״קוף הדם״: לשחוט, לרמוס ולרצוח. וזהו

חיפוש קצרצר בגוגל יעלה על המסך לא מעט סרטים שעוסקים ונוברים בתוככי מערכות היחסים של בני האדם ובעלי החיים. לא צריך להחליף טאב, הנה כמה בשלוף: ״לשחרר את ווילי״, ״גורילות בערפל״, ״לאסי״ ואפילו ״מלתעות״.

התמה הזו לנצח תהיה מעניינת והעיסוק התמידי בה מעלה מסקנות ותהיות רבות על האופי החייתי של האדם עצמו, לעומת בעל החיים שניצב מולו. התוצאה היא כמעט קבועה: בני האנוש תמיד יצאו מופסדים וחארות אמיתיים מהעסק הזה.

סרט האימה החדש ״קוף הדם״ (Primate) עוסק גם הוא במערכות היחסים של האדם עם בעל חיים – הפעם זו שימפנזה חכמה ומתוחכמת. בעלילת הסרט אנחנו פוגשים חבורת צעירים, ששמם לא ממש חשוב ולמען האמת, כל דבר אחר בהם נהנה מאותה מידה של חוסר חשיבות, כי יש להם תפקיד אחד בלבד: למות מידיו של קוף האדם.

ובכל זאת, יש כאן סיפור (או המלצה לאחד כזה): החבורה המחורמנת מלאת ההורמונים נוסעת להוואי להתארח בביתה של אחת מהם, שבו מתגוררים אחותה, אביה החירש ושימפנזת מחמד בשם בן. קוף האדם החביב הוא בעצם זיכרון אחרון שנשאר מהאמא הז״ל, שהייתה חוקרת התנהגות בקרב קופי אדם.

קשה להתנער מהתחושה שעם קמצוץ של השקעה, מחשבה ופיתוח תסריטאי הגון, אפשר היה לייצר כאן זבלון סוג א׳ עם אמירה. אבל התסריט לוקה בחסר, והכי חמור: אף דמות לא מייצרת בדל של אמפתיה

איכשהו, בלי שום הסבר הגיוני או הכנה ראויה, בן ננשך על ידי נמייה ונדבק בכלבת – עניין מסתורי ולא מוסבר כי במהלך הסרט נאמר שמחלת הכלבת לא קיימת בהוואי. אז איך הנמייה נדבקה? לתסריטאי הפתרונות. בכל מקרה, העניינים מתחילים להתדרדר ובן, שעד לפני רגע היה מלא שמחת חיים ושיחק עם כולם, פותח במרחץ דמים אלים במיוחד ושוחט את כל מי שמנסה לעצור אותו. זה כל הפרמיס. לא פחות, וממש לא יותר.

כיבוי רצוני של אונות המוח והדחקת מחשבות בעזרת דמיון מודרך יוכלו לגרום לצופה הסקפטי ביותר להכניס את ״קוף הדם״ לקטגוריית סרטי הטראש המהנים, שלא דורשים ניתוחים מרחיקי לכת. ועדיין, קשה להתנער מהתחושה שעם קמצוץ של השקעה, מחשבה ופיתוח תסריטאי הגון, אפשר היה לייצר כאן זבלון סוג א׳ עם אמירה. אבל התסריט לוקה בחסר, והכי חמור: אף דמות לא מייצרת בדל של אמפתיה.

בליבה שלו, ״קוף הדם״ הוא סרט טראגי. יש בו בעל חיים שהוא ליטרלי בן משפחה, אבל הסרט לא מתעכב לרגע על המשמעות והסימבוליות הרגשית הזו, ורץ ישר קדימה – לשחוט, לרמוס ולרצוח. האקט הזה רק מרחיק את הצופה מהסרט באופן רגשי, במקום לגרום לו להזדהות עם הטיפוסים שם, או אפילו להיות בעד הקופיף והמעשים המחרידים שלו. בסוף מדובר בקוף פסיכוטי שהורג אנשים.

חסרונו של הרגש, או במילים אחרות – היעדרה של הדרמה האנושית – מקבל משנה תוקף עם הדמויות נטולות האופי. כולם כולל כולם הם ארכיטיפים של צעירים בני 20+, מסוממים, שיכורים וחרמנים. אז סבבה, אפשר בהחלט להתעלם מהעובדה הזו, או מכל האלמנטים החשובים והזניחים שמרכיבים סרט קולנוע כהלכתו ולהחליט להישאר אך ורק עם האימה והגור.

אבל יש כאן בעיה טכנית קשה במיוחד: רובו המוחלט של הסרט מתרחש בלילה, ובגלל תאורה חלשה יחסית, החשיכה שולטת בפריימים – מה שאומר שאי אפשר ליהנות מהסצנות החולניות הללו, למעט אחת שעשויה בצורה נהדרת, סופר אפקטיבית ודוחה (אבל גם קשה להתעלם שמדובר בסצנה שכל תפקידה הוא לזעזע ולא מעבר).

זה כל כך מבאס, כי ל״קוף הדם״, בעל השם העברי המשעשע, היה פוטנציאל אדיר. אבל במקום סרט אימה פסיכולוגי מעניין, עם יכולת להתפתח למשהו מורכב יותר מסתם קוף שמחסל אנשים, יש כאן פיצ׳ר שמיועד לקהל יעד צעיר יותר עם תחושת פומו קשה פלוס קשב וריכוז של חרגול, שרק רוצה לראות בני אדם נשחטים.

היתרון היחיד שיש ל״קוף הדם״ הוא עצם היותו זבלון וטראש מודע לעצמו. הוא לא מנסה להיות שום דבר אחר מעבר לזה, וזה בהחלט נאמר לזכותו. אבל, וואלה, הייתה כאן הזדמנות לעשות סרט אימה קצת יותר חכם סטייל ״קוג׳ו״. רק שבמקום סן ברנרד חולה בכלבת, יש כאן שימפנזה שעובר עליה יום רע במיוחד.

ברמת סרט אימה חורפי לצפיית סתלבט עם החבר׳ה – ״קוף הדם״ יכול להנות מציון של 4 כוכבים גג. ברמה הקולנועית־אמנותית – מדובר בסרט מאכזב ובינוני לגמרי.

---

קוף הדם
בימוי: ג׳ונאס רוברטס
90 דקות; ארצות הברית, 2025
2 כוכבים