אלכימיה בניו יורק: נגה כהן בביאנלה של הברונקס

חגית: הי נגה, מה שלומך? כמה מעלות יש אצלך?

נגה: היי חגית, שלומי מצוין! היום נעים, 3 מעלות (מעל האפס!) מה שלומך?

חגית: טוב תודה, אצלי 23 בערך🤦🏼‍♀️ספרי לי מה את עושה בברוקלין ואיך הגעת לשם?

נגה: אני אמנית שחיה ועובדת כאן. הגעתי לניו יורק ב־2019 ללימודי תואר שני באמנות באוניברסיטת קולומביה. אחרי שסיימתי את הלימודים, ב2021, נפתחו לי כל מיני הזדמנויות לעבוד ולהציג פה, והתאהבתי בעיר ובמקום. אני עובדת בעיקר בפיסול ומיצב, וגם בהדפס, וידאו וטקסטיל. בשנה האחרונה פיתחתי גוף עבודות חדש המבוסס על ביו־פלסטיק, שאציג עבודה ממנו בביאנלה של מוזיאון הברונקס, שנפתחת בינואר הקרוב.

חגית: למדת תואר ראשון באמנות בשנקר?

נגה: כן – סיימתי ב־2018, ושנה אחרי כבר הייתי בדרך לתואר שני. באותה התקופה עסקתי בעיקר בצילום – בפרויקט גמר הצגתי צילומים דיגיטליים גדולים, מפוקסלים ומפורקים, שהודפסו על אלומיניום (בתמיכת מלגה של SBY – שבח בן יהודה). המעבר מצילום לפיסול ולעבודות חומריות וגדולות קרה במהלך התואר השני. כיום אני עדיין מצלמת, בעיקר במצלמה חד פעמית קטנה, אבל הצילום קורה מאחורי הקלעים – במקביל לתהליכי המחקר בסטודיו שלי.

חגית: איך התחולל השינוי במדיום העבודות שלך?

נגה: השילוב של אווירת החופש שהרגשתי במקום החדש, יחד עם תחושת הדחיפות של תקופת הקורונה, דחף אותי לנסות דברים חדשים ולהרחיב את המנעד של המדיומים שאני עוסקת בהם. מאז, אני נותנת לתהליך בסטודיו להיות מונע על ידי משחקיות ורצון לחקור ולגלות. כיום, אני מרגישה שהמדיום הוא משני לתוכן – אני קודם נמשכת לנושא או לעולם שאני סקרנית לגביו, ואז המדיום שאני עובדת בו משלים את התמונה. יוצא שאני עובדת בעיקר בפיסול, כי המחקר שלי מתעסק בנקודות ההשקה בין חומרים סינטטיים ואורגניים, איך הם משפיעים זה על זה ועל הסימביוזה ביניהם

התעניינתי בדרכים שבהן החומר האורגני מעוות את החומר הסינתטי, ולהיפך. סימני הזמן שנוצרים על פני השטח, ובפואטיקה של החומר. זו הייתה תגלית מרתקת – שאני יכולה לייצר חומר שנראה ומרגיש כמו פלסטיק, אבל בעצם יתחיל להתכלות מאוד מהר ולהראות סימני ריקבון. זה כמו אלכימיה

חגית: אז אם הבנתי את התמונה – את משלבת עבודה בסטודיו ומחקר, עם חיים בעיר הגדולה?

נגה: המחקר הוא תהליך ניסוי וטעייה שאני מפתחת תוך כדי העבודה בסטודיו. זה לא מחקר אקדמי אלא חומרי, כחלק מתהליך היצירה שלי. למשל, העבודה שאני הולכת להציג בביאנלה של מוזיאון הברונקס נעשתה בתהליך יחודי שפיתחתי בשנתיים האחרונות: יציקת ביו־פלסטיק על גבי חומרים סינטטיים.

במהלך תוכנית שהות אמן סנטרום, שהשתתפתי בה ב־2024, בתמיכת מענק מארטיס, התחלתי להתעניין ביצירת פולימרים מתכלים, שעשויים מחומרים טבעיים כמו עמילן, חומץ וגליצרין. זו הייתה תגלית מרתקת – שאני יכולה לייצר חומר שנראה ומרגיש כמו פלסטיק, אבל בעצם יתחיל להתכלות מאוד מהר ולהראות סימני ריקבון. זה כמו אלכימיה.

השהות ברזידנסי סנטרום, רחוק מהעיר ומכל מה שהכרתי, העניקה לי את השקט והאפשרות להתרכז בפיתוח גוף עבודות חדש. התעניינתי בדרכים שבהן החומר האורגני מעוות את החומר הסינתטי, ולהיפך. לאורך זמן, הם עוברים תהליכי התכלות שונים – אני מתעניינת במעקב אחרי הריקבון, סימני הזמן שנוצרים על פני השטח, ובפואטיקה של החומר. אחרי שחזרתי מהרזידנסי, הצגתי חלק מהעבודות בתערוכות בניו יורק.

בשנה האחרונה הייתי חלק מתוכנית הרזידנסי של ארגון LMCC במבנה הממוקם על אי קטן, מרחק שיט קצר ממנהטן. תוכנית הרזידנסי היתה ממוקדת בנושאים של קיימות, אקולוגיה וסביבה, והרגשתי שהחוויה בתוכנית עיצבה את גוף העבודות הזה דרך החיבור לקהילת אמנים שעוסקים בנושאים דומים.

הקרבה לעיר מצד אחד, ולמים ולטבע מצד שני, עוררה בי השראה. ביליתי את שמונת החודשים של התוכנית במחשבות על הקשר בין כוחות גדולים המשפיעים ומעצבים זה את זה, ועל נקודות ההשקה בין הטבעי והמלאכותי. במיוחד מושך אותי האופן שבו חומרים שונים מראים הצטברות של סימנים ועצמים זרים. תהליכי ריקבון והתחדשות – בטבע ובגוף, הם שמובילים את התהליך שלי בסטודיו

חגית: בימים אלה נפתחה הביאנלה של מוזיאון הברונקס – Forms of Connection. תספרי מהי הביאנלה ואיך הגעת אליה?

נגה: אני עמיתה בתוכנית של מוזיאון הברונקס שנקראת AIM – Artists In Marketplace. תוכנית שמטרתה לחבר קהילה של אמנים מבטיחים ולהעניק להם פלטפורמה מקצועית להתפתחות אמנותית. התקבלתי לתוכנית בתחילת 2025, ועכשיו, בסיומה מציגים את התוצרים של המשתתפים. התוכנית כוללת מפגשים שבועיים סביב נושאים רלוונטיים לקריירה אמנותית ולשיח עכשווי.

עבורי, החיבור עם עוד 13 אמנים צעירים, שאפתנים ופורים הוא מאוד משמעותי – יצרתי קשרים וחברויות עם אמנים מתחומים שונים שיישארו איתי לעוד הרבה זמן. כחלק מהתוכנית, אנחנו מציגים עבודות חדשות בביאנלה של המוזיאון. הביאנלה, שנפתחת פעם בשנתיים, מראה מאגר מדויק ומרענן של כיוונים אמנותיים המעסיקים אמנים עכשוויים.

מוזיאון הברונקס מתווך את העשייה האמנותית לקהילה המקומית של המוזיאון והעיר באמצעות אוצרות רגישה ומלאת מחשבה: מכיוון שהביאנלה כוללת הרבה אמנים שונים ועבודות מגוונות, נוצרת תערוכה מאוד גדולה ואקלקטית. בנוסף לתערוכה עצמה, הביאנלה כוללת אירוע פתוח לקהל הרחב, שבמהלכו עמיתי התוכנית מציעים סדנאות ופאנלים בנושאים של פיתוח קריירה אמנותית. אני הולכת להציע משוב על תיקי עבודות של אמנים ועצות לגבי כתיבת הצהרות אמן, בסשן של מפגשים אחד על אחד במוזיאון.

חגית: אני קצת overwhelmed מכמות התוכניות שהות וערוצי תמיכה שאת מתארת. איך כל זה עבד בשנתיים האחרונות, לצד האווירה הציבורית העוינת כלפי ישראל וישראלים? איך הרגשת את באופן אישי?

נגה: באופן אישי זה לא השפיע עלי, עד כמה שזה נשמע מפתיע. יש לי חברים (אמריקאים, ומכל מיני מקומות בעולם) שגילו הרבה הבנה ורגישות בשנתיים האחרונות, וגם חברים ישראלים שאני מאוד מעריכה, שהיוו עוגן. יש בתוכניות שהשתתפתי בהן תחושה של תמיכה הדדית והרבה הבנה ואמפתיה.

מה שמעשיר את חיי היצירה שלי יותר מהכל הוא החיבור עם עוד אמנים, אז אני שמחה על כל ההזדמנויות לגלות אמנים חדשים ולעבוד איתם מקרוב דרך תוכניות שונות, בהן כולנו פשוט בני אדם שאוהבים לעשות אמנות

חגית: זה די נדיר. מי עוד חברים בתוכנית העמיתים? זה מאוד צעיר וניסיוני? איזו אמנות נראה שם?

נגה: כן, ואני מרגישה מאוד בת מזל על כך! התוכניות שהשתתפתי בהן מושכות בדרך כלל אמנים ניסיוניים שהעבודות שלהם מתעסקות בנושאים עכשוויים מזוויות לא שגרתיות. יש הרבה אמנים שמנסים לפרוץ את הגבולות של עצמם או של המדיום. אם העבודה פחות מסחרית ויותר נסיונית, אז יש בדרך כלל יותר עניין בתמיכה ממסדית. ארגוני אמנות מחפשים אמנים כאלה שמעוניינים ליצור מעבר לגבולות התחומים של שוק האמנות. זו הנישה שמעניינת גם אותי, ולכן אני עובדת יותר עם ארגונים ומוזיאונים

חגית: איפה גדלת ואיך הגעת ללמוד אמנות?

נגה: גדלתי בחיפה ותמיד ידעתי שארצה לעסוק באמנות. למדתי בתיכון לאמנויות (ויצו לשעבר), שנתן לי מקום להתנסות ולהיות בסביבה שמעודדת שאפתנות, אבל לא לוחצת. אהבתי את האתגר שבלימוד אמנות ואת העובדה שיש הרבה אפשרויות לגילוי ומשחק, ונרשמתי ללימודי אמנות רב תחומית בשנקר. מאוד הושפעתי מהמרצים שלי באקדמיה, שדחפו אותי לשאול שאלות ולפתח חשיבה עצמאית. הייתה בשנקר אווירה מאוד חופשית, של סקרנות. כל זה השפיע עלי וגרם לי לחשוב איך אני רוצה להגדיר את החיים היצירתיים שלי – להטיל ספק, להיות בשיח ובתקשורת עם אנשים, ולחקור

חגית: חשבת שתרצי לחיות בניו יורק או שזה התבשל במקרה?

נגה: במהלך התואר הראשון בשנקר הייתי בחילופי סטודנטים בגרמניה, וזה היה מרגש מאוד ופתח עבורי עולם חדש. הכרתי סטודנטים מכל העולם והייתי מאוד סקרנית לגבי העולם שבחוץ, ולגבי האפשרות הזו של לגור וליצור מחוץ לארץ. אחרי התואר הראשון הגשתי מועמדות לכל מיני בתי ספר לתואר שני, וכשהתקבלתי לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק עם מלגה, ידעתי שאני הולכת על זה. עם כל הקושי שכרוך במעבר, העיר הציעה לי הרבה, והרגשתי שזה מקום שבו אני יכולה לממש את עצמי

חגית: וזה הוכיח את עצמו! מה הדבר הבא שאת מתכננת?

נגה: לאחרונה אני מתעניינת יותר ויותר בטקסטיל ועובדת על גוף עבודות חדש שמשלב חלק מהפרקטיקה החומרית פיסולית שלי עם ביו־פלסטיק וטכניקות מסורתיות של רקמה ואריגה. אני מתכננת לעבוד על מיצב חדש שמבוסס על שילוב של שני המדיומים האלו, ומאוד מתרגשת לקראתו