אילן ויגו // ומה אם

אני אילנית שרף ויגודסקי (אילן ויגו), בת 56, משוררת ואמנית רב תחומית. בעבודותיי אני חוקרת את המפגש בין חומר לשפה. אני יוצאת מתוך השיר שאותו אני מציירת בצפיפות, ללא רווחים, עד שהשפה מחליקה אל סף הבלתי קריא, המילים מתמוססות לתוך החומר ויוצרות עבורי הזדמנות לבניה מחודשת.

אני מתחילה בציור המילים על נייר משי או על ניירות שסופגים באיטיות בדיו מדולל. בזמן הייבוש אני ממתינה וצופה. המקריות הזו נעימה לי והופכת למדיטציה שקטה של התבוננות. את הפסלים אני יוצרת מחומר שאני מייצרת בעצמי מערבוב של מלט, חול, דבק ועוד; ואיתו כותבת מתוך בקבוק לחיץ המשמש לי כמכחול.

ומה אם״, הביאנלה לאמנות בקפריסין 2025. צילומים: מ״ל

אין לי אפשרות לחזור על המהלך, כי אני לא מודדת כמויות ולא רושמת הרכבי צבע או חומר. בזמן הייבוש מתגלים אוביקטים חד פעמיים ושבריריים במיוחד, ומה שנשבר – נשאר. את הפסלים אני תולה על חוטים כדמויות חיות הנעות יחד ומקבלות חיזוק ואיזון אחת מהשנייה.

ככל שהשפה נסדקת – כך השרידים מקבלים משמעות. שרידי פסלים תלויים על חוט חמלה. אני אוהבת לשחק עם שינויי קנה המידה, להרחיב קטן לענק, נפוח לדקיק – ובכך לבחון את גבולות השליטה.

דרך שימוש בטכניקות ובחומרים מעורבים, כל סימן, סדק או קפל – משמר את תולדות היווצרותו. העקבות הן לא שארית, אלא מהות הפעולות שהתרחשו בעבר – הטמעה של זמן ומחווה

בלב העשייה שלי ניצבת ההתייחסות אל טקסט כאל פעולה חומרית. באמצעות הוספה, הגדלה, משחק עם אותיות עבריות ושינוי מיקומן, נוצר אלפבית חדש ואפילו שפה חדשה. זו שפה אישית, הנשענת על למעלה מ־20 שנות מחקר אמנותי. יש בעבודות זיקה לעולמות התיעוד והארכיון: אני מנהלת יומן כתוב של חיי מאז גיל עשר. אבל הפסלים חורגים מהממד היומני והופכים למרחבים מופשטים של כתיבה פיסולית.

דרך שימוש בטכניקות ובחומרים מעורבים, כל סימן, סדק או קפל – משמר את תולדות היווצרותו. העקבות הן לא שארית, אלא מהות הפעולות שהתרחשו בעבר – הטמעה של זמן ומחווה. הפואמה החזותית נכתבת באמצעות מלט, חול, דבק, נייר, מתכת, חוטים בדים ושעווה, והיא מרחפת בחלל.

קולאז׳ים מציורים ישנים

בשנה שעברה נבחר המיצב שלי, ״ומה אם״, להציג בביאנלה הבינלאומית לאמנות בקפריסין 2025, שבה נקודת המוצא היתה הנושא Along Lines and Traces. המיצב נולד מהשיר ״ומה אם״ מתוך ״חבצלת רטובה״:

״ומה אם אתמול, בארוחה החגיגית עם כל המלומדים ששאלו: ׳מה את עושה? ומה ההורים שלך עושים?׳ הייתי עונה: ׳אני מציירת בעיפרון, קווים לכל הכיוונים, וזה מרגיע אותי – בדיוק כמו שהכדורים אתכם מרגיעים׳. ומה אם היו שואלים: ׳אבל מה את עושה? בחיים?׳ הייתי עונה: ׳אני בוהה. במה שעושים. כל יום. בחיים׳״.

בשיריי הכתובים אני מנסה לשחק עם המילים. מילים הן חומרים בשבילי ואני בודקת את הגבולות, מחפשת חיבורים ומרכיבה תרכובות עד ששיר נוצר (כך כתב על שיריי העורך אלי הירש). אני סקרנית חסרת מעצורים שרוצה לחקור ולגלות מה אפשר לעשות במילים ועם מילים.

כך גם במעבדת המחקר שלי בסטודיו – אני בודקת את גבולות החומר: לשה, ממוססת, מערבבת, מערגלת, משייפת, מסדרת, מקמטת וממציאה – עד שפסל נוצר. ואז עוצרת. אחרי שנה לעיתים שבה אליו שוב, אם הוא קורא לי.  במיצב הופך הטקסט לשדה חווייתי, מרחב שירי שיצא מגבולות הנייר שבו אני מזמינה את הצופים לשוטט במרחביו, במסלול מדומיין בין הפסלים.

המיצב ״ומה אם״ הוזמן מהביאנלה לתערוכת יחיד ב־Obimy Cultural Center בלרנקה שתפתח ב־16.1. בנוסף למיצב, יוצגו בה גם פסלים חדשים שהוזמנו עבורה. בימים אלה מתקיים תהליך האוצרות לעבודות שאציג בתערוכה, בעזרתה האדיבה של האמנית המוכשרת איילת כרמי. חשוב לי להודות גם לנלי אגסי, שמאמינה בי לכל אורך הדרך, לדבורה מורג שפתחה לי את הראש, ולחבריי הנאמנים והמייעצים עדי, גיל ושירלי.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה