של יצירות שהיו ואינן עוד. אנחנו מגלמים בגופנו את היצירות, לצד טקסט. יש יצירות איקוניות שזה כבוד גדול להיות הן לרגע: כאב (רגל על אבן) של דוד גינתון או מטוס של יהודית לוין

יובל: יש לי שאלה של פרספקטיבה: אמרת 20 שנה, ואנחנו שוחחנו לפני עשר שנים בעקבות התערוכה שלכם במוזיאון תל אביב שאצרה רותי דירקטור, וב־20 שנה שחלפו פרפורמנס הוא כבר פרקטיקה יותר מוכרת במרחבים מוזיאלים, שעדיין מצליחה לעורר שאלות באופן אחר מאמנות שנקרא לה כרגע מוכרת יותר, כמו ציור או פיסול.

את מרגישה בהבדל? יש הבדל בין הארץ למה שקורה בעולם? אני יודע שאלו שאלות גדולות שרק עליהן אפשר לדבר עכשיו שעה או יום או שבוע, אז תעני מה שעולה לך לראש

דנה: שאלות מעולות!

אני מרגישה הבדל בין הארץ לחו״ל, יש כמיהה למוסדות אמנות בחו״ל לכלול באופן קבוע ומתמשך אמנות חיה, לא כערב חד פעמי אלא כחלק מהמארג הקבוע. אני מרגישה עניין מצד כל מיני גורמים לחשוב איך המוזיאון יכול וצריך להשתנות כדי לאפשר נוכחות חיה של אמנות בין כתליו, איך לשמר, איך לאסוף, איך לקיים (זה הרי מאד יקר ולא פשוט). 

האם אפשר לחשוב על מחלקת פרפורמנסים במוזיאון, לא כזו שמזמינה אמנים על מנת להופיע בסופ״ש אלא כזו שחושבת את כל האספקטים החיים שהם חלק מהחוויה המוזיאלית? אנחנו עובדים הרבה בחו״ל (פחות בשנתיים וחצי האחרונות) ויש קשר חזק לאוצרים ומנהלים שחושבים מה החוויה גופנים והקולית שיש למבקר במוזיאון, מבקר שהופך יותר ויותר למשתתף במוזיאון. 

אני רואה איך הפרפורמנס שינה את גם את התפיסה של איך חווים פסל וציור. זה מתהווה כל הזמן. גם בארץ זה נוכח כמובן ויש אוצרים שעושים הרבה כדי לחזק את התחום, זה גם לא מעט שאלה של תקציב והישרדות ולצערי פה המשאבים מצומצמים בהרבה

יובל: דיברת על הצד של המוסדות. מה עם הקהל?

דנה: גם נמשך לזה. רוצה להיות חלק

יובל: אז שאלה אחרונה: משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

דנה: שאני מקווה שתבוא לעין חרוד. מקסים שם 🙂

---

תנועה ציבורית | כוראוגרפיה לאוסף
דנה יהלומי, אור אשכנזי, טל אדלר, משי אולינקי, גלי ליבריידר
המשכן לאמנות עין חרוד
9-30.1