להחזיק באוויר עולם שאבד: משה רואס במוזיאון חיפה

ענבל: שלום משה, אנחנו משוחחים בזמן לא פשוט, כשטילים מתעופפים מעל לראש שלנו. איך אתה בימים אלה?

משה: שלום ענבל, אני בטוב בסך הכל. המציאות פה מופרכת, כך שזו לא מרגישה לי כמו תקופה יוצאת דופן. די התרגלנו לעצמים מרחפים מעל ראשנו… מקווה שזה יהיה מאחורינו בזמן הקרוב

ענבל: אולי מתרגלים אבל בטח לא רגועים. נקווה שיסתיים במהרה ונוכל לצאת מהבית ולחזור לראות אמנות, כמו זו שאתה עושה

משה: אמן!

ענבל: פתחת תערוכת יחיד במוזיאון חיפה, שנפתחת כעת מחדש לאחר שעמדה סגורה חודש. ספר עליה קצת – מה יש בה?

משה: לתערוכה קוראים ״כפתור ופרח״ ואצר אותה קובי בן־מאיר. היא התחילה בכלל ממפגש עם האוסף האתנוגרפי של המוזיאון. ראיתי שם חפצים מצפון אפריקה ומשהו בהם הפעיל אותי. פתאום הם חיברו לסיפורים של סבתא שלי ממרוקו, לזיכרונות, לתחושה של שייכות אבל גם של נדודים

משה: משם התערוכה התפתחה לעולם שהוא גם אישי וגם פתוח. יש בה פסלים ממתכת, אבנים, זכוכית וחפצים שמצאתי במסעות. הרבה מהם תלויים או מוחזקים באוויר, מה שיוצר מתח בין כובד לריחוף, בין להיאחז במשהו לבין האפשרות ליפול. אני לא חושב שיש שם סיפור אחד שצריך להבין, זה יותר חלל לשוטט בו. כל אחד פוגש שם משהו אחר

ענבל: התערוכה מוצגת בדיוק מול התערוכה ״בעקבות הגוף האבוד״ של תרבות חומרית ממרוקו. גם אבי נולד במרוקו, והתפיסה האסתטית שלו הייתה מאוד נוכחת אצלנו בבית. האם ראית אצלכם בבית כאלה חפצים?

משה: לא, האמת היא שלא ראיתי חפצים כאלה בבית. גדלתי בעיקר עם הסיפורים. סבתא שלי דיברה על פאר, על שפע, על בדים, על זהב ועל עיטורים. כילד זה הצית לי את הדמיון. כגבר צעיר כבר הייתי יותר סקפטי, חשבתי שזו אולי נוסטלגיה שמייפה את הזיכרון.

היא ישבה במתפרה הקטנה שלה בכרמיאל, מוקפת חוטים, בדים וכפתורים, וסיפרה על עולם שנשמע כמעט מיתי. ואז כשנכנסתי לאוסף של המוזיאון וראיתי את החפצים בעיניים, הבנתי שהיא לא המציאה כלום. הפאר שהיא תיארה, העושר החומרי, תשומת הלב לפרטים, השכבות, השפע – הכל היה שם. זה היה רגע חזק. כאילו החומר עצמו אישר את הזיכרון. פתאום הסיפורים קיבלו גוף.

אני חושב שבגלל זה כמעט אף עבודה בתערוכה לא נטועה ברצפה, אין להן שורשים. הכל מוחזק, תלוי, זמני, ארעי, מתגלגל – כמו זיכרון או נדודים. ברוח יש להן אפילו תנועה קלה. זו לא תערוכה שמנסה לשחזר עולם שאבד, אלא להחזיק אותו לרגע באוויר, לתת לו שוב נוכחות

הווים עבורי הם עיקרון מבני. הם מופיעים בגדלים שונים, מהקטן והתכשיטי ועד המסיבי והתעשייתי. זו צורה פתוחה, כמעט כמו כף יד. היא מאפשרת אחיזה אבל לא סוגרת לאגרוף. יש בה נדיבות וגם מתח

ענבל: כשביקרתי במרוקו, זיהיתי את המקור של העושר החומרי שהכרתי מהבית. מעניין שהצלחת לזהות אותו ולבנות אותו רק דרך הסיפורים

משה: לא ניסיתי לבנות את מרוקו ולא לצאת למסע חיפוש אחריה. גם לא נסעתי לשם בשביל התערוכה. מה שעניין אותי היה ההיגיון שעלה מתוך המפגש עם האוסף.

ראיתי בו חפצים שבהם החומר עצמו מדבר: שילובים מפתיעים, עומס, ריבוי, עבודת יד אינטנסיבית. שיער ליד מתכת, טקסטיל ליד אבן, עיטור שהוא גם שלד מבני. זה לא היה עניין של מוצא אלא של אנרגיה חומרית. משהו בצפיפות הזאת, באקלקטיות, בתחושת השפע – התחיל להזיז אצלי מחשבה

ענבל: האלמנט החוזר בתערוכה הוא ווים, נדמה שהכל תלוי עליהם ומחובר דרכם. מה הם עבורך?

משה: הווים עבורי הם עיקרון מבני. הם מופיעים בגדלים שונים, מהקטן והתכשיטי ועד המסיבי והתעשייתי. זו צורה פתוחה, כמעט כמו כף יד. היא מאפשרת אחיזה אבל לא סוגרת לאגרוף. יש בה נדיבות וגם מתח.

מעבר לזה, בתערוכה הזו יצרתי מערכת תלייה ייחודית לחלל. בניתי ווים ואלמנטים מפלדה שיורדים מהתקרה ומתאימים בדיוק לגובה ולפרופורציות של האולם. מבחינתי הפסלים לא ״מוצבים״ ואז נתלים — הם נולדים מתוך פעולת התלייה.

מרגע שהם מחוברים למערכת שיצרתי, הם כבר פועלים בתוך שדה של משקל, מרחק וגובה. הוו הוא לא פרט טכני אלא תנאי קיום. הוא מאפשר לדברים שונים לחיות יחד מבלי להתאחד לגמרי

ענבל: בעבודות משולבים חפצים שונים. מהיכן הם?

משה: החפצים מגיעים ממקומות שונים בעולם. את חלקם מצאתי בארץ, חלק בשווקים בדרום צרפת, ביפן ובארצות הברית. בן הזוג שלי הוא דייל, נווד מקצועי, ובזכותו הגעתי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם אחרת. הנסיעות האלה הפכו לחלק מהתהליך.

אני בוחר חפצים לפי תחושה. משהו בהם צריך להפעיל אותי. הרבה פעמים אלה חפצים שחושלו או עוצבו בידי אנשי מלאכה מיומנים, כאלה שיש בהם היגיון פנימי ברור, עבודת יד מדויקת, זמן שנצבר. אני נמשך לזמן שהם נושאים, לשחיקה, לפטינה, לאנרגיה שהושקעה בהם לאורך השנים

 

משה: אבל חשוב לי להגיד: הנוכחות של החפצים בפסלים לפעמים מבלבלת. יש הרבה פחות חפצים ממה שחושבים. הרבה מהאלמנטים שמרכיבים את הפסל יצרתי בעצמי, בהשראה ובדיאלוג עם החפץ. החפץ הוא נקודת מוצא, לא שלם סגור. לפעמים אני מפרק אותו לחלקים שמעניינים אותי יותר, מבודד פרט, ממשיך קו, וממנו מנסח צורה חדשה לחלוטין.

בתערוכה הזאת היה לי ברור כבר בתחילת העבודה בסטודיו שאני חייב לצאת למסע של איתור חפצים. לא מתוך רומנטיקה, אלא מתוך הכרח. הרגשתי שאם לא אצא לחפש – העבודה לא תתקדם. באופן כמעט מוזר, הדברים שדמיינתי שאמצא – אכן נמצאו. היה בזה משהו מאוד בהיר. כאילו עצם היציאה למסע הייתה חלק מהתשובה שהעבודה חיכתה לה

בחרתי להשאיר את החלל נקי מטקסטים ארוכים והסברים על הקירות, ולאפשר למי שמעוניין להעמיק להיכנס דרך קול, דרך סיפור – כמו שאני נכנסתי לעולם הזה דרך הסיפורים של סבתא שלי

ענבל: תוכל לספר את סיפור היצירה של אחד הפסלים?

משה: עבודות האמייל היו מבחינתי נקודת מפנה בתערוכה הזאת. היה לי ברור שאני צריך להכניס לחלל טמפרטורה אחרת. רוב הפסלים נשענים על מתכת, עץ, אבן, חומרים עם נוכחות כבדה או יבשה, והאמייל מביא איתו משהו אחר לגמרי – חום, עומק, ברק, כמו משהו נוזלי שקופא.

כדי להוציא את זה לפועל הייתי צריך לעבוד בתנור תעשייתי גדול שמאפשר לשרוף פלטות בקנה מידה כזה. ביקשתי תמיכה מארטפורט, ולשמחתי קיבלתי, כי בלי תנור כזה אי אפשר היה להגיע למידות האלו.

העבודה עם אמייל מאוד שונה מהעבודה עם ברונזה או מתכת. אני מפזר אבקות זכוכית על גבי הפלטות, בונה שכבות, לפעמים שורף כמה פעמים. אבל יש רגע אחד שהוא מכריע – הזמן שבו הפלטה בתוך התנור. שם מתרחש השינוי האמיתי. אני לא רואה את התוצאה בזמן אמת. יש איזו החלטה אינטואיטיבית לגבי משך השריפה, ואז מחכים.

הרגע שבו הפלטה יוצאת מהתנור ומתקררת הוא כמעט קסום. רק אז הצבעים מתגלים באמת. לפעמים הם עמוקים יותר ממה שחשבתי, לפעמים קורה משהו בלתי צפוי. יש בזה אלמנט של סיכון ושל אמון בחומר. מבחינתי האמיילים מביאים מבט אחר לתערוכה. הם עובדים דרך אור ועומק פנימי, לא רק דרך מסה או קו. זו שכבת הסתכלות נוספת, כמעט כמו חלון או כתם צבע מרוכז בתוך המערכת הפיסולית

ענבל: הם באמת יפהפיים ומרתקים. מעניין שאתה חושב עליהם כעל פסל, ואני חשבתי עליהם יותר כציור. יש בתערוכה גם עבודות שטוחות שנראות כמו קליפה מחוררת ועדינה, איך הן נעשו?

משה: תודה רבה. אלה שתי עבודות קיר (פרט לאמיילים): טורקיז ובכי. ״טורקיז״ נוצרה מתהליך של צריבה כימית על לוחות נחושת ופליז. אני מדפיס על המתכת מבנים אורגניים באמצעות חומר מגן, מכניס את הפלטות לחומצה, והאזורים החשופים מתכרסמים עד שהמתכת נעשית דקה ומחוררת. אחר כך אני מרבד שכבות ליצירת עומק. הפטינה הירקרקה מתפתחת בתהליך כימי בתוך החומר עצמו, לא כצבע שמונח מעל.

״בכי״ מורכבת מטקסטילים שיצרתי בדפוס רשת עם דימויים מהצומח, שחוברו במכבש חום לרצועה אנכית ארוכה. לתוכה שילבתי פיסת אמייל ואצה שאספתי בחוף סנטה מוניקה, ובראשה משקולת פלדה של מגהץ עתיק שפירקתי.

מעניין ששתיהן היו סוג של חריגות מתחילת התהליך. הן לא תוכננו להיכנס לתערוכה. אבל בכל פעם שאירחתי מבקרים בסטודיו, כמעט תמיד הבקשה הראשונה הייתה לכלול דווקא את העבודות האלו. אני עדיין חושב מה הסיבה לזה. מסקרן אותי לדעת, מה את חשבת עליהן?

ענבל: ״טורקיז״ תפסה את תשומת ליבי, גם כי זה צבע שאני מאוד אוהבת, וגם בשבריריות שלה. היא נראית עשויה מחומרים טבעיים מתכלים, ומצד שני – מתכתית. היא נשארה שאלה לא פתורה עבורי.

מה עוד חשוב לספר על התערוכה?

משה: מרכיב חשוב בתערוכה הוא המדריך הקולי. בחרתי להשאיר את החלל נקי מטקסטים ארוכים והסברים על הקירות, ולאפשר למי שמעוניין להעמיק להיכנס דרך קול, דרך סיפור – כמו שאני נכנסתי לעולם הזה דרך הסיפורים של סבתא שלי.

זו תערוכה שמבקשת השתהות. היא לא נקראת במבט אחד. יש בה הרבה פרטים קטנים, חיבורים בין חומרים, שכבות שדורשות זמן. היא מזמינה להתקרב, להאט, לתת לעין ולגוף להסתגל.

בנוסף אני רוצה להודות לצוות המוזיאון – לד״ר קובי בן מאיר, אוצר התערוכה, שהאמין במסע הזה ותמך בו; לעדי לם, עוזרת האוצר, שהייתה קול רגוע וקשוב לאורך הדרך; ליעל גרוסמן־ארזואן, שביוזמתה נוצרה ההדרכה הקולית; ולצוות הטכני שליווה את ההקמה במסירות.

התערוכה מוקדשת בגעגוע גדול ובאהבה אינסופית לחברתי דנה דרויש שהלכה לעולמה בטרם עת, ואני מזמין אתכם לגלות בה את הפסל ״דרוויש״, שרוקד בעולמות אחרים את ריקודו הנצחי

ענבל: תודה משה, ובהצלחה בהמשך הדרך

---

משה רואס | כפתור ופרח
אוצר: קובי בן מאיר
מוזיאון חיפה לאמנות, שבתאי לוי 26
נעילה: 27.6