אריאן ליטמן: אהבה אימהית, הקרבה, אבל ויכולת עמידה

יובל: הי אריאן, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו?

אריאן: חזרתי קצת לנשום לאחר הלחץ של השבוע האחרון, למרות שהמצב מורכב. אבל לפני הכל, בוקר טוב יובל

יובל: הלחץ של השבוע האחרון = מלחמה כן או לא עם איראן?

אריאן: כן, הלחץ של המלחמה… עקבתי מקרוב בערוצים שונים ונכנסתי למוד של כוננות

יובל: כן, יכול להבין, חוסר וודאות זה תמיד דבר מטריד. אבל בואי נדבר על דברים טובים: שתי תערוכות שלך, אחת בגלריה אגריפס בירושלים שננעלה לאחרונה, והשנייה במוזיאון אדם בגליל שאני מאוד סקרן לגביה. אולי נתחיל באיך קרה שתי תערוכות במקביל?

אריאן: דברים טובים בהחלט. התערוכה במוזיאון אדם בגליל בבית יגאל אלון, באוצרותה של ד״ר איילת כרמי, נפתחה ב־31.10 והיא פרי של פרויקט שהתחיל בדצמבר שעבר כשהוזמנתי לעשות סרט חדש על הגליל, שיוקרן בגלריית הספירלה בת השלוש קומות, בשיתוף מוזיאון אדם בגליל – בית יגאל אלון ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות. לגבי התערוכה באגריפס, פשוט הגיע התור שלי להציג שם אחרי שנתיים. הצגתי שם חלק גדול מעבודות שיצרתי בזמן המלחמה, כמה שבועות לאחר ה־7.10

יובל: תגידי מילה על אגריפס ואז נעבור לגליל? מה הוצג בגלריה? את אומרת עבודות בזמן מלחמה: איך היא נכנסה לעבודות? 

אריאן: בתערוכה באגריפס המלחמה נכנסה לעבודה כחוויה שחשתי במהלך חודשי המלחמה. לדוגמה, חזרתי אל סדרת פעולות טקסיות: כתיבה חוזרת של התאריך 7.10.23 בדיו אדום־סנגוויני; עטיפת דגלים לאומיים ומפות קרטוגרפיות בגזה רפואית; חבישת עצי אורן; והליכה בנופים – ממשיים ומדומיינים – המצולקים מאש ומעימות. באמצעות מחוות אלו ביקשתי להמיר סמלים של שבר לפעולות של טיפול: צורות חזותיות המכירות בכאב ומתעקשות על תיקון

יובל: העבודות הושפעו מהעבודה המקבילה על הגליל?

אריאן: העבודה הראשונה לאחר ה־7.10 היו קערות ההשבעה, עבודה שהמשיכה כשנה. הדגלים, חמישה במספר, והמפה של הנגב המערבי, נמשכו כשנתיים ויותר, ובין לבין עבדתי על הסרט ועל מיצבים/פרפורמנס אחרים. הכל קשור להכל. אני לא רואה הפרדה ממשית ברוח העבודות בסטודיו או סביב הכנרת

יובל: מה אלו קערות השבעה?

אריאן: קערות השבעה, או באנגלית Incantation Bowls, הן קערות חרס שבין המאה ה־4 למאה ה־8 לספירה. יהודי בבל נהגו לכתוב ולצייר עליהן לחשים ודימויים שונים כסגולה להגנה, לעתים קרובות בצורה ספירלית. הקערות כללו פסוקים מקראיים, לחשים ותפילות שנועדו להרחיק מזיקים שונים ולשמור מפני הפלות ואסונות

אריאן: כשהן היו מוכנות נהגו להפוך אותן על פיהן ולקבור אותן תחת הבית. אפשר למצוא אותם במוזיאון המקרא ובספרייה הלאומית ובמוזיאון רבים בעולם. 

לא הכרתי אותן כשיצרתי את הקערה הראשונה שלי שישה שבועות לאחר ה־7.10. עבורי, קערות ההשבעה היו הלחש השברירי הראשון לאחר אותו יום. במשך שנה שלמה כתבתי את הספרות 7.10.23 בדיו אדום־סנגווין על 13 קערות אמייל רפואיות. כל מספר, שנכתב שוב ושוב ביד, מייצג קרבן אחד מהמלחמה המתמשכת.

ועוד מילה: העבודה על הקערה הייתה דרך לעכל אך גם להתגונן בפני אותו יום נורא וברברי. סוג של קללה נגדית כנגד יום מקולל. השארתי תחבושות גזה ספוגות בדיו אדום לטפטף לילה שלם לתוך קערה

לנסוע שוב ושוב לכנרת

יובל: למדתי משהו חדש, בואי נעבור לגליל: את מקבלת פנייה מאיילת כרמי, שמה מבקשת? מה היא מספרת לך?

אריאן: איילת הגיעה לסטודיו שלי בדצמבר 2024, ופנתה אלי שאשתתף בתערוכה בחודש מאי עם עוד שתי אמניות. היא רצתה להציג את ״אחרי השומר״, סרט של עטיפת הפסל של אלכסנדר זייד מ־2018. הראיתי לה עוד עבודות כולל סרטים אחרים שיצרתי מאז 2010 בפרויקט הגדול שלי, ארץ פצועה. בסוף היום כשהיא חזרה לצפון, היא חזרה אלי והזמינה אותי ליצור סרט חדש על הגליל הפצוע. כך התחיל המסע

יובל: וההחלטה על ההקרנה במבנה הספירלי הייתה ידועה מראש?

אריאן: איילת סיפרה לי על הרעיון שלה להקרין את הסרט אבל לא הבנתי במה מדובר. בינואר נסעתי למוזיאון כדי לפגוש אותה ואת מנהלת המוזיאון, אושרת סיסו, וביקרתי לראשונה שם. הייתי קצת בשוק שאני צריכה ליצור סרט שיחזיק את כל החלל העצום הזה כשעדיין אין לי בכלל תסריט. חזרתי לירושלים ולא הפסקתי לשנייה.

התחלתי לנסוע שוב ושוב לכנרת כדי לחוש את המקום ולהבין איך אני כותבת את התסריט, חקרתי את התרבות ואת ההיסטוריה של המלחמות שהתנהלו סביב הכנרת, חיפשתי ״צלקות״ בנוף, ביקרתי בבית הכנסת של כפר נחום, בית כנסת מרשים בנוי על חורבות בית הכנסת של ישו. הרי הכנרת קשורה גם לניסים ולריפוי, דבר שקשור לעשייה שלי כחובשת פצעים מטפוריים, ולא רק מטפוריים

יובל: לגמרי. ובכל הביקורים האלו את גם מצלמת או שזה בינתיים רק תחקיר?

אריאן: במהלך הביקור הראשון שלי בכנרת נסעתי גם לקיבוץ עין גב. שם ראיתי לראשונה את הפסל אם וילד (1952), יציקת ברונזה מאת חנה אורלוף, המנציחה את זכרה של חנה טוכמן אדלשטיין, חברת הקיבוץ, חלוצה ולוחמת ואם אמיצה שנהרגה בשנת 1948 מפגזים סוריים. לימים גיליתי שהאחיינית של חנה אורלוף היא ממקימי קיבוץ בארי, ושרבים מבני המשפחה שלה נרצחו ונחטפו ב־7.10. את זה לא ידעתי כשכתבתי את התסריט

יובל: וואלה

אריאן: כן. עבורי זה היה פסל מאוד חזק: נזכרתי באימהות של החטופים, ושל החיילים, ובצל המלחמה המתמשכת הפך הפסל עבורי לסמל לאהבה אימהית, להקרבה, לאבל וליכולת העמידה בהווה. 

ואז נזכרתי בחברתי ליאת פרידמן, שבנה, סמל ראשון שחר פרידמן, נפל בעזה, ויזמתי מפגש בינה לבין לילה עבאס, אמו של רס״ן ג׳מאל עבאס, מפקדו של שחר. ג׳מאל ושחר לחמו ב־7 באוקטובר ונהרגו יחד בעזה ב־18 בנובמבר 2023, בעת שניסו לחלץ חיילים מגדוד אחר. שיתפתי את ליאת ולילה בחזוני ליצירת סרט על אבל אימהי, פרידה ואובדן, והזמנתי אותן לעטוף את פסל הברונזה בגזה. הן הסכימו

יובל: מתי התחלת בצילומים? היה לך תסריט או שצילמת חומרי גלם שאמרת שאחר כך תעשי מהם סרט?

אריאן: הצילומים התחילו ב־17 וב־18 למרץ, והיה לי כבר תסריט כי עבדתי עליו יום ולילה במירוץ אחר הזמן, כי רצינו לצלם כשהכנרת ירוקה ועם פרחים ולא צהובה, מה גם שהסרט היה צריך להיות מוכן באונליין ל־1.9

שקיעה במים סוערים

יובל: אז מה את יכולה לספר על התוצאה הסופית? מה קורה בסרט?

אריאן: בסרט רואים דמות שפוסעת בזמן ובמרחב, נושאת על כתפיה את ״רשת הריפוי״, מלאה בתחבושות גזה. היא מניחה אותן על פצעים/ שרידים שהיא פוגשת לאורך הדרך. הצילום הוא צילום רחפן של מקומות שרוב האנשים לא מכירים. 

בדרך הדמות המרפאת פוגשת שתי האימהות השכולות בשדה של פרחי חרדל צהובים, למרגלות האנדרטה לזכר חיילים שנהרגו בקרב נוקייב בשנת 1962. שם היא מגישה לכל אחת מהן חבישת גזה לפני שהיא מובילה אותן אל הפסל

אריאן: פעולת העיטוף של האימהות הופכת לטקס שקט אך עוצמתי. אפשר להגיד שבאמצעות טיפול משותף הפכה הדמות האימהית לסמל אוניברסלי של אובדן, כוח ותקווה. 

בסוף הסרט, בשוט האחרון, רואים את הפסל עטוף בחבישות. הדמות המרפאה מובילה את האימהות למזח, ושם הן נפרדות, כשהאמהות עולות על סירת דייגים במים מאוד סוערים, שטות בשקיעה במים סוערים כי התחילה רוח מזרחית חזקה מאוד בזמן העטיפה של הפסל. זה לא היה בתסריט, וגם לא שהמלחמה בעזה תתחיל שוב בזמן הצילום

יובל: וההקרנה בחלל? מה את יכולה להגיד עליה? על הספירלה?

אריאן: ההקרנה בחלל המוזיאון הייתה מאתגרת: מדובר בחלל ספירלי שאי אפשר לשבת בו. יחד עם איילת חשבנו איך לחתוך את הסרט לחלקים ואיך להתאים את החלקים לצורה של הקירות וזה דרש ״ריפריימינג״ של שלושה חלקים, שבהם המרפאה הולכת סביב הכנרת. זה אומר לחתוך הרבה מהשמיים ומהאדמה, לא תמיד החלטה פשוטה, אבל הבנתי שזה הכרחי, ולפעמים צריך לשחרר כי זה מה שדורש החלל. בסוף זה היה נכון. 

לגבי המוזיקה המקורית שיצרה מרסלו פילבסקי, היה גם צריך לעשות את המיקס בחלל ולא כמו שעשינו בסרט להקרנה רגילה, כי החלל מורכב וחייבים להתחשב בו גם לגבי הסאונד. בסוף התוצאה מרשימה: המוזיאון פנה לחברה מקצועי שיודעת להקרין על הקירות וליצור חוויה אימרסיבית אבל זה דרש גמישות מחשבתית

יובל: לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף שלא אמרת להגיד לפני שניפרד?

אריאן: שאני מודה לזכות שהיה לי ליצור עם ליאת ולילה עבודה בעל משמעות ולכל הצוות שלי. אני מודה גם לאיילת שהזמינה אותי ליצור עבודה חדשה – בעין הסערה, מסע סביב הכנרת, שתוצג במוזיאון למשך שנתיים

---

אריאן ליטמן | בעין הסערה, מסע סביב הכנרת
מוזיאון אדם בגליל – בית יגאל אלון