והגדת לבתך: בגיל 90, אריה בן טוב מלמד אותנו תקווה

חגית: מה שלומך מירב? ברכות על התערוכה ״עוד לא אבדה…״, שנפתחה במרכז תאו וצמחה לטרילוגיה – עם המשכים בגלריה BY5 ובגלריית לוחמי הגטאות. אחת האישיות והרגשיות ביותר שלך…

מירב: אכן אחת האישיות־רגשיות שלי, ועמוק בעשייה עם תחושה של משמעות (-:

חגית: ידייך מלאות, איך נולדה וצמחה הטרילוגיה הזו?

מירב: האמת היא שהתערוכה לא צמחה מלכתחילה כטרילוגיה. תחילתה במקום הכי פרטי ואישי: אבא שלי, אריה בן טוב – פסל ויוצר, שמציין בימים אלה את יום הולדתו ה־90, היה בעברו איש צבא. בין תפקידיו שימש כמפקד 8200, קצין מודיעין ראשי וסגן ראש אמ״ן.

בשלוש השנים האחרונות הוא מגיב בעבודת הפיסול שלו למציאות הקשה והמורכבת שבה אנחנו חיים, מבטא תובנות ותחושות בצורה ובחומר. כשפניתי אליו והצעתי לו לצאת יחד למסע ולהציג את עבודותיו בתערוכה – סביב יום ההולדת העגול ורב המשמעות – לא ידעתי לאן זה יוביל ואיך זה יתגלגל.

המהלך התחיל במפגש עבודה והתבוננות משותפת על גוף הפסלים שלו. החלטנו להתמקד בתקופה האחרונה, הטעונה במיוחד, ומתוך עשרות עבודות של השנים האחרונות בחרנו שבעה פסלים שהפכו נקודת עוגן ותשתית לדיאלוגים ויזואליים עם יוצרים שונים מתחומי האמנות, העיצוב, הקולנוע והמוסיקה

חגית: רק שבע עבודות? והן משמשות כראשי פרקים?

מירב: כן. בשאלה איך אני מספרת סיפור ואיך אני מובילה קהל בתוך תערוכה שכזו בחרתי שבעה מושגי יסוד – בְּעֵירָה, שֶׁבֶר, חוּרְבָּן, צְעָקָה, תִּקְוָוה, תְּפִילָּה וחָזוֹן – מושגים שיחד אוצרים את סיפורה של המדינה בשנים האחרונות, אבל בפועל מלווים אותה ואת מי שחיים בה מאז ומתמיד; והתחלתי לבנות חיבורים ודיאלוגים חזותיים־רעיוניים שמנכיחים היבטים שונים בהתייחס למושגים אלה

חגית: כותרות מאוד טקסיות, ודווקא בבחירת העבודות נראה שאת מתייחסת לחיי היומיום במקום הזה

מירב: הבוקר, לקראת שיחתנו, פתחתי את מחברת העבודה על התערוכה וגיליתי שהשורה הראשונה שכתובה בה, מפגישת העבודה הראשונה שלי עם אבא שלי, היא משפט שהוא אמר מול גרסה ראשונה של הפסל ״עוד לא אבדה…״ (שהעניק את שמו לכותרת התערוכה): ״עם כנף שבורה, על עץ שרוף, אנחנו נתגבר. עדיין יש תקווה להרים את הכנף. הציפור תתרומם״.

כבר אז היה רמז מטרים למה שקורה בתערוכה, שכותרת המשנה שלה היא ״דיאלוגים בין שבר לחזון״. דיאלוגים – יותר מקול אחד והרחבה של נקודות מבט, שמאפשרות תנועה מחשבתית ושינוי. בין שבר לחזון – שיקוף של תמונת מצב מקומית, שיש בה רע אבל גם פוטנציאל לטוב. ולצדן, המילה שלא קיימת בשם התערוכה, נעדרת־נוכחת, אבל היא מהותה של התערוכה – תקווה

חגית: את מי הזמנת למסע ולדיאלוג? מי המשתתפים האחרים?

מירב: המשתתפים והמשתתפות הם סימה לוין, אמירה לב, נעמה בנזימן, תמיר שפר, ניב גפני, קובי סיבוני, אופיר ז״ק, נדיה עדינה רוז, יעל פרידמן, ערן שפירא ואביב לבנת. מה שהתחיל מרעיון לאצור תערוכת יחיד המבוססת על סיפור אישי, צמח לכדי תערוכה קבוצתית גדולה, שעוסקת בסוגיות הזמן והמקום, ובמקומם של יוצרים ויצירה בעתות משבר.

החומרים שהתחילו לצאת הובילו לדיאלוג והזמנה גם מצד אוצרים בגלריות אחרות – ניר הרמט , אוצר גלריה BY5 וקובי סיבוני, אוצר גלריה לוחמי הגיטאות – להציג נדבכים של התערוכה. ואני מקווה שבהמשך מקומות נוספים ירצו להצטרף, ולהציג חיבורים ותנועה של תקווה ברחבי הארץ (-:

חגית: מהלך לא רגיל. תחדדי קצת מה הבידול בין החלקים של השונים?

מירב: התערוכה המרכזית, במרכז תאו, הרצליה, בנויה כסדרת דיאלוגים רב־דוריים, רב־תחומיים, שצומחים מתוך שבעה המושגים המובילים. שם התערוכה מתפרשת על פני כל החלל. העבודות מוצבות כסצנות, מיצבים גדולים (ואם יורשה לי, מאוד מרשימים). מרחב הגלריה בתאו, שמאפשר כניסה אל התערוכה מנתיבים שונים, מאפשר להתבונן אל הרצף הסיפורי העולה מהעבודות מנקודות מבט שונות, וכמכלול מתגבשת תמונת נוף מקומי, כאובה אך בו זמנית מזמינה לתנועה בתוכה ומתוכה אל עתידים אחרים.

בהצבה בחלל השארתי הרבה אוויר – מבחינתי אלה הם הסדקים שדרכם חודר האור, וריק שמשאיר מקום לנשום ולהתמלא במשהו אחר.

התערוכה ב־BY5 היא קטנה, מעין נדבך משלים לתערוכה המוצגת בתאו. היא מבוססת על דיאלוג אחד המתקיים בין יצירות שמכילות בו־זמנית את תחושות השבר והחזון. בתערוכה זו מציגים לצד אבי, אריה בן טוב, עתר גבע, יעל פרידמן וערן שפירא.

בימים אלה, בתנאי מציאות כה מורכבת, על כל אחד מאיתנו לבחור האם לקפוא בתוך תחושות של עצבות וחוסר אונים; לכעוס בזעם ותסכול, או להניע את עצמו ואת סביבתו ולפעול כדי להוביל לשינוי – בשם כל הכאבים ולמען כל התקוות

חגית: ממבט העל של ״מספרת כל יודעת״ את רואה את שלוש התערוכות כחלקים של שלם אחד? האם גם מי שייסעו לראות את כל השלוש תערוכות יראו את ההקשר?

מירב: בהחלט כן, מי שיבקרו בשלוש התערוכות יראו שהן קשורות זו לזו, קודם כל מאחר וכולן מתברכות בקונספט ועיצוב גרפי מזוהה שיצר ארז בכר, שמעניק גג אחד לכל הדיאלוגים ובכל המקומות.

אני רואה את שלוש התערוכות כחלקים של תוכן וצורה שניתן לפרק ולהרכיב בדרכים שונות, וכולם שייכים למהלך אחד גדול עם אפשרות למהלכים נוספים בהמשך – עוד מקומות ועוד דיאלוגים דיאלוגים שייצרו חיבורים חדשים, בהתאמה לכל מקום בדרכו.

כמו כן, לפחות נכון לעכשיו, כל התערוכות נפתחות ונסגרות באותן פסקאות טקסט, שמחזיקות את המהות כמסגרת תכנית־רעיונית, ובתוכה אני מציבה ומציגה את העבודות וההקשרים הרלוונטיים לכל אחת מהן בדרכה

חגית: תתארי את העבודות השונות

מירב: הכניסה (הרשמית) לכל התערוכות היא התקווה: זוג כנפיים. האחת שמוטה־שבורה, נוטה מטה; האחת נישאת מעלה, מתרוממת כהצהרה של עמידה איתנה וסַמָּן של תנועה שתגיע. זהו הפתיח – ״עוד לא אבדה…״.

והסגיר מדבר על מקומם של היוצרים כמי ש״מאירים. מעירים. מציבים את תחושותיהם כביטוי ויזואלי שמזמין התבוננות, דיון, והנעה לשינוי״. זוהי הזמנה לבחירת דרך. בספרו ״האדם מחפש משמעות״ ויקטור פרנקל מתייחס לחירותו של אדם וכותב: ״אין היא חירות מתנאים, אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים״.

בימים אלה, בתנאי מציאות כה מורכבת, על כל אחד מאיתנו לבחור האם לקפוא בתוך תחושות של עצבות וחוסר אונים; לכעוס בזעם ותסכול, או להניע את עצמו ואת סביבתו ולפעול כדי להוביל לשינוי – בשם כל הכאבים ולמען כל התקוות

חגית: את מדברת על דיאלוג מטאפורי בין הפסלים של אביך לבין ה״מענה״ של האמנים השונים

מירב: הדיאלוגים הם קסם, והתהליך היה מ ר ת ק. וכן את מדייקת – כל דיאלוג צומח מפסל של בן טוב, ובהתייחס אליו ואל מושג היסוד המניע אותו. חיפשתי עבודות של יוצרים שמדברים את הזמן והמקום – בצורה, בחומר ובטכניקה; ושבמפגש־חיבור ביניהן האחת תעצים את השנייה ותרחיב את המשמעות. בשלב ראשוני בניתי את ההצבה והתנועה של כל מפגש עבודות בפני עצמו, ואז בהתייחס לחלל בתאו יצרתי את ההצבה כמכלול

חגית: לא כל העבודות נוצרו ״בתגובה״ דיאלוגית לפסל. חלקן נבחרו מהקיים?

מירב: נכון, חלק מהעבודות המוצגות כבר היו קיימות; חלקן הוצגו בעבר, והפעם, אופן ההצבה שלהן בתערוכה מטעין אותן במשמעות חדשה; וחלק מהיצירות נולדו במיוחד עבור התערוכה – של קובי סיבוני, יעל פרידמן, ערן שפירא, אביב לבנת.

עבורי העבודה ששמה ״עוד לא אבדה״, שניצבת בכניסה היא המהות של התערוכה. בקצה השני של החלל, מוצגת תגובה שיצר קובי סיבוני לפסל – קווי קונטור דקיקים בחוטי ברזל כרישום תלת ממדי התלוי בין שמיים וארץ. אובייקט שכמעט ולא נראה בחלל, אבל אם מאירים אותו, הצל, הייצוג שכמעט לא ניתן לתפיסה, מגביר את הקול הוויזואלי־רעיוני ומנכיח את התקווה.

בין שתי נקודות הביטוי השונות הללו של תקווה, נפרשים הדיאלוגים העוסקים במושגים המשלימים: בעירה־שבר־חורבן־וצעקה. חלק מההצבות נראות כאילו הן נעשו בתיאום מוחלט, וכפעולה משותפת למרות שהיוצרים מעולם לא נפגשו.

כך לדוגמה – העבודה של סימה לוין צד בן טוב, בעיסוק בבעירה וחורבן. הדיאלוג סביב סוגיית החורבן בנוי כהצבה משותפת, שבה קווי חיתוך עץ של לוין משתלבים עם שכבות חומר של בן טוב לכדי דימוי חזותי מכאיב של נופי מלחמה והרס. לוין חורצת לתוך משטחי לביד צבוע בשחור קווי רישום של הרס וחורבן, פוגעת ומצלקת את החומר בפציעות שלעולם יוותרו בנו, מציבה תמונת נוף גדולת ממדים כעדות לעוצמות האלימות ונזקי המלחמה בכל מקום.

בן טוב מציב ״שער ניצחון״ – אותה קשת שמהותה הנצחה וכבוד למנצחים במלחמה – כהרכבה לא יציבה של חלקי קרטון שרוף מצופה שעווה ההולכים וקורסים. מבנה מט לנפול, מעל טקסטורות של נוף חרוץ וסימני זחל של טנקים, שכל מה שמונע את התמוטטותו הסופית הוא גג רעוע המחבר בין חלקיו ומציל את המונומנט מהקריסה המוחלטת.

״שער הניצחון״ של בן טוב ניצב על מקבץ אבנים ולמולו, כחלק מהדיאלוג של ״צעקה״ מוצגת עבודת וידאו של ניב גפני, בה אבן ירושלמית הולכת ונשחקת. משם החיבור ממשיך לעבודה של תמיר שפר שמדגיש את הזמן האוזל, ובן טוב שצועק ״ע כ ש י ו״ כקריאה לפעולה.

המושג חָזוֹן מצביע על עשייה אקטיבית, ומקבל ביטוי בשלוש הצבות, שמהן עולה אפשרות לשינוי. אריה בן טוב מציג פסל ברונזה מופשט של גזעי עצים שנגדעו. זה פסל שנעשה לפני עשור, כביטוי למהותו של שכול. לתוכו הוא הוסיף בימים אלה נבט פיזי ורעיוני עשוי שעווה – אמצעי הנכחה של חזון לחיים חדשים העולים מתוך מה שאבד.

נדיה עדינה רוז מציגה מיצב טקסטיל שעוסק בקטיעה משורשי עבר, כחלק מהמסע לבניית חיים חדשים. ויעל פרידמן, שמה במרכז את המהלך הפעיל ומזמינה את המבקר לקחת חלק ולהניע את גלגלי החזון בטבעת מנגנון – להיות אקטיביים ולהניע שינוי

חגית: את בוחרת מעצבות.ים ואמניות.ים שעוסקים בחומרים מגוונים, מתרחקת מאחידות, ואולי בגלל זה יש תחושה של ״תערוכה גדולה״ גם אם אין הרבה עבודות בפועל. הגעת על לחזון דיגיטלי/וירטואלי

מירב: למול החומרים הטקטיליים, המזמינים למגע (גם אם אין לגעת בפועל), הזמנתי את ערן שפירא לפעול במדיום הדיגיטלי. דרך סריקה של קוד QR הוא מזמין את המבקרים לצפות בסדרת סרטונים, בהם הוא נכנס אל בין הצורות והאלמנטים בעבודות של בן טוב, מתקרב אל החומר, אל הטכניקה ואל הרעיונות שהובילו ליצירה. פורש נקודת מבט נוספת אל הפֶּסֶל ואל הפַּסָּל.

אל מבטו של שפירא מתווסף גם עיבוד מוסיקלי שנולד מתוך הראיונות. בן טוב קושר היבטים רעיוניים־צורניים של הפסל ״עוד לא אבדה…״ ליצירה ״שירת הציפורים של פבלו קזאלס – שיר־עם קטלוני בנגינת צ׳לו, שהפך סמל של תפילה לשלום ותקווה אחרי מלחמת האזרחים בספרד ועליית שלטון הדיקטטור פרנקו. כאן בעיבוד של אביב לבנת לגיטרה קלאסית

חגית: אני מתארת לעצמי שנחוץ סוג של איפוק וביקורת עצמית בעבודה עם אנשים ועם חומרים שאת קשורה אליהם כל כך באופן אישי. אחריות גדולה 😊

מירב: כל עבודה וכל הצבה נבחרה בקפידה, ויש המשכיות רעיונית, חומרית, צורנית שנבנית בחלל, ותשתית שנפתחת מתוך כל דיאלוג ומכל הצבה, להתפתחות והמשך. אני לא אובייקטיבית, אבל ממש שווה לבוא לראות 😊 הכי טוב לחוות את ההצבות ואת התערוכה כמכלול בפועל

חגית: לגמרי. אומרת מניסיון של מי שהייתה וראתה (ופגשה את האמן המרכזי מציב את פסלו ״עוד לא אבדה…״ ומתלבט על היטלי הצללים של הכנפיים), בהחלט מעורר תקווה

---

״עוד לא אבדה…״ דיאלוגים בין שבר לחזון
אוצרת: מירב רהט
משתתפים: אריה בן טוב, סימה לוין, אמירה לב, נעמה בנזימן, תמיר שפר, ניב גפני, קובי סיבוני, אופיר ז״ק, נדיה עדינה רוז, יעל פרידמן, ערן שפירא

גלריה תאו, וינגייט 168, הרצליה. נעילה: 15.3
גלריה B.Y5, בר יוחאי 5, תל אביב. נעילה: 28.2
גלריה קיבוץ לוחמי הגטאות. פתיחה: 21.3, נעילה: 9.5