״רדיו בריסל״: מאחורי הצלילים והאסתטיקה הדרמה מתקשה להיראות

זמן רב שלא יצא סרט עם כזו תשומת לב לצלילים כמו ״רדיו בריסל״ (The Soundman במקור), סרטו של הבמאי פרנק ואן פאסל. במרכזו בניין הרדיו הלאומי בבריסל, ימים ספורים לפני הפלישה של גרמניה הנאצית לבלגיה, במאי 1940. הסרט משתמש בצלילים הן כמבט על עולמו הפנימי של הגיבור, הן כשביב של תקווה כשהעתיד נראה קודר. אך לצד מרכיבים מופתיים ושפה אסתטית עשירה, הוא מגיע עם שק של בעיות, שהופכות את חווית הצפייה לצורמת.

השנה: 1940; המקום: בניין הרדיו הממשלתי בבריסל; האקלים: נפיץ, שכן גרמניה הנאצית עלולה (כידוע לצופה, לא רק עלולה, אלא צפויה) לפלוש לבלגיה, ובפנים – מתח פנימי של פליטות, חשד במרגלים ופחד מהעתיד לבוא. בתוך המרחב הדרוך הזה, שני אנשים מתחילים לעבוד בתחנת הרדיו. הראשון הוא ברה (ג׳ף הלמנס), שמגיע להתמחות כמעצב קול של תסכיתים. השנייה היא אלזה (פמקה ואנהובה), פליטה, ושחקנית שאפתנית ומלאת חיים, שברחה לבריסל ומסתירה את זהותה היהודית.

בין השניים נרקם לאט לאט סיפור אהבה, בעודם מפתחים את אהבתם לאמנות – הוא לעיצוב קול, היא למשחק. שני אנשים שונים מאוד, שמוצאים אחד את השני במקרה, ולמרות שונותם הניכרת – היא מוחצנת, הוא מופנם, היא דברנית, הוא שתקן, הוא מגושם חברתית, היא קלילה, מחויכת וידידותית – הם נקשרים זה לזה. זהו סיפור קטן בצילה של הקטסטרופה הממשמשת לבוא, עם שני גיבורים שלא מוכנים לתת לאירועי השעה לשבש את אהבתם העמוקה והאמיצה לאמנות.

את האובססיה של ברה לצלילים חרף מה שקורה מסביב קל יותר להבין, שכן נראה שהוא חי בעולם משלו, עם חשד סביר שהוא על הרצף, והוא אינו נמצא בסכנה מיידית. את ההתעקשות של אלזה להמשיך ולהופיע תחת עינה הפקוחה של המלחמה – פחות. אפשר בקלות לקרוא זאת כנאיביות או כהדחקה גמורה של המציאות; שכן מדוע עבור יהודייה המודעת לסכנה הממשית לחייה לבחור בחשיפה ציבורית כה נועזת, אולי אפילו חצופה?

אלזה מתעקשת על קולה, באקלים פוליטי דורסני. המיקרופון מתפקד כפילטר מגן מצד אחד, וכמגבר של קול ונוכחות מצד שני. הרדיו מאפשר לה לייצר נוכחות נטולת פנים – להיות מוסוות לעיני כל

אולם האמת היא שבבחירה הזו גלום מהלך פואטי רב עוצמה: אלזה מתעקשת על קולה. בתוך אקלים פוליטי המייצר היררכיה דורסנית של גוף וזהות, הבעלות על הקול הופכת לזירה של כוח. המיקרופון מתפקד כאן כפילטר מגן מצד אחד, אך גם כמגבר של קול ונוכחות מצד שני, דווקא כשכולם מסביב מנסים לגזור על עצמם שתיקה. בעוד שהסממנים החזותיים נסמכים על הפנים ועל הגוף, הרדיו מאפשר לה לייצר נוכחות נטולת פנים – להיות מוסוות לעיני כל.

אסתטית – הסרט נהדר, במיוחד מבחינה קולית. עיצוב קול לעילא שמשרת ומזקק את הבנת הדמות של ברה, את כישוריה ורגישותה לקול, ואף הופך את העולם הצלילי לעולם של אמת ושל רגישות יוצאת דופן.

גם מבחינה חזותית – עיצוב תפאורה מוקפד: צבעים, תאורה, צילום של ותלבושות. הקול והצליל מתמזגים זה בזה ויחד איתם נגיעות סוריאליסטיות ופיוטיות מיוחדות. למשל במספר ריקודים קצרים אך יפים, כמו זה שבו שני הנאהבים מחקים זה את תנועתו של השני, או בנופים אימפרסיוניסטיים של שמי בריסל.

מנגד, הבעיות אינן מאחרות להגיע ומתעקשות להישאר עד הדקה האחרונה. ראשית, ניכר דיסוננס צורם בין שני הגיבורים: בעוד שאלזה היא דמות מורכבת, הליהוק אינו מיטיב עם דמותו של ברה (איש הסאונד שעל שמו נקרא הסרט) והיא נותרת אנמית. אפשר לשער ש״איש הסאונד״ נשמע יותר טוב בכותרת מ״שחקנית הקול״ – אבל היא־היא הגיבורה האמיתית של הסיפור, וזו אחת הפעמים שבהם דווקא התרגום העברי הולם יותר.

עם זאת, הסאונדמן עדיין חביב ומספיק אנושי, גם ללא הרבה קסם. וכריזמה. ותלת־ממדיות. הבעיות האמיתיות שזורות בתוך העלילה ובעריכה, שאינה עושה עם הסרט חסד. ראשית, אפשר להכניס את הסרט הזה לרשימה ארוכה (ארוכה מדי ומתארכת בזמן האחרון) של סרטים שקיצור של 30-40 דקות היה יכול רק לרומם אותם. שנית, יש מעברים חדים, רבים ומעיקים בטון. המעבר החד מסצנה של מריבה משפחתית לסצנה של דיאלוג רומנטי לא מאפשר להתאושש מהסתירה או ליהנות מהחיבוק.

יש בסרט רגעים מבריקים, המדגימים יכולת קולנועית מרשימה, כמו עבודת הקול השואפת לשלמות או הקלטת תסכית, סצנה שבה האמנות והמציאות מתמזגות. אולם חלקים גדולים טובעים בתוך בלגן טונאלי וגודש נרטיבי. דיאלוגים משמימים וניסיון דידקטי לדחוס את הדרמה האישית עם הפוליטית. והדובדבן החמצמץ שבקצפת הוא הסוף החלש והטרחני.

ברור ש״רדיו בריסל״ ניחן ברעיונות טובים, בהקפדה אסתטית וחכמה. יש בו רגישות עמוקה לצלילים ולחשיבות של הקול בתוך המדיום הקולנועי. אך הסחבת והרשלנות מחבלים בתוצאה. בסיכומו של דבר, מדובר ב״סרט של רגעים״ – יש בו ברק, יופי ורגישות, אך בחישוב הכללי, זוהי יצירה בינונית, שמותירה תחושת החמצה. הדהוד חלש של רעיונות יפים.

---

רדיו בריסל (The Soundman)
בימוי: פרנק ואן פאסל
בלגיה, 2025, 120 דקות
2.5