זכוכית, מתכת ואבן: מיכל בן דוד הופכת חומר לאור

עמית: הי מיכל. מה שלומך?

מיכל:: הי עמית 🙂 אני מעולה, איך את?

עמית: גם. ספרי, ספרי – במה את עסוקה בימים אלו?

מיכל: בעיקר בהתאוששות מסיום התואר במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, מתערוכת הגמר ומכל מה שהיה כרוך בה. סיימתי ארבע שנות לימודים, אחרי שנה נוספת של לימודי תעודה בתחום. ללימודים הגעתי אחרי שעבדתי בסוהו, שם נחשפתי לראשונה לעולם מוצרי העיצוב לבית. חמש שנים אחר כך, אני מייצרת בעצמי אובייקטים לבית.

במקביל, אני משתתפת בתוכנית למעצבים בטרמינל עיצוב בת־ים, ומתחילה להבין איך אני לוקחת את כל מה שעשיתי בארבע השנים האחרונות הלאה

עמית: הכל נשמע מבטיח. נתחיל מפרויקט הגמר שלך שעושה את דרכו לחו״ל (אבל לזה נגיע בהמשך)

מיכל: פרויקט הגמר התחיל כבר בשנה ג׳, כשהגעתי במקרה לבועז מיה, מאסטר בניפוח זכוכית. ראיתי אותו ואת החומר בפעולה והוקסמתי, וכבר אז היה לי ברור שפרויקט הגמר שלי יעסוק בזכוכית.

באותה שנה יצרתי סדרת כוסות בניפוח זכוכית עם הטבעות של אבנים שאספתי במקומות שונים בארץ. בחלק מהניסויים האבנים ממש ננעלו בתוך הזכוכית, וזה נשאר איתי. משיחה עם בועז על תבניות לניפוח, נולדה השאלה שהובילה את הפרויקט: האם תבנית חייבת לייצר את הצורה ואז להיעלם, או שהיא יכולה להישאר ולהפוך לחלק מהאובייקט?

משם התחלתי לבחון איך הזכוכית יכולה להתנפח סביב חומר נוסף, שנשאר בתוכה ומעצב אותה. אחרי ניסויים בחומרים שונים, הגעתי למפגש בין זכוכית לפליז

ברגע שהזכוכית הלוהטת פוגשת את הפליז, החום מחמצן את המתכת והיא מקבלת לרגע גוונים מרהיבים של כחול, זהב ואדום. בתנור ההרפיה הצבעוניות הזו נעלמת, כך שזה רגע קסום שמתקיים רק בזמן העבודה

עמית: תסבירי לי בכמה מילים מה המשמעות של תבנית בהקשר של ניפוח זכוכית

מיכל: תבנית במובן המסורתי של ניפוח זכוכית היא בדרך כלל כלי סגור שמגדיר לזכוכית החמה את כל הצורה בזמן שמנפחים אותה, וקובע את הצורה החיצונית שלה. בסוף הניפוח פותחים את התבנית ואובייקט הזכוכית נחלץ ממנה.

אני יצרתי אלמנטים מפליז שאליהם נופחה הזכוכית, עם נקודות יציאה ונעילה שתוכננו מראש. הזכוכית החמה עוברת דרך האלמנטים ושני החומרים ננעלים זה בזה – חיבור שנוצר בתהליך חם, אבל בסופו הוא מכני וקר לחלוטין. מתוך העיקרון הזה פיתחתי שתי משפחות של גופי תאורה – גופים תלויים וגופי קיר. באחת הפליז משמש גם כאהיל שנלכד בזכוכית, ובשנייה הוא מעין צינור שהזכוכית מתנפחת ויוצאת דרך פתחים שתוכננו בו.

לצורך התהליך פיתחתי גם מערכת של תבניות פתוחות וכלים שממקמים את חלקי הפליז ומכוונים את הזכוכית בזמן הניפוח. כלומר, לא עיצבתי רק את האובייקט, אלא גם את התנאים שמאפשרים לו להיווצר. לפרויקט קראתי UNDERCUT – מונח מעולם התבניות שמתאר מצב שבו הגיאומטריה מונעת מהאובייקט להיחלץ מהתבנית. במקרה שלי, זה בדיוק מה שרציתי שיקרה

עמית: זה נשמע מושלם. יש צבעוניות ספציפית שמלווה את גוף העבודות הזה?

מיכל: כן, אבל היא מגיעה כמעט לגמרי מהחומרים עצמם. עבדתי עם זכוכית שקופה ופליז, כך שהצבעוניות נובעת מהחומרים האלו ומהאור.

אנקדוטה יפה מהתהליך היא שברגע שהזכוכית הלוהטת פוגשת את הפליז, החום מחמצן את המתכת והיא מקבלת לרגע גוונים מרהיבים של כחול, זהב ואדום. בתנור ההרפיה הצבעוניות הזו נעלמת, כך שזה רגע קסום שמתקיים רק בזמן העבודה

עמית: הרבה ניסוי וטעיה?

מיכל: יש בתהליך המון ניסוי וטעיה, וזה חלק מהיופי בלהגיע לעולם שאני עדיין לא מכירה. אני מרשה לעצמי לנסות דברים שאולי מי שמכיר את החומר שנים לא היה מנסה. לפעמים זה נכשל, ולפעמים דווקא משם מגיעים הדברים הכי מעניינים

דיאלוג עם מאסטר

עמית: את מנפחת בעצמך את הזכוכית, או אחראית על התבנית?

מיכל: רובד משמעותי בפרויקט הוא התהליך. את התבניות וחלקי הפליז פיתחתי וייצרתי במכון הטכנולוגי, ואת ניפוח הזכוכית ביצע בועז בסטודיו שלו, מכיוון שאין אצלנו סדנה לניפוח זכוכית. הגעתי אליו שוב ושוב עם ניסויים ורעיונות, וביקשתי לנסות דברים שלא בהכרח עובדים בדרך המקובלת. למזלי, הוא תמך בתהליך ונתן לי מקום להתנסות.

הדיאלוג בין מאסטר שמכיר את החומר ואת ההתנהגות שלו במשך שנים, לביני – שמגיעה מבחוץ ושואלת שאלות אחרות – היה משמעותי עבורי. עם הזמן הבנתי שהדרך שבה האובייקטים נוצרים מעניינת אותי לא פחות מהאובייקטים עצמם.

לא ניפחתי את הזכוכית בעצמי – בועז הוא שניפח אותה, אם כי זה בהחלט משהו שאני מתכננת להתנסות בו בהמשך

עמית: כלומר, זו עבודה משולבת של שניכם? שניכם חתומים עליה?

מיכל: לא, זו לא עבודה משותפת במובן של שני יוצרים. הפרויקט הוא שלי, ובועז הוא מאסטר בניפוח זכוכית שעבדתי איתו ונעזרתי בידע ובמיומנות שלו לביצוע הניפוחים. כמובן שהוא מקבל קרדיט על הניפוח, והיה בינינו דיאלוג מקצועי משמעותי לאורך הדרך, אבל התכנון, פיתוח התבניות, האובייקטים, העיצוב והמחקר – הם שלי 🙂

עמית: כמה עבודות כלל פרוייקט הגמר שלך?

מיכל: שתי סדרות של גופי תאורה, המשלבות גופים תלויים וגופי קיר. בסך הכול הצגתי 14 אובייקטים, וריאציות בתוך שתי המשפחות האלה

עמית: וחלק מהן גם תציגי בתערוכה בחו״ל?

מיכל: כן 🙂 שתי עבודות מתוך UNDERCUT, יחד עם כוסות האבן שסיפרתי עליהן, התקבלו לתערוכה From Stone to Light – תערוכת הזכוכית השנתית של Fallbrook Art Center בקליפורניה, שמתקיימת כבר 29 שנה. הגעתי לתערוכה דרך קול קורא בינלאומי, שאליו הגשתי כמה עבודות, ומתוכן בחר האוצר, אמן הזכוכית Kazuki Takizawa, את העבודות.

התערוכה עוסקת בתהליך שעוברת הזכוכית – מחול ואדמה, דרך חום ואש, ועד לחומר שמחזיק ומעביר אור, ומחברת אותו גם לרעיונות של שינוי, חוסן וריפוי. השם, מאבן לאור, הרגיש לי מאוד מדויק גם ביחס לעבודות שלי: הכוסות מחברות אבן וזכוכית, ו־UNDERCUT מחבר זכוכית ואור. במובן מסוים, הוא מתאר גם את הדרך שאני עברתי עם החומר.

התערוכה תפתח ב־12.9, ובינתיים העבודות בדרך לקליפורניה ואני בעיקר מחכה לעדכון שהן הגיעו בריאות ושלמות 😅. זו תערוכה בינלאומית, אבל אני עדיין לא יודעת מי המדינות שמשתתפות בה – עדיין לא פורסם הפירוט – כך שאני לא יכולה לומר בוודאות אם אני הישראלית היחידה בתערוכה

עמית: מהן התוכניות הבאות שלך?

מיכל: אני רוצה להמשיך לפתח את השפה שגיליתי בפרויקט ואת המפגש בין חומרים, ובעיקר לשמור על הסקרנות וההתרגשות מהעשייה. החלום הוא להקים סטודיו משלי, ליצור ולהציג בארץ ובחו״ל, ולהתפרנס מזה כמו שצריך

עמית: אמרת בתחילת השיחה שהתקבלת לחממה בטרמינל העיצוב. מהי הציפיה שלך מהתהליך שתעברי שם?

מיכל: הציפייה היא ללמוד איך לקחת את מה שפיתחתי בתואר ולהפוך אותו למשהו שיכול להתקיים גם כעסק. החממה כוללת ליווי עסקי, הזדמנויות לשיתופי פעולה וקבוצה של מעצבים מוכשרים שמגיעים מעולמות שונים. אחרי ארבע שנים באקדמיה, זה מרגיש כמו המקום הנכון לתת למה שפיתחתי חיים אמיתיים בחוץ

עמית: תודה מיכל, מסקרן לשמוע איך זה ימשיך מכאן