״היאקו״: היופי האנונימי שאינו תלוי במותג או שם יצרן

אחת מפנינות החמד הלונדוניות, שכבר מזמן אינה סודית, היא בית יפן (Japan House) הממוקם בהיי־סטריט קנזינטון, ממש בין ההייד פארק למוזיאון העיצוב. יש הרבה סיבות לכתוב על מוסד התרבות המופלא והחינמי לכל מבקר הזה, אבל הפעם הביאה אותי לכתיבה תערוכת קתרזיס למעצבים שמוצגת בגלריית הבית: היאקו – 100 פלוס אמני קראפט מיפן (נעילה: 10.5). 

לפני התערוכה אספר על הבית עצמו ששווה ביקור ולו רק בגלל חווית שרותי הנשים הדיגיטליים בקומה התחתונה (הגברים כאן מקופחים, לא יודעת למה). הוא נפתח לפני כשמונה שנים, ביוזמת ובמימון משרד החוץ היפני, כדי לטפח הבנה והערכה לתרבות היפנית – בשאיפה לחקור בצורה לא סטראוטיפית את מגוון הבטי התרבות היפנית העכשווית, אמנות פופולרית, טכנולוגיות מתקדמות והאוכל היפני. 

בקומת הרחוב יש חלל מרכזי עם פינות ישיבה ווויי־פיי, בית קפה שמגיש קפה קיסאטן וממתקי ווגאשי, וחנות שמרגישה כמו מוזיאון. למטה יש ספריה חמודה, חללי סדנאות ומופעים וגלריית האמנות שבה מוצגות התערוכות.

בתחילת שנות ה־80 נחתתי בטוקיו עם תרמיל גב ומעט מאד כסף. השוק התרבותי שהיכה בי נבע מהעובדה שהחיים בטוקיו התנהלו כמו מה שנחווה בעיני אז כמאה ה־22, רחוק שנות אור ממה שהכרתי בארץ או במדינות העולם השלישי שמהן הגעתי. הכל, אבל הכל, היה ממוחשב, מדוד, מדוייק וממוכן. 

איסוף הזבל, הרכבת, האוכל בחלונות הראווה, ומעל הכל, התקשורת הבין־אישית שהייתה גם היא מכנית, כאילו נוצק ההמון הצועד ברחובות בתבנית אחידה וקודד בקוד התנהגות זהה. לא היה מקום לחוסר שלמות או פינות לא סגורות.

ההתערוכה היא כולה שיר הלל למגע היד, הכבוד לאוצרות הטבע, לרוח המוטמעת במוצר, לייחוד שבשוני, לפגום, ולאופן שמלאכת היד נולדת מהשילוב של כל אלו

אני לא יפנולוגית, אבל שני הקצוות שכנראה מאפיינים את החברה הפנית – תרבות של טכנולוגיה מתקדמת וייצור המוני כנגד קראפט, חוסר שלמות וייחודיות המוצר – עולים כסוגיה בטקסטים המלווים את התערוכה שכולה שיר הלל למגע היד, הכבוד לאוצרות הטבע, לרוח המוטמעת במוצר, לייחוד שבשוני, לפגום, ולאופן שמלאכת היד נולדת מהשילוב של כל אלו. 

התערוכה מתמקדת בשני מושגים יפנים – קוגהי ומינגהי, שמתארים כל אחד בדרכו מלאכת יד עממית. על פי הפילוסוף יאנאגי סואטסו הם נושאים את חמשת התכונות הבאות: בעלי יופי אנונימי המדבר בעד עצמו, שאינו תלוי במותג או שם יצרן; הם נוצרו עבור חיי היומיום ויופיים מעמיק באמצעות שימוש יומיומי; הם עשויים בעבודת יד, לא מבוססים על ייצור או צריכה המונית; הם נועדו להיות במחיר עממי ונגישים לאנשים רגילים; והם מבטאים את רוח הפילוסופיה הבודהיסטית.

אוצר התערוכה, נגאטה טקהירו, מספר שמסע החיפוש שלו התחיל בשאלה כמה אמני קראפט עובדים היום ביפן. אחרי שנתיים שבהן ביקר במעל 100 סדנאות של אמני קראפט (makers) בכל רחבי יפן, הוא הגה את שם התערוכה Hyakko שמשמעו 100 אמני קראפט, אבל יותר מכך – שפע, מה שבא להדגיש את המגוון, את כך שאין שני מוצרים זהים, ושהדרכים ליצירה רבות ככמות היוצרים. 

בתערוכה מוצגים כ־2,000 פריטים מקרמיקה, עץ, במבוק, מתכות שונות וזכוכית שנוצרו בידי 123 בעלי מלאכה, מסודרים על פי יוצריהם. התוצאה היא אוסף חפצים עוצר נשימה. 

התערוכה, שמתמקדת ב״כלים צנועים מחיי היומיום שפעמים רבות אינם מובחנים בגלל הקרבה שלהם לחיים״, שמה דגש על עשייה שמחוברת באופן הפשוט והבסיסי ביותר לחיים עצמם, כלים שעוצבו בתושייה רבה מהחומרים שעומדים לרשות היוצרים

התערוכה מתמקדת ב״כלים צנועים מחיי היומיום שפעמים רבות אינם מובחנים בגלל הקרבה שלהם לחיים״: כלי אוכל, קערות אורז, סכו״מ, כלי איחסון, קנקי תה או מים, בקבוקים, כלי עבודה למטבח, אגרטלים, כלי חימום, הגשה ועוד. בחירת האוצר להציג כלים לשימוש יומיומי שמה דגש על עשייה שמחוברת באופן הפשוט והבסיסי ביותר לחיים עצמם, כלים שעוצבו בתושייה רבה מהחומרים שעומדים לרשות היוצרים. 

יש להדגיש שהתערוכה לא מציגה מלאכות יפניות מסורתיות. האמניות והאמנים העכשוויים אינם מיישמים את מלאכות היד באופן זהה לאלו שבוצעו לפני דורות רבים (ואף נחשבו לעתים כ״פחחות של טפשים״). במקום זאת הם משאילים מהמלאכות המסורתיות אלמנטים שאותם הם אורגים לתוך יצירה חדשה כאשר שברי העבר, יוצרים משהו עכשווי תוך הכרה וכבוד למה שקדם לו. 

״כל דור עושה את זה בדרכו״, כתוב בטקסט התערוכה, ״ברוח זו הבה נחלוק יחד את הרגע הזה, כדי לחוות כיצד המלאכה חיה בזמננו. יום אחד, נוכל להביט לאחור על תקופה זו כפרק נפרד בסיפור המלאכה. מי ייתן והיצירה שתיתקלו בה היום תישאר עמכם כעדות שקטה לתקופה זו״. 

אפשר להסתפק בחוויה החושית ובהיקסמות מהיופי שאינו דורש כל הסבר, להתפעל מהאלוהים שנמצא בפרטים הקטנים, במחברים, בשילובי החומר, מרקמים, צבעים ועקבות עדינות של היד היוצרת, ולצפות בווידאו המדיטטיבי שמציג את היוצרות והיוצרים במלאכתם. מיטיבי הלכת, לעומת זאת, מוזמנים להתעמק בטקסטים שכתבו הוגים, אוצרים ואומנים, המוצגים בכניסה ומספקים רובד נוסף, רוחני ורעיוני, לעבודת הקוגהי והמינגהי. 

לדוגמה, על הוואבי סאבי, האסתטיות של היופי שאינו מושלם, ארעי וחסר, בדומה ליופי החורפי שנושא בחובו את החיוניות הרדומה של האביב. על עבודת הקראפט שתוצריה לא ״נעשים״ אלא ״נולדים״ מתוך התרבות, הטבע והצורך היומיומי, ושנושאים בחובם את רוח כל אלו. או על היחוד הפרטי של חפץ שנעשה בעבודת יד, המשויך לעיתים לבעלים אחד בתא המשפחתי ונושא עבור בעליו רגש מיוחד וזיכרון. 

על קיר נוסף מוצג מילון מונחים רלוונטיים לקראפט היפני, עם ההרחבה על משמעויות שונות ועמוקות יותר הזרות לאוזן המערבית. בחרתי עבורכם אחד לפרידה: anbai – איזון, התאמה. במקור מדובר במונח לתיאור תיבול של מזון, המתייחס גם לתחושת פרופורציה ואיזון בדברים בכללותם. עבור עבודות המלאכה, איכות היצירה תלויה באיזון בין צורה לצבע. המילה ״אנאבי״ אינה ניתנת לכימות; זוהי תחושה עדינה המבוססת על המיומנות והאינטואיציה של היוצר.

---

ד״ר חיה שפר היא אמנית, חוקרת ומעצבת בוגרת בצלאל, בעלת דוקטורט באמנות מעשית מאוניברסיטת רדינג בבריטניה