כל מה שחשוב ויפה
טל שוחט, תפוח ורימון על קירות בית הקירור הנטוש. צילומים: יגאל פרדו
טל שוחט, תפוח ורימון על קירות בית הקירור הנטוש. צילומים: יגאל פרדו

קחו ימינה בצרכניה: האמנות מתפשטת ברחבי כפר יהושע

בית חנקין בכפר יהושע עובר שיפוץ, והאמנות העכשווית שמוצגת בו בשוטף יצאה החוצה אל המרחב הציבורי של הכפר ונכנסה בחזרה פנימה אל חללי המשרדים הנטושים שלו. כל זה מייצר חווית צפייה אחרת לגמרי מזו שאנחנו רגילים אליה

אני בחורה של עיר, את זה אתם כבר יודעים. אבל אפילו אני לא יכולה להתכחש לקסמים שרק הטבע יודע לעשות, וכשמכניסים לתוך כל זה אמנות – אז בכלל. זה מה שהרגשתי כשנחתי בכפר יהושע, אי שם בגליל (אני חושבת שזה גליל, אל תתפסו אותי במילה), ביום שמשי במיוחד אחרי כמה ימי גשם – כשהכל ירוק ומבריק. ירוק כזה שאין בתוך העיר, לא משנה כמה אחפש. אני לא מתקרבת לירוק הזה מדי כי אלרגיות, אבל גם לצפות בו מרחוק מוריד איזה כובד מהנשמה. לרגע.

בכפר יהושע עובד בשוטף בית חנקין, מוזיאון לטבע שכולל גם גלריה להצגת תערוכות אמנות עכשווית. בתקופה האחרונה נמצא הבית בשיפוצים, אבל העשייה לא פסקה והוחלט שבמקום לחכות שיסתיימו – יוציאו את האמנות למקומות אחרים בכפר, כאלה ממש לא מובנים מאליהם. האוצרות – נטע הבר, אורנה אתקין רביב ואיילת הרצוולף – הרימו הפקה אמנותית שלא היתה מביישת גם כפרים פסטורליים בצרפת. התוצאה היא תערוכה שמתקיימת במקביל בחוץ ומפוזרת בשלל מקומות בשטח הכפר, ובפנים – במשרדים הישנים והבלתי מאויישים שבו.

בעיקרון, מוגדרים הבפנים והבחוץ כשתי תערוכות נפרדות. זו שבחוץ נקראת ״מחוץ לזמן״ והיא מתמקדת בצילומים שמוצגים במרחב הציבורי של הכפר, בנקודות שונות. זו שבפנים נקראת ״משרדים1״ והיא מוצגת במשרדים הישנים והנטושים (מעל הצרכניה, חשוב לציין).

תושבי המושב אולי רגילים לתערוכות שמוצגות בבית חנקין ולפסלים ההיסטוריים שמוצבים בשטחם, וגם לעבודות של אלי שמיר, תושב המקום והנציג הבלתי מעורער שלהם בעולם האמנות העכשווי. אבל המהלך הזה מוציא אותם – אולי יותר מאת המבקרים – אל מחוץ לזמן

העבודות גדולות הממדים שמוצגות במרחב הציבורי הן גם סוג של הכנה לתערוכה שבמשרדים, אבל הן גם לגמרי עומדות בפני עצמן. הצילומים שנבחרו הם כאלה שעוסקים בבעלי חיים ובצומח וביחסים שלנו איתם. הם הוגדלו לגודל ענקי ונתלו על גבי מבני הכפר השונים: בית הדואר, מועדון לחבר, בית העם, סככת המיחזור, בית האריזה הישן וכמובן – הצרכניה. אישית, רק לחפש את המבנים האלה גורם לי להרגיש כמו בסיפור של מאיר שלו.

אבל אז מגיעים אליהם ורואים את העבודות הענקיות – עצי הפרי נטולי הרקע של טל שוחט; בעלי החיים (החיים והמתים) של מיכל בראור וגיל שחם; הפורטרטים של גלעד בן שץ והחללים שמחוץ לחללים של פסי גירש – ויש בצפייה הזאת משהו שבאמת מוציא אותך אל מחוץ לזמן. ואולי גם מחוץ למקום הפיזי. או בעצם, במחשבה שנייה – מכניס אותך עוד יותר לתוכו.

איתי בר יוסף וגל דהן, גחליליות

איתי בר יוסף וגל דהן, גחליליות

פסי גירש, מאורת הארנב

פסי גירש, מאורת הארנב

 

מיכל בראור, שיח חרשים (מתוך יומן הפעולות), על קיר הצרכנייה

מיכל בראור, שיח חרשים (מתוך יומן הפעולות), על קיר הצרכנייה

רעי רביב, פרוטוקול

רעי רביב, פרוטוקול

אלי שמיר, דיוקן עצמי מצייר נוף

אלי שמיר, דיוקן עצמי מצייר נוף

העובדה שעבודות של אמנים.ות טובים וחשובים מוצגות 24/7 בין בתי ומבני הכפר היא (אני מניחה, לפחות), לא עניין תדיר. גם בתל אביב כשיוצאת מדי פעם האמנות אל המרחב הציבורי (ע״ע זומו או אוהבים אמנות) זו סיבה למסיבה, אז כשמדובר במושב בעמק יזרעאל כנראה שעל אחת כמה וכמה. תושבי המושב אולי רגילים לתערוכות שמוצגות בבית חנקין ולפסלים ההיסטוריים שמוצבים בשטחם, וגם לעבודות של אלי שמיר, תושב המקום והנציג הבלתי מעורער שלהם בעולם האמנות העכשווי. אבל המהלך הזה מוציא אותם – אולי יותר מאת המבקרים – אל מחוץ לזמן.

התערוכה המרכזית, משרדים1, מוצגת, כאמור, בחדרי המשרדים הישנים של המושב, והם נראים בדיוק כמו שאתם מדמיינים לעצמכם. קצת כמו כל חלל מוסדי ישן – סניף של ביטוח לאומי או גני ילדים של פעם. שכבות של אבק מכסות את כל הרהיטים המעטים שעוד נותרו בהם. כשהוצבה התערוכה בחללים, לא נעשה בהם יותר מדי שינוי. לא שיפצו, לא צבעו, לא שדרגו. הם נראים בדיוק כמו שהם נראים תמיד, וזה הופך את הכל להרבה יותר מוזר – אבל גם ליותר מעניין.

מבעד לאבק

כל אחד מהאמנים המשתתפים קיבל חדר, או חדרון, או ספוט במסדרון, ולמרות שרוב העבודות אינן סייט ספסיפיק ובעלות רזומה של כמה שנים לפחות, נוצר במקום תמהיל יפהפה של אמנות מקומית. מעיין שחר, לדוגמה, מציגה מיצב וידיאו בארבעה ערוצים, עבודה מוקדמת שלה משנת 2016 שלא הכרתי ושמחתי לגלות. בעבודה שני זוגות של אמא ובת, שמצולמות בקלוז אפ במהלך פעולה איטית וחזרתית של פליטת חלב לתוך קערות מים. התוצאה היא קודם כל אסתטית בטירוף (מי חשבה שלירוק חלב נראה כל כך יפה), וגם טעונה בטירוף כי אמהות ובנות וחלב ולרובנו יש אמא או בת או שתיהן.

איתי בר־יוסף וגל דהן מציגים באחד החדרים הכי קטנים מיצב צילום וסאונד. הדימוי הוא צילום מונכרום שהוגדל לממדי ענק והודבק כטפט על קירות החדר, שבו דימוי של קבוצת ילדים על קרקע יער כלשהו כשכל אחד מהם שקוע בנייד שלו. לכאורה – סיטואציה יומיומית (מוזמנים לבוא למגרש של בית הספר של הילדים שלי מדי אחר הצהרים), אבל הקיום שלה בתוך יער אפל, שנראה כמו מסיפור אגדה, הופך אותה לאירונית עוד יותר (למרות שהיא אירונית גם במגרש של בית ספר). לצילום מתווספת עבודת סאונד שרק מעצימה את חוויית הפנטזיה, ואז יוצאים ונזכרים שאנחנו במשרד נטוש של מושב בעמק יזרעאל.

זוהר גוטסמן מציג עבודה מצחיקה ונהדרת בהשראת הפסל הקלאסי של ז׳אק לואי דוד בו דימויו של נפוליאון רוכב על סוסו בדרכו לחצות את האלפים. הרוכב של גוטסמן, שעשוי שיש קררה בטכניקה של גריעת אבן, רוכב על סוס פוני, ולא סתם פוני – אלא כזה שנראה כמו מהסדרות המצוירות של הפוני הקטן. ואני בכלל חשבתי שנפוליאון היה בקטע של דובוני אכפת לי.

ענבל הופמן המעולה תמיד מציגה שדה של פטריות, בתוך חדר קטן וחשוך, שאם משהו טבעי אי פעם היה מצליח לצמוח בו – אלה כנראה באמת היו רק פטריות. רעי רביב משתמש בארכיון הריק של האגודה החקלאית של המושב – מדפי מתכת ריקים על גבי מדפי מתכת ריקים, כדי לייצר עבודת סאונד ומנוע שכולל מדי פעם נקישות, כמו רוחות רפאים שנותרו בין מדפי הארכיון המאובקים (הי אלרגיה הנה אנחנו נפגשות שוב).

ואם באבק עסקינן – המכונה שבנה ניב גפני שמורכבת מהליכון, שרשרת ואבן ירושלמית מפגישה אותנו שוב עם הקונספט, כשהאבן נשחקת לאיטה על ידי המשטח המפוספס של ההליכון והופכת לרסיסי אבן קטנטנים שמרגישים בבירור בחלל החדר. אמיר תומשוב מציג מיצב בשם ״שלוש דרגות של ייאוש״ (מי מאיתנו לא היה שם), שבו יוצר מודלים קטנטנים של בתים מקרטון פשוט – ואיכשהו גם כשהוא עובד עם החומר הכי זול ומכוער – זה יוצא לו יפה.

גיל שחם, זרון כחול

גיל שחם, זרון כחול

זוהר גוטסמן, מר MORE

זוהר גוטסמן, מר MORE

אמיר תומשוב, Upside-Town Installation no.2

אמיר תומשוב, Upside-Town Installation no.2

ניב גפני, ללא כותרת (הליכון, שרשרת ואבן ירושלמית)

ניב גפני, ללא כותרת (הליכון, שרשרת ואבן ירושלמית)

מיכל שכנאי יעקבי, לא בוכים על חלב שנשפך

מיכל שכנאי יעקבי, לא בוכים על חלב שנשפך

מירב רהט, נעדר נוכח

מירב רהט, נעדר נוכח

מירית כהן כספי, ללא כותרת

מירית כהן כספי, ללא כותרת

birds

ויש גם עבודות של אורית ישי, מירב רהט, מיכל שכנאי יעקבי ועוד ועוד. במרכז (אם אפשר לקרוא לזה מרכז) חדרי המשרדים ניצבת עבודה מרכזית בתערוכה, כזו שמוצגת בה לראשונה – פסל הדיוקן העצמי של אלי שמיר. שמיר צייר בעבר לא מעט דיוקנאות עצמיים, אבל הפעם כשמדובר בפיסול – זהו הראשון. הוא בא בהמשך לפסלו ״ונוס אוספת בצל״ שהוצב דרך קבע במרחב הפתוח של המושב, ועוסק בעבודת הכפיים של העובדים הזרים (בדגש על העובדות הזרות) – אלה שבאמת עושים היום את העבודה.

שמיר מפסל את עצמו בצורה שמזכירה את הדרך שבה הוא מצייר. מדובר אמנם בברונזה ולא בצבעי שמן, הצבע הוא אחיד ואין בו את הצבעוניות שכל כך מזוהה עם הציורים שלו – אבל הקו המאפיין נותר גם כשהחומר עובר מטמורפוזה רצינית. שמיר מציג את עצמו בסטודיו, בבגדי עבודה, כשהוא כמו אוחז במכחול אבל בפועל היד שלו ריקה, היא לא מחזיקה כלום. הפנים שלו כמו מתבוננות אל בד הציור, ואולי בעצם את הנוף של הכפר, ואולי אל הצופים שבאים להתבונן בו. ואולי בכולם יחד.

חווית הצפייה בתערוכות בכפר יהושע רחוקה מאוד מחוויה מוזיאלית. התערוכה מציגה אמנות במקום שלא נועד כדי להציג אותה – מה שלפעמים גורם לנו כצופים לנוע באיזו אי נוחות כי מה בעצם אנחנו עושים מתבוננים בעבודות כשתכף יגיע המספר שלנו לגשת לדלפק הקבלה. אבל אם נותנים לקולות האלה שבראש ולעשרות המבנים הדומים לזה שכבר ביקרנו בהם וחקוקים בתודעה שלנו, מבינים שמאמנות אפשר ליהנות בכל מקום.


משרדים1; מחוץ לזמן
אוצרות: נטע הבר, אורנה אתקין רביב, איילת הרצוולף
בית חנקין, מושב כפר יהושע
נעילה: 29.3

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. חגי

    ביקרתי בבית חנקין ובתצוגות. עדיף שאלי שמיר ישאר נציג האיזור וכפר יהושע כאמן החשוב באמת של האיזור. האחרים לא מתקרבים לקרסוליו.

  2. יוסי

    "אני חושבת שזה בגליל, אל תתפסו אותי במילה".. אני אתן לך את הקרדיט שאת יודעת שזה עמק יזרעאל ולא הגליל, בעיקר כי הזכרת את מאיר שלו (מקוה שגם קראת אותו), אבל מה ההתנשאות המפגרת הזאת שאומרת; גליל, עמק יזרעאל, מה זה חשוב? מחוץ לתל אביב הכל אותו הדבר..?? ועוד ממבקרת אמנות סוג ת'.
    מה בדיוק העלה לך את השתן לראש?
    הכתבה הכי משעממת וחסרת השראה שיצא לי לקרוא מזמן.

  3. שומר א

    התנשאות של תל אביבית והתבטאות של ילדה בכיתה ט' זבת חוטם.

  4. שומר א

    התבטאות כאילו, של ילדה בכיתה ט' זבת חוטם שלא יצאה מגבולות המדינה תל אביב.. למה לקלקל באמת את המיצגים האומנותיים שיש שם בכפר יהושע?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden