חיים את החיים: בוגרי.ות המכון לאמנויות תל־חי בביאנלה במוז״א

ארבע השנים האחרונות היו לא קלות בלשון המעטה עבור סטודנטים וסטודנטיות בכל מקום בארץ, אבל עבור אלה שלומדים באזורי קו העימות הם היו מורכבים במיוחד: הסטודנטים במכון לאמנויות תל־חי ובאוניברסיטת קריית שמונה, שנמצאים בטווח קילומטרים ספורים מגבול לבנון, התמודדו עם הפסקת הלימודים למשך שנה שלמה (אחרי 7 באוקטובר), עם אירוח במקומות חלופיים בארץ, ועם מלחמה בלתי פוסקת גם בשנים שאחרי.

״הסבב האחרון עם איראן, במרץ־אפריל האחרונים, הציב סימן שאלה גדול לגבי תערוכת הגמר״, אומרת גל שחר, מנהלת המכון לאמנויות תל־חי. ״הוצאתי קול קורא לאוצרים וגלריסטים וביקשתי עזרה, הצעה למרחב חלופי לתערוכה, שייתן להם תחושה של גראנד פינאלה כדי שייצאו בתחושה טובה משנות הלימודים המאתגרות. רצינו להרים משהו גדול ומכבד״.

שחר זכתה להצעות שונות, אך בסופו של דבר הוחלט להמשיך במהלך שהחל כמה חודשים קודם לכן מול מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, ביוזמתה של נגה חדד, ראש המחלקה לצורפות במכון. חדד הייתה זו שזיהתה את האפשרות לחבר בין בוגרי המכון לבין המוזיאון, ויזמה את הקשר עם אוצרות הביאנלה השלישית לאמנויות ועיצוב , גלית גאון ואנריאטה אליעזר ברונר. מכאן נולד החיבור עם האוצרות מיכל קרסני ומיכל שפירא, הפועלות כל אחת באופן עצמאי ובמשותף תחת השם mnm.

״היה חיבור מדהים מהרגע הראשון״, אומרת שחר. ״מוזיאון ארץ ישראל פרש בפנינו שטיח אדום – רז סמירה, האוצרת הראשית; ברק פוני מנהל הפקת תערוכות וניהול תצוגות קבע וכל שאר הצוות ליווה אותנו באופן צמוד״.

.

מיכל שפירא: ״כשהתחלנו לעבוד על השפה הגרפית של התערוכה המילה ׳חי׳ הייתה שם כמעט מהרגע הראשון. היא נמצאת בשם תל־חי, אבל עבורנו היא קיבלה משמעות רחבה יותר. תוך שימוש במילה בשלוש שפות – עברית, אנגלית וערבית – העצמנו אותה ונתנו לה נוכחות חזותית שמדברת על תנועה, יצירה והמשכיות״

״ארבע שעות אחרי שקיבלנו טלפון מתל־חי כבר היינו מגויסות לפרויקט״, מספרת מיכל שפירא. ״אחרי יומיים היינו באוטו בדרך אליהם. כל התהליך התחיל חודש וחצי לפני הפתיחה – זמן אפס לטובת הקמה של תערוכה. נפגשנו עם המנחות, עם העבודות ועם הסטודנטים והתחלנו לעבוד״.

איך הגיבו הסטודנטים?

״עשינו להם שיחת הכנה והסברנו שזו לא תערוכת בוגרים רגילה״, אומרת שחר. ״שזו מחויבות אחרת ותהליך אוצרותי שהוא חיצוני ויתקיים במוזיאון, ולא כמו שהם מכירים עם הצוות של המכון. היו חששות בהתחלה, אבל זה נתן להם זריקת אנרגיה ומחויבות. גם למרצים, שגם הם כבר היו מפורקים אחרי כל מה שקרה בשנים האלה״.

״הסטודנטים הגיעו לביקור בביאנלה וראו את החלל שבו תוצג התערוכה שלהם״, אומרת מיכל קרסני, ״עבדנו עם כל אחד ואחת מהם באופן פרטני: כתבנו איתם את הטקסטים, דייקנו את התהליכים, אבל לא חשפנו בפניהם פרטים נוספים והם ידעו את המיקום רק ביום ההקמה. כשפגשנו אותם היו כאלה שעוד היו בעיצומו של תהליך, והיו גם עבודות קרמיקה שיצאו מהתנור יום לפני ההצבה״.

״ההזדמנות להציג במוזיאון כבר עם סיום הלימודים היא יוצאת דופן״, אומרת מיכל שפירא. ״היא מאפשרת לבוגרות ולבוגרים לפגוש מקרוב תהליך של תצוגה מוזיאלית, על כל מה שהוא כולל – מהחשיבה על ההצבה והמפגש בין העבודות בחלל, ועד לדרישות מקצועיות וטכניות. במקרה שלנו תהליך העבודה הפך להיות חלק מההתנסות המקצועית של הבוגרים״.

מיכל קרסני: ״אף אחד מהסטודנטים לא דיבר איתנו על מלחמה. היא לא מוזכרת באופן ישיר. יש עיסוק רב בבית, בחיפוש, בטראומה, אבל אף אחד מהם לא בא ואומר ׳אנחנו מהצפון ואנחנו ספגנו את האש׳״

״במקביל עבדנו על צילום העבודות – רוני כנעני נסעה איתנו לתל־חי וצילמה בצורה מקצועית את העבודות, ואחר כך חזרה גם לצלם כשהתערוכה הוצבה בחלל. הפקנו לסטודנטים גלויות אישיות עם הפרויקטים שלהם, וחשפנו אותם לכל העולם של נראות, מיתוג ושיווק התערוכה״.

ווין־ווין לכל הצדדים

שם התערוכה, ״חי״, מגיע משם המכון לאמנויות ומשמה של האוניברסיטה, אבל סימבולי במובנים נוספים. ״כבר בשיחות הראשונות שלי עם האוצרות היה לי חשוב להבהיר שאנחנו לא באים ממקום של מסכנים״, אומרת שחר. ״לא מהמקום של לרחם על תושבי הצפון. זו הזדמנות והיא ממש ווין־ווין לכל הצדדים. כל שנה יש אצלנו בתערוכות הבוגרים עבודות מעולות, וזו גם הזדמנות עבורנו לחשוף אותן הפעם לקהל גדול הרבה יותר, וגם המוזיאון קיבל תערוכה נהדרת שזוכה לתגובות מדהימות ומושכת אליה קהל צעיר״.

״כשהתחלנו לעבוד על השפה הגרפית של התערוכה, המילה ‘חי’ הייתה שם כמעט מהרגע הראשון״, אומרת מיכל שפירא. ״היא כמובן נמצאת בשם תל־חי, אבל עבורנו היא קיבלה משמעות רחבה יותר. תוך שימוש במילה בשלוש שפות – עברית, אנגלית וערבית – בקונספט של התערוכה, העצמנו אותה ונתנו לה נוכחות חזותית שמדברת על תנועה, יצירה והמשכיות. אחרי הכל, פגשנו בוגרות ובוגרים שעברו שלוש שנות לימודים בתוך מציאות מאוד לא פשוטה, ובכל זאת המשיכו ליצור, לעבוד, ללמוד ולהתפתח”.

בתערוכה מוצגים פרויקטים של 20 סטודנטים וסטודנטיות משלוש המחלקות במכון – אמנות (מנחות: דנה ניצני / גל שחר – ראש המחלקה, מיכל שכנאי, מאיה גצוב פק), קרמיקה (מנחים: מיכאלה (קיילה) תלמי – ראש המחלקה, אורן ארבל, גון־מריט רוזנסטון) וצורפות (מנחות: נגה חדד – ראש המחלקה, דניאלה שריה, סלע שיין).

שלא כמו בדרך כלל, כשכל מחלקה מציגה בנפרד, הפעם מדובר בתערוכה אחת שבה הפרויקטים משתלבים אחד בשני. ״הבוגרים התמסרו לתהליך בצורה מדהימה״, אומרת קרסני. ״היה כל הזמן עם מי לדבר. הם ידעו להנגיש את העבודה, היו פתוחים לביקורת ועבדו יחד כקהילה״.

אותה הקהילה כוללת מגוון של סטודנטים – בגילים שונים וממקומות שונים – ישראלים, ערבים, דרוזים, ואפילו סטודנט שמגיע מנפאל – מה שבא לידי ביטוי גם בפרויקטים שהם מציגים, שחוברו גם לתמה של הביאנלה – ״מעשים וימים״.

גל שחר: ״אחרי מה שעברנו, אנחנו לא רוצים לדבר על המלחמה אלא לבדוק איפה הבית, איפה השגרה, מהן התוצאות של פוסט־טראומה. זה שיח של מי שחווה את הדברים, לעומת מי שצופה בהם בחדשות״

״יסמין פייגלין מהמחלקה לאמנות, לדוגמה, מציגה בחלל הפנימי פרויקט שמורכב מעבודות צילום, וידאו, הדפס ורדי מייד״, אומרת קרסני. ״כל אחת מהעבודות עוסקת בריטואליות, בכניסה לפעולה שבסופו של דבר מניבה מוטיבציה להישאר בחיים, ומהצד השני הרצון לחפש את הבית ולהאחז בדברים שנמצאים במציאות ואנחנו בכלל לא יודעים שהם מהווים את העוגן. יסמין עברה בין כמה בתים במהלך המלחמה והממד של חיפוש אחרי בית מחבר את הסיפור האישי שלה לסיפור הקולקטיבי״.

״ארייה מנדל מהמחלקה לצורפות מציג פרויקט שעוסק בפוסט טראומה״, אומרת שפירא. ״הוא עצמו איבד את התחושה בידיים, ויכול להגיע לרמות מטורפות של כאב. כך שהוא עובד עם מתכת בצורה כל כך חזקה, שלפעמים המתכת ממש נקרעת. אבל הוא עובד תמיד עם זיק בעיניים והפרויקט שלו מאפשר להרגיש את הכאב אבל גם פותח פתח לתקווה.

״אשוואשן מישרה מהמחלקה לאמנות הוא סטודנט שהגיע מנפאל, וגם הוא עוסק בחיפוש אחרי הבית האחד. בנוסף לפרויקט שלו, מיצב שמשלב ציורים על ציפות שמיכה משומשות, הוא הגיע למוזיאון לצייר על עמוד גדול בכניסה לחלל שנשאר מהתערוכה הקודמת. בר מאור מהמחלקה לקרמיקה יצרה אובייקטים קרמיים שמסמלים את מפת המזרח התיכון. זו עבודה שעוסקת בגבולות ובמשמעות שלהם״.

״אף אחד מהסטודנטים לא דיבר איתנו על מלחמה״, אומרת קרסני.  ״היא לא מוזכרת באופן ישיר. יש עיסוק רב בבית, בחיפוש, בטראומה, אבל אף אחד מהם לא בא ואומר ׳אנחנו מהצפון ואנחנו ספגנו את האש׳״.

״יש הבדל בין לחיות במרכז ולדעת שיש מלחמה בצפון לבין לחיות אותה״, מוסיפה שחר. ״כשאתה חי אותה, הטרמינולוגיה היא אחרת. אני לימדתי שיעורי רישום שבהם רשמנו עצי זית כשמעלינו יירוטים בחוץ. אחרי מה שעברנו, אנחנו לא רוצים לדבר על המלחמה אלא לבדוק איפה הבית, איפה השגרה, מהן התוצאות של פוסט־טראומה. זה שיח של מי שחווה את הדברים, לעומת מי שצופה בהם בחדשות״.

מה לגבי השנה הבאה? תרצו להמשיך את שיתוף הפעולה?

״בחזון שלי אני רואה את זה ממשיך״, אומרת שחר. ״קיבלנו תגובות מדהימות ונרגשות, אבל זה מעבר לזה. יש פה שיתוף פעולה עם מוזיאון ועם אוצרות, וכל אחד מהצדדים זכה להנות מהמקצועיות של השותפים הנוספים״.

---

חי حاي Hai | המכון לאמנויות תל־חי בביאנלה לאומנויות ועיצוב
אוצרות: מיכל קרסני ומיכל שפירא (mnm)
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל אביב
נעילה: 22.12