כל מה שחשוב ויפה
מירב רהט. צילום: שרית קרופקה וינגרטן
מירב רהט. צילום: שרית קרופקה וינגרטן, מתוך סטודיו מסך ירוק במקבץ התערוכות "מה נשתנה?"

מירב רהט: שושן צחור, בין תקווה לבשורה מרה

במקבץ התערוכות ״מה נשתנה?״ בגלריה בית חנקין, מירב רהט אוצרת יחד עם נטע הבר וגם מציגה תערוכת יחיד שמבוססת על ״מעין יומן מלחמה״, קולאז׳ עיבודי תמונות וטקסטים מהחדשות

חגית: בוקר טוב מירב, מה שלומך היום? ובכלל?

מירב: בוקר אור 🌻

היום זה יום ראשון אחרי הרבה זמן שאני ספונה בשקט של הבית, כך שמצבי טוב (-: באופן כללי – תלוי באיזה רגע את תופסת אותי… ימים־שבועות־חודשים לא פשוטים

חגית: בלשון המעטה. במסגרת מקבץ התערוכות ״מה נשתנה?״ שאצרת יחד עם נטע הבר בחלל האלטרנטיבי של גלריה בית חנקין, את מציגה תערוכת יחיד – ״שושן צחור״, מעין יומן מלחמה שאת יוצרת מאז 7 באוקטובר מתמונות וטקסטים חדשותיים. ספרי והסבירי?

מירב: אני אתחיל בסיפור היומן, ואחר כך אשמח לדבר על התערוכה, כמו גם על מקומה של אמנות בימים האלה (-:

חגית: מצוין

מירב רהט. צילומים מ״ל

מירב רהט. צילומים מ״ל

מירב: נקודת המוצא היא היומן: השבעה באוקטובר וכל הרוע והרע שהגיעו איתו ובעקבותיו, השאירו אותי בלי מילים. בתוך ההלם והאלם – ארז בכר, חברי הטוב וראש המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, ואני – חשבנו על אמצעי שיעזור ויאפשר לנו לנהל דיאלוג בימים האיומים שפקדו אותנו. בחרנו פורמט של מחברת זהה – A5 אופקית (Landscape).

התלבטנו אם לפעול יחד באותה מחברת או כל אחד בנפרד; בחרנו לעבוד במקביל, כל אחד בדרכו; יצאנו לדרך עם שתי מחברות זהות; ובפגישות ביננו שיתפנו אחד את השני במה שעשינו ודיברנו על הדברים. אופן העבודה של כל אחד מאיתנו שונה לחלוטין – ארז בעיקר צייר וצילם, אני בעיקר חתכתי וארגתי מחדש חומרים מהתקשורת, עיתונים, צילומי מסך של ערוצי החדשות ובהמשך גם חומרים שלי.

העיתונים היומיים שהלכו ונערמו על השולחן בחדר העבודה שלי הפכו חומר גלם ואמצעי ביטוי של תחושות ומחשבות. במהלך סיזיפי, מקרבת־מרחיקה את הכאב, התחלתי לחתוך, לפרוס ולארוג זה לתוך זה דימויים וטקסטים של אחרים. כל יום בחרתי אלמנטים מתוך העיתון וממסך הטלוויזיה ששיקפו את התחושות שלי ויצרתי ״משפטים ויזואליים״ – קולאז׳ים ואסמבלאז׳ים שהלכו והצטברו לכדי ״יומן מלחמה״ המנכיח נקודת מבט אישית אל רצף הימים שנדמה כיום אחד ארוך

חגית: תני דוגמה?

מירב: הדאבל הראשון שעשיתי היה הכי קשה. מכווצת על השטיח בסלון, כשברקע דיווחי הטלוויזיה, התחלתי להשחיל ולארוג חלקי דימויים וטקסטים זה לזה, מנסה לראות מה ניתן לחבר מתוך שכבות הטירוף של היום הזה. האזעקות. אי הוודאות. הגדר הפרוצה ותצלומי הטויוטות הלבנות שדוהרות אל ובתוך ישובי הדרום.

השיקופית הקפואה בערוץ 14 – ״עכשיו שמחת תורה״ – שכיסתה את המסך לאורך כל היום למרות שהמדינה בוערת ובמלחמה. ההודעות הראשונות על הרוגים ופצועים שבהמשך הסתברו כקצה־קצהו של האסון. ההרוג הראשון ששמו הותר לפרסום. האש שהלכה וכילתה רבדי שנים של תקווה. הצבע השחור שהלך והשתלט על חיינו.

העמוד שנולד הוביל לשפה החזותית של היומן. כך, בימים הארוכים שהפכו יום בלתי נגמר, ישבתי שעות, מפרקת ומרכיבה מחדש ייצוגי מציאות בישראל של אוקטובר 2023; בוחרת מה אני מכניסה מתוך העיתון היומי והבליל הוורבאלי במסכי הטלויזיה, ומה אני דוחקת (ומדחיקה); נתלית בפעולה הרפטטיבית־מדיטטיבית כעשייה המאפשרת רגעי נשימה בימים של מחנק.

כבר בהתחלה הבנתי שהמחברת הקטנה לא יכולה להכיל את גודל האירוע. הדימויים הארוגים הלכו והתפשטו לכל עבר – פסיפס של נקודות זמן בתוך מאורע שיוצא מכל הגבולות המוכרים, ויומן שהלך ונבנה מדאבלים שניצבים כאלמנטים תלושים בתוך אובייקט מסגרת. לאט לאט, עם הימים החולפים, התחילו לחזור אלי גם מילים שקפאו. לצד המשפטים הוויזואליים אני מצליחה לצלם, לכתוב, להגיד ולהתייחס גם לאלמנטים מתוך המציאות הפרטית שלי: הטיסה לחו״ל שביטלתי. הביקור אצל המדקר שנועד להטעין אותי באנרגיה. ה(אין) אזכרה של יותם (האיש שלי והאבא של בני, שנהרג באותם אזורים בדיוק לפני 30 שנה). אישי וקולקטיבי שהתערבבו זה בזה למכלול אחד

בחרתי להציג שלוש נקודות מבט: ״זה לא אותו הבית״ שמסכם את השבוע הראשון למלחמה; ״הותר לפירסום״, שמדבר על עקידת יצחק – הנופלים שאנחנו מקריבים שוב ושוב ושוב, ו״תמות נפשי עם פלישתים״

חגית: איך עוברים מפורמט יומן לתערוכה?

מירב: שמונים וחמישה ימים (עד 1.1 – שנה חדשה כסמן של אפשרות להתחלה חדשה). עם המעבר לשנת 2024 החלטתי לפתוח יומן חדש – יומן של תקווה (שנשאר די מיותם…) ויומן המלחמה רב השכבות נשאר על השולחן בחדר העבודה. בביקור של נטע הבר אצלי, היא ראתה את היומן וחומרים שנולדו סביבו והזמינה אותי להציג אותם באוצרות שלה. כך נולדה התערוכה ״שושן צחור״, שמוצגת בימים האלה בחלל האלטרנטיבי של הגלריה לאמנות בית חנקין בכפר יהושע, לצד התערוכות ״מרחבי זמן״ ו״מרחבי פעולה״ – כחלק ממקבץ התערוכות ״מה נשתנה?״ שנטע הבר ואני אצרנו במשותף.

בדיאלוג עם נטע, המשכתי מהלך של פירוק והרכבה של התכנים באופן מקרב־מרחיק שיאפשר מרחב נשימה גם למתבונן מבחוץ. דפי היומן מקבלים ייצוג בהגדלות ענק של פרטים מתוך דאבלים נבחרים – הדפסות פשוטות שמבליטות את המקור החומרי באופן המדגיש את אפקט ה״מואֵרֵה״ (הפרדת הצבעים) של ההדפסה העיתונאית ואת החתכים מפעולת האריגה

מירב רהט, יומן מלחמה (מתוך עבודת הוידאו). צילום: ערן שפירא

מירב רהט, יומן מלחמה (מתוך עבודת הוידאו). צילום: ערן שפירא

מירב: מתוך ריבוי המידע בחרתי להציג שלוש נקודות מבט שיתחמו את הסיפור: ״זה לא אותו הבית״ שמסכם את השבוע הראשון למלחמה; ״הותר לפירסום״, שמדבר על עקידת יצחק – הנופלים שאנחנו מקריבים שוב ושוב ושוב במדינה עתירת המלחמות בה אנחנו חיים, ו״תמות נפשי עם פלישתים״ – שנע מהמשפט והסיטואציה התנ״כית אל התיסכול המלווה אותי כל בוקר במציאות העכשווית בישראל

חגית: ואת היומן המקורי, בגודל טבעי, את מציגה בתערוכה?

מירב: היומן עצמו ניצב על שולחן תחת לוח שלא מאפשר לגעת בו אך מאחר ומהותו הוא הזמן החולף ואין סוף הפרטים המתגלים בכל אחד מהדאבלים שבפועל לא נגישים לקהל, פעולת הדיפדוף בתוכו מוצגת כעבודת וידאו (ותודה ענקית על הצילום והעריכה לערן שפירא). בתערוכה יצרנו מהלך של פירוק והפרדה בין הדיפדוף והמבט על הזמן החולף, כאשר הידיים שלי, שנעות כשאני מדברת מספרות את הסיפור, והדברים שאמרתי בפועל מתומללים ומוצגים כטקסט רציף לצידה.

באופן זה כל אחד מהמבקרים יכול לבחור את רמת המעורבות שהוא רוצה עם התכנים שעוטפים אותנו. יש מי שנעצר על האסתטיקה ועל פעולת הקראפט העמלנית; יש מי שנעצר על אופן השילוב בין הדימויים; יש מי שבוחן את בחירות התוכן והמשמעויות הנטענות במפגש בין החומרים השונים; ויש מי שבוחן את כל הרבדים ומנסה להבין את העומקים הרבים הטמונים ביומן ובמכלול כולו, כאשר להפתעתי רבים מהמבקרים יושבים ארוכות למול הוידאו ואז עומדים וקוראים את כל הטקסט מהתחלה ועד הסוף, מתחברים למה שעולה ממנו, ומגיבים אליהם.

חגית: למה שושן צחור?

מירב: על גבי קיר מתקלף במבואה מוצג פרח מיובש של שושן צחור על גבי עיתון. הוא אחד מתוך סדרת ״פרחי בשורה״ שנולדה בימי הציפייה לבשורה על עסקת שחרור חטופים.

שושן צחור, פרח שאני אוהבת באופן אישי, מופיע בתולדות האמנות כ״פרח הבשורה״ המלווה את הסצינה שבה המלאך גבריאל מודיע למריה שיקרה מה שלכאורה בלתי אפשרי – היא בהריון ותלד את בן האלוהים. במציאות האישית שלי: באחד הימים, זר שושן צחור שקיבלתי (בשורה טובה אישית) עמד בשיא פריחתו והפיץ ריח נפלא בחלל, ובסמוך לו, על מסך הטלוויזיה שדלק 24/7 , הופיעה ההודעה – ״מגעים לשחרור חטופים״.

אבל הדיון סביב העיסקה התמשך והפרחים הלכו ונבלו. בסופו של דבר לקחתי ושמתי אותם בין דפים, שומרת אותם כסימני תקווה ההולכים ומתפוגגים בין דפי הזמן בתקווה להודעה שתגיע. עיסקה אכן הגיעה. שבע פעימות בהן כל העם החסיר פעימה, ופעימה שמינית שמאז ועד היום לא חודשה. בתערוכה אני מציגה פרח אחד שמטיל צל על הקיר, ולצידו עוד זרי תקווה, שאני קונה בכל ביקור בכיכר החטופים, שמתייבשים וממשיכים להתפוגג אל תוך הזמן. שרידים של תקווה וציפייה

בין אמנות לתרפיה

חגית: לפני כשבועיים ננעלה התערוכה שאצרת במרכז תאו ״כאבי פנטום״. בשתי התערוכות שאצרת ובזו שבה את בכובע האמנית – העיסוק בפצע בעודו מדמם, הוא גם חזרה לפצע האישי שלך, מלפני 30 שנה, עם האובדן של יותם. אפשר לשאול איך את מרגישה? (וסליחה על השאלה)

מירב: אני מרגישה עצובה, מתוסכלת, דואגת מאוד, מתכנסת אל תוך עצמי הרבה יותר, אך מסרבת להתייאש. יותם נהרג לפני שלושים שנה במקום בו נלחמים כיום. החיילים שלו, שחלקם עברו את גיל 60 ועשו ועדיין עושים מילואים, שלחו לי תמונות עכשוויות, כשהם נמצאים בדיוק באותו מקום. והשאלה ״מה נשתנה?״ שמרחפת מעל מקבץ התערוכות בכפר יהושע מרחפת מעל כולנו.

חגית: את פועלת בכובעים שונים – כיוצרת, כאוצרת, בטריטוריה של השכול. בתקופה מאוד טעונה, העבודות עומדות בזכות עצמן כיצירות אמנות?

מירב: אומר משהו על הפעולה במנעד בין אמנות לתרפיה: היומן שיצרתי לא נולד כפעולת אמנות, אך בתוך העשייה, כמו גם בדיאלוג עם ארז, נולדה ההבנה שחלקים מתוכו הם יצירות העומדות בפני עצמן, ושהיומן כולו הוא אובייקט בעל משמעות גדולה בהרבה מהמהלך האישי־תרפויטי בגינו הוא החל.

יש לי זכות גדולה – לעסוק באמנות ולנהל דיאלוג עם האירועים באמצעות אמנות. כך בין היסטוריות אישיות להווה קולקטיבי מצאתי את עצמי (בין השאר) אורגת זה לתוך זה הרס ובניה; שברון לב ותקווה; משלבת את ציור ״עקידת יצחק״ של קאראווג׳ו לרצף עקידות עכשווי, מחליפה את הנוף והבתים מתקופת הרנסנס באיטליה בנוף המלחמה ובתי עזה בהווה; מתבוננת אל ״הבית שכבר אף פעם לא יהיה כפי שהוא היה״ ומקווה שמתוך כל הרע הזה יצמח גם משהו טוב, ובמהרה

אין ספק שהפעולות שלי בחודשים האחרונים, גם כיוצרת וגם כאוצרת, הן תוצר של הסיפור האישי שלי, אך בו זמנית הוכחה שניתן לחיות חיים מלאי עשייה ומשמעות עם ולצד אובדן. חוויית השכול האישית שלי העניקה לי כלים שמאפשרים לי לפעול (גם) בשדה האמנות ולעסוק בפצעים ובכאבים באופן המציע גם תקווה לריפוי ואפשרות לתנועה קדימה, ובתוך מעגל הדמים המתמשך של החיים במדינת ישראל ההתעקשות שלי להתבונן אל רסיסי טוּב נראית לי הכרחית.

חגית: יש קשר בין התערוכות?

מירב: מקבץ התערוכות בכפר יהושע הוא מעין המשך שיזמה נטע לתערוכה ״כאבי פנטום״, שעסקה בסוגיית הנעדר הנוכח, האישי והלאומי ובהיסטוריות רחוקות וקרובות – איברים שנגדעו מתוך חיינו, אך נוכחים ומשפיעים על דפוסים, ערכים, ובחירות שאנחנו עושים. את הטקסט שכתבתי לתערוכה סיימתי במשפט: ״במקום הזה, על אף כל הכאבים, חובתנו לאסוף כוחות ולהצמיח משהו טוב ומיטיב, עבורינו ועבור החברה המיטיבה בה אנחנו רוצים לחיות. לזכרם, ולמעננו״.

מקבץ התערוכות ״מה נשתנה?״ מורכב משלוש תערוכות: האחת, ״מרחבי זמן״, עוסקת ברצף אין סופי, חוזר ונשנה, של מלחמות; השנייה, ״מרחבי פעולה״, מתמקדת בחמלה ועשייה הומנית. יחד עם ״שושן צחור״, שמציגה עמלנות רפטטיבית ככלי של תקווה, הן מציעות מנעד של נקודות מבט על התקופה הזו. ואולי השאלה היותר חשובה היא לא ״מה נשתנה״ אלא מה (ואיך) ניתן לשנות?


מירב רהט | שושן צחור
אוצרת: נטע הבר
מתוך מערך התערוכות מה נשתנה? (אוצרות משותפת: נטע הבר, מירב רהט)
מרחבי זמן: סעיד אבו שקרה, דרור אוסלנדר, נגה יודקוביק עציוני,  גיא לוי, סימה מאיר
מרחבי פעולה: מרין כהן, אמירה לב, דניאל פלדהקר, שרית קרופקה וינגרטן
בית חנקין, כפר יהושע
נעילה: 17.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden