״פרח״: הזמנה עדינה ועיקשת להביט בחיים השקופים של אישה בזנות

״אני רוצה להודות לך שהבחנת בי בדרכך, ששמת לב אלי, שהבטת לכיוון שלי, שקראת לי בשמי / אם תזדמני שוב באחת הסמטאות, בין העשבים הגבוהים, מאחורי המחסנים ההם, במקום הבוכה ההוא – המקום שלא אכפת לאף אחד מאף אחד – מונחת שם כבר לא מעט / עם שערות חצי לבנות, אדומה כמו אש מהכפור של החורף / אל תעברי על פני, בדקי אם יש עוד נשימה בתנועותי״.
חדוה הרכבי, מתוך ״הלית הלית״ (2025)

אני מתחילה את הרשימה אודות הסרט הדוקומנטרי ״פרח״, שיצרה האמנית אנה ים יחד עם בן זוגה, הבמאי איתמר רוז, בציטוט מאחד משיריה של המשוררת חדוה הרכבי, שהלכה לעולמה בחודש שעבר. בחרתי להתחיל בשיר הזה מפני שאני יודעת שאיילין ניר, מושא סרטם של ים ורוז הידועה בכינויה ״פרח״, היא חובבת שירה אדוקה, ואני מדמיינת שהיא הייתה מעריכה את השיר הזה לו הייתה קוראת את המילים שלי.

הסיבה השנייה שבחרתי לצטט את השיר היא, כי מילותיה של הרכבי מהדהדות את הדואליות המורכבת והמהפנטת, של הקשר הייחודי שנרקם בין ים לבין ניר – אישה צעירה יפהפייה, מחוסרת בית, העובדת בזנות ברחובות הקודרים של שכונת נווה שאנן, המכתרת מכל עבריה את התחנה המרכזית בתל אביב.

מצד אחד, הסרט מגולל את סיפור החברות האמיצה וההדוקה שמתפתחת בין השתיים. ים מגיעה עם רכבה מדי שבוע לנווה שאנן כדי לבקר את פרח. המפגשים שלהן, שלאורך כל הסרט כמעט אף פעם לא יוצאים מדלתות המכונית, מזכירים חברויות שנשים צעירות רבות מנהלות. הן משתטות וצוחקות על עצמן ועל העולם. הן משתפות זו את זו במחשבות הכי אינטימיות שלהן, מורחות לק, מאזינות יחד למוסיקה, מודדות משקפי שמש, מדברות על קולנוע ועל שירה, על רגעי חסד ועל רגעים של צער מצמית.

עורכת הסרט, נטע בראון, בחרה בתבונה שלא ליצור היררכיה בין השיחות כבדות המשקל של ים וניר לבין הרגעים השגרתיים שהן חולקות. וכך אנו צופים בדיון נלהב אודות שיר של פרינס, קריאה משותפת בשיריה של יונה וולך, אך גם שיחות על בדידות ואימה תהומית ועל התמודדות עם התמכרות הולכת וגוברת לסם פנטניל, שאותו ניר צורכת בכפייתיות כדי להתמודד עם החיים ברחוב.

כשם שהסרט לא מציג היררכיה ברורה בין שיח תרבותי קליל לבין דיונים פילוסופיים כבדי משקל אודות משמעות החיים וגורלן של נשים באשר הן, כך גם הדיאלוג בין השתיים מדלג בין האתגרים השונים להפליא שים וניר מתמודדות איתן. כבר בסצינה הפותחת של הסרט, אנחנו נחשפים לריב זוגי שמתקיים בין ים לרוז בטלפון, ריב שהיא מלינה עליו בשיחתה עם ניר. בהמשך, היא משתפת את ניר בפתיחות כי הביאה לעולם את ילדיה באמצעות טיפולי פוריות מפרכים, ואילו ניר מדברת על שני הילדים שלה, שנלקחו ממנה על ידי הרשויות.

כשהיא מקשיבה לים מדברת על ילדיה, כשהיא נזכרת בערגה בתינוקות שהיו לה או מדברת על חשש מפני היריון נוסף, עולה ממנה רוך, שעומד בניגוד תהומי לחספוס שמאפיין את חייה. ״כאילו, בלי כל זה האנושות הייתה נעלמת״, היא מאבחנת ברגישות את טבעו של האינסטינקט האימהי.

מצד שני, ההיררכיה קיימת ואי אפשר להתעלם ממנה. בין השתיים לא יכול להתקיים שוויון באמת, מפני שהן שייכות לשני קטבים שונים של החברה הישראלית, או כפי שניר עצמה מעידה בהומור ובמודעות עצמית – היא ״זונת רחוב״, ואילו ים היא ״בחורה נורמטיבית״. ויחד הן ״מבלות זמן איכות״.

אך ים היא לא סתם ״בחורה נורמטיבית״; היא אמנית מצליחה, צלמת שמציגה את יצירותיה במיטב הגלריות בארץ ובעולם, וגם מנהלת חיי משפחה ומגדלת שני ילדים. אל רחובות נווה שאנן היא הגיעה בעקבות פרויקט צילומי חדש, ואילו במקרה של ניר, נדמה שכל התנאים של חייה הסלילו אותה לרחובות הללו, למציאות העגומה הזו.

מבט המצלמה של ים מקיף את שני הבלוקים שבהם ניר מנהלת את חייה, ואנחנו, הצופים, נחשפים לרצף של אנקדוטות ומפגשים עם דמויות נוספות. חלק מהמפגשים הללו ברוטליים וחלקם נוצצים מחמלה, זוהרים בחסד ייחודי וארעי של שותפות, ויחדיו נרקמים כמו שמיכת טלאים מחוררת, לכדי סיפור חייה של ניר/פרח.

המצלמה של ים מלווה אותה כשהיא נפלטת מהרכב שלה חזרה אל הרחוב: מפדרת את פניה, מושחת ליפסטיק אדום, יוצאת לצוד לקוחות ולבסוף מוצאת זנאי וקוראת אליו במאור פנים: ״הרבה זמן לא ראיתי אותך. בוא, אני אפנק אותך״, היא מבטיחה ונעלמת לתוך רכבו לצליל טריקת דלת. הזנאי מעדיף שלא לקיים את המפגש שלהם בצומת החשופה למצלמה, והם מתרחקים משם.

הנשימה נעתקת, והלב רוצה לדהור אחריה, לשלוף אותה מהרכב הזה, לקחת אותה משם למקום בטוח. אני רוצה להדהד את קריאתו של גבר אחר, שחלף על פני רכבה של ים בסצנה אחרת, הציץ פנימה והפציר בניר: ״תעזרי להם לעזור לך. זה לא המקום שלך, זה לא המקום של אף אחד״.

אפשר להבין את הקריאה שלו, ואפשר גם להבין את התגובות העזות ואת השיח הער ברשת שעורר הסרט. רובנו זכינו לגדול בתנאים נורמטיביים, בתוך משפחות מתפקדות פחות או יותר, וקשה לנו להבין איך אישה צעירה מבריקה ומבטיחה כניר מוצאת את עצמה במצבה. אולי קשה לנו לתפוס שאנחנו משחקים תפקיד משמעותי בעובדה שנשים רבות בחברה הישראלית סובלות מהתעללות, מעוני ומאלימות – פיזית, מינית ורגשית – החל מילדותן ומנעוריהן.

אם אנחנו לא משמיעים את קולן, לא נאבקים בעבורן באמצעות הפגנות או דרך התנדבות בגופי רווחה שמסייעים להן; כשאנו מסיטים מהן את המבט אם נתקלנו בהן ברחוב; או כשאנחנו מלינים על כך שיוצרים כמו ים ורוז מתעדים את ניר אך לא ״מצילים אותה״, אנחנו מתנערים מהאחריות המוסרית של כל אחת ואחד מאתנו באמצעות מוסרנות. אולי אנחנו מנסים להדחיק את הפחד שלנו מכך שיכולנו למצוא את עצמנו במציאות דומה אילו אבן דומינו אחת בשרשרת גורלנו הייתה נופלת במקום אחר.

את יודעת מה יפה בסרט הזה

ככל שהסרט מתקדם, מתברר כי על אף התמכרותה ניר צלולה בדעתה בחלקים מהזמן, מודעת למצבה ולא מעוניינת להינצל. ״את יודעת מה יפה בסרט הזה?״, היא שואלת רטורית את ים בסצנה מכוננת, ואז משיבה כאילו היא הבמאית הממולחת של הפרויקט: ״בדרך כלל, בסרטים על נרקומנים זה או משתפר או נגמר, נכון? הסרט מתחיל ואנשים יחשבו: ׳מה יהיה איתה? היא תחיה? היא תמות? היא תצא מזה?׳

״אבל לא יקרה כלום. גם כשהסרט יגמר אני אהיה באותו מקום ואעשה אותו דבר… אין תהליך של שיקום״. בסצנה אחרת היא מפצירה בים: ״אסור לייפות את החיים שלנו. יש מצב שזה הרבה יותר מכוער ממה שאנחנו מספרים״.

בעבר פרח הייתה חשפנית שהתערטלה במועדונים. כאשר עבר חוק איסור צריכת הזנות ב־2019, נסגרו המועדונים בהם עבדה והיא נפלטה לרחובות. למעשה, התחנה המרכזית היא מקום הולדתה של איילין־פרח. היא נולדה לפני 29 שנים לכריסטינה, זונת צמרת לשעבר, שפעם התרועעה עם כל השמנה וסלתה של תל אביב. היא דיגמנה והייתה מושא השראה ועניין לצלמים ולעיתונאים כאחד.

כיום כריסטינה היא אישה מבוגרת, אלכוהוליסטית והומלסית, עייפה וחולה. היא מנסה להתפרנס מאיסוף של ברזלים ובקבוקים שהיא מוצאת על המדרכות, כי לדבריה ״לא כל אחד יכול לעבוד בזנות וכבר לא בזין שלי לראות זין״.

את כריסטינה אנו פוגשים כשהיא מתדפקת שיכורה על חלון רכבה של ים ומתחננת לקבל כמה שקלים. ניר נוזפת באמה, נבוכה מכך שים נחשפת אליה במצבה הקשה, אך גם ממהרת להבטיח לה – במהלך חילופי דברים בלתי נתפסים ביניהן – ״אני אעשה קליינט אחד ואתן לך״ כמה שקלים.

רוז וים מצאו מגזין ישן שעל שערו מתנוסס תצלום של כריסטינה צעירה, יפהפייה, חשופת חזה, שנועצת מבט מתגרה במצלמה. פרח ואמה מתבוננות נרגשות בתצלום. יחד הן מתפעלות נוכח הדמיון המהפנט ביניהן. ואכן, כריסטינה ופרח חולקות לא רק יופי, אלא גם אינטליגנציה ויכולת הישרדות בלתי נתפסת, המתובלת בהומור ובמבט מפוכח וחד כתער על המציאות, לצד התבוננות פואטית על הקיום.

בשלב כלשהו ים אוספת את כריסטינה ברכבה והן יוצאות לחפש את בתה. לרגע מתהפכות היוצרות, והאם שחוסה כעת תחת נדיבותה של הבת, שאליה שרשרה את הטראומה שלה, מפגינה רגש אימהי. היא מדברת על פרח בדאגה ותרה אחריה בעיניים קרועות. על אף שהיא מסבירה לים שקצה בחייה (״מיציתי מיציתי מיציתי״, היא קוראת בייאוש), היא עדיין מסוגלת להצביע על עץ יפה, שתחתיו היא תופסת מחסה ולהראות לים את החן שהיא מוצאת בעולם.

על הבחירה של אמה לכנות אותה פרח ולא לקרוא לה בשם שהעניקה לה בהיוולדה, יש לניר הסבר. ״קשה לה לראות את איילין בסיטואציה שבה אני נמצאת״, היא אומרת. בראיון שהעניקה לעיתונאי ״הארץ״ רן שמעוני, הצהירה: ״אני מבינה שאנחנו ילדים שיועדו להיות במקום הזה. זה המקום שלנו בחברה… אולי כדי שאנשים ירגישו שהם למעלה אז הם חייבים את האנשים שיישארו למטה, ברחוב, נרקומנים וזונות… כל מי שאתה רואה פה יכול היה להיות במקום אחר בחיים. מגיל קטן מאוד המערכת הייתה בנויה ככה שבסוף הם יגיעו לכאן״.

הסרט מפגיש אותנו עם כמה מהילדים הללו – אנה ג׳ היפהפייה, שטוענת שהייתה אחות סיעודית ושהיא בעלת תואר שני. כיום היא חיה ברחובות התחנה המרכזית, שם היא גונבת ומוכרת סמים, מכשירים סלולריים, אופניים וקורקינטים. לקראת סוף הסרט פרח מספרת שמצבה של אנה הידרדר, וכעת גם היא עובדת בזנות.

ישנו גם ורנון, גבר בגיל העמידה, הסובל מפוסט־טראומה בעקבות שירותו הצבאי. הוא הכיר את פרח כזנאי, והפך לחבר קרוב ולאיש סודה. ״כיף להיות עם גבר בלי כל העניין של המין. כאילו אח ואחות״, ניר אומרת לים, מחויכת. ושוב הלב נקרע נוכח העובדה שניר כמעט ולא זכתה למפגשים עם בני המין השני שאין בהם אלימות או ניצול, על כך שיש כל כך מעט אחווה וסולידריות בחייה.

הסרט מסתיים כשם שהחל: היא נראית משוטטת, רזה מתמיד, עדיין יפה, עדיין פצועה, ואי אפשר שלא לתהות כמה זמן התבונה, החן והתחבולות ההישרדותיות שלה עוד יעמדו לה, לפני שאורה הייחודי ידעך

בהמשך, ורנון עובר תקיפה ומחליט לצאת לגמילה ולשיקום, החלטה שים ורוז עוזרים לו ליישם. ניר מגיבה בהתמוטטות עצבים; היא מקוננת על כך שנתלש ממנה האדם היחיד שעליו סמכה ברחוב. היא חולה ומתאשפזת בבית החולים. כשים מבקרת אותה בבית החולים ומציעה לה לשקול גמילה בעצמה, ניר מתחמקת בהומור האלגנטי שלה.

כפי שחזתה, הסרט מסתיים כשם שהחל: היא נראית משוטטת, רזה מתמיד, עדיין יפה, עדיין פצועה, ואי אפשר שלא לתהות כמה זמן התבונה, החן והתחבולות ההישרדותיות שלה עוד יעמדו לה, לפני שאורה הייחודי ידעך וידום ברחובות.

ב״פרח״, אנה ים לוקחת את ההתבוננות הקרובה־אך־רחוקה שלה על העלייה מברית המועצות לשעבר – שאליה גם היא משתייכת – ומתיקה אותה מהמדיום הדומם של צילומי סטילס למדיום קולנועי חי, בועט, בוטה וציורי. היא מספרת סיפור על אישה צעירה, מתפקעת מכריזמה ומיופי, שיכולה הייתה להיות כוכבת קולנוע, אך הפכה לכוכבת של סרט תיעודי, בנסיבות חייה העצובות.

יש בסגנון הצילומי החי, הרוטט וה״לואו־טקי״ ובפרספקטיבה שלה דמיון רב לפרויקטים הצילומיים האיקוניים, החשובים והשנויים במחלוקת של הצלם והבמאי האמריקאי לארי קלארק. כך למשל הסרט Kids מ־1995, שבו עקב אחר קבוצת בני נוער ברגעים אינטימיים של מין, אלימות ושימוש בסמים בניו יורק, בעיצומה של מגפת האיידס.

בעיקר יש כאן מסמך חזותי־תיעודי מהמצמיתים, המצמררים והחשובים ביותר שנוצרו בישראל. הזמנה עדינה ועיקשת להביט בחייה השקופים, המקופחים של אישה בזנות, שמקריבה את חייה אך מסרבת להיות קורבן. יש כאן אמביוולנטיות כנה, בלתי מתנצלת. ים לא מתיימרת להציל את ניר, היא רק מביטה בה, מנסה להעניק לה נחמה ואת הקול שהופקע ממנה. ובצפייה חוזרת בסרט עולה השאלה: מי הביטה במי, מי קראה למי בשמה ונתנה תוקף לקיומה של מי? ומי נהיה אנחנו, אם נמשיך ללכת ברחובות ולעבור על פניהן של נשים כמו פרח, מסרבים לראות?

---

פרח
יוצרים: אנה ים, איתמר רוז
ישראל, 120 דקות, כאן דוקו
הסרט זמין לצפייה באתר כאן11