בחזרה לעתיד // משה רואס

לפני 10 שנים

בשנת 2013 נפתחה בגלריה פריסקופ בתל אביב תערוכת היחיד הראשונה של משה רואס, שאצרה אירנה גורדון. בראיון שפרסמתי איתו לקראת פתיחת התערוכה הוא הסביר את הבחירה ב״התרה״ לשם התערוכה.

״זה התהליך שאני עושה עם חומרים. בלימודים התחלתי עם הטקסטיל הקלאסי ועם הזמן עברתי לעבוד גם עם מתכות שהן ההפך הגמור בנוקשות ובתכונות האופי של החומרים. הניגודיות היא שמעניינת אותי, לבדוק איך חומרים מתכלים עם השנים.

״מתכת היא חומר שההתכלות שלו אטית יותר; איך אתה לוקח חומר כזה, מתיר את התכונות שלו ומגיע למצב שבו אתה שואל את עצמך – מה זה? זה נייר? זה בד? זו תחרה? איך אתה לוקח אותו עד שנייה לפני שהוא מגיע לנקודת הקצה שלו, ושם אתה עוצר״.

מה באמת קורה לחומר כשעוברים את נקודת הקצה שלו?

״או שהוא חדל מלהתקיים, או שהוא כל כך שביר שאתה מפחד לנשום לידו, לגעת בו. עוד רגע הוא מתפורר לך בידיים. יש משהו שנורא מרגש אותי כשהעבודה עדיין חיה, כשהיא עדין עובדת. אני לא אתפלא אם אחזור לגלריה אחרי שהתערוכה תיפתח ואגלה פירורים של העבודה על הרצפה. זה בעיני מדהים״.

אירנה גורדון, שאצרה את התערוכה, התייחסה אף היא לניגודיות בין החומרים שמעסיקה את רואס. ״יצירותיו נתונות בתהליכי פירוק והרכבה עצמיים מתמידים״, כתבה בטקסט לתערוכה.

״עבודתו מודעת לעצמה ומנסחת רטוריקה של שלילה שבאמצעותה היא בוחנת את טיב הקשר בין החומר לתודעה האמביוולנטית והחמקמקה שהוא נושא בחובו. בתערוכת יחיד ראשונה זו בוחן רואס את הטקסטיל כחלל של זמן וזיכרון מעצם היותו אחוז בגוף האדם, בהיסטוריה ובתרבות שלו.

״בעוד הוא מתחקה אחר הרובדיות של הטקסטיל והנרטיבים שבו, אותם טקסטים חומריים הסמויים בתוכו, הוא ממשיך אל היפוכו הנוקשה – המתכת ומפיח בה חיות, שבריריות וגמישות הדומים לאלו של אריג רך, היכול להיקשר ולהיפרם. רואס מוותר על צורה או דימוי סגורים, פורש את ההמשכיות האין־סופיות הטמונה בבד ומוצא אותה גם במתכת, שאת קצותיה החדים הוא מתיר״.

״התערוכה היתה קצה של תהליך שהתחיל כמה שנים קודם עם פרס שקיבלתי במינכן״, הוא מספר כעת. ״הפרס היה על פרויקט שעשיתי בזמן הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, ניסיוני לגמרי ומאוד לא עיצובי במהות שלו. זה היה רגע שבו הבנתי לעומק שהעשייה שלי קשורה הרבה יותר לאמנות מלעיצוב ובזה אני רוצה לעסוק.

״בקריאה של הכתבה במבט לאחור אני רואה את הרצון הזה וגם את המתח שחוויתי באותו הזמן בין ההגדרות של עיצוב ואמנות. העשיה שלי לא השתלבה בעולם העיצוב, רציתי להשתייך לעולם האמנות אך הרגשתי זר בו. בחו״ל הרגשתי שההפרדה בין השדות פחות חדה, ושהיה יותר מקום לתנועה ביניהם״. 

העשיה שלי לא השתלבה בעולם העיצוב, רציתי להשתייך לעולם האמנות אך הרגשתי זר בו. בחו״ל הרגשתי שההפרדה בין השדות פחות חדה, ושהיה יותר מקום לתנועה ביניהם

עם החזרה ממינכן נכנס רואס לסטודיו שהפך בעבורו למעבדת גילוי ומשחק. ״נשענתי על הידע שצברתי אך שחררתי את עצמי מכבלי ההגדרות כדי להתחיל משהו חדש. התחלתי ליצור בנחושת ופליז בהתבסס על מסורות מעולמות הטקסטיל, אך לעבודה שלי בחומר נוסף עיסוק בדימוי ובמחשבה מושגית. זה הרגיש עשיר ומרגש ומשם נולדה אותה תערוכה, שנגעה בתהליכי פרימה והתכלות אך גם באפשרות להתחדשות. 

״את אירנה גורדון הכרתי בעקבות תערוכת הגמר שלי. זה היה מעין קראש מקצועי שבו הרגשתי שהיא מצליחה לראות מעבר להגדרות שלי אל מהות הדברים. הבחירה לעבוד יחד הרגישה לי נכונה מקצועית ואישית, ובאמת הקשר שלנו חזק עד היום״.

פאסט פורוורד

מאז התערוכה עבר רואס לסטודיו חדש וגדול יותר (שהוא נמצא בו עד היום), ולמד בתכנית ללימודי המשך באמנות במדרשה שהובילו מירי סגל ואבי לובין – שתי נקודות ציון שהוא רואה בהן משמעותיות במיוחד להתפתחות האמנותית שלו.

״המסגרת בתכנית דחפה לכיוונים יותר טוטאליים ולבדיקת גבולות, מה שאיפשר לי לצלול אל פיסול שהלך וגדל בממדים והתעבה בעולמות חומריים בעלי משמעויות חדשות. הדו־ממד וההדפס שהיו עד אז מרכזיים בעשייה שלי זזו מעט הצידה לטובת שאלות של צורה, סביבה וחומריות שמשכו ואיתגרו אותי. היו בתוכנית הרבה מורים שלמדתי מהם, אך מירי סגל, עם היכולת הנדירה שלה לקרוא אמנות ולדייק אותה, הייתה ועדיין המשפיעה ביותר. הנדיבות שלה בהוראה ובכלל יוצאת דופן״. 

עוגן נוסף שצמח מתוך הלימודים במדרשה הוא קבוצת חברים שקיבלה את שמה מהמבנה בו שכנו הסטודיואים, מרפ״ד: כרמית חסין, בצלאל בן חיים, אבנר פינצ׳ובר וחנה אנושיק מנהיימר שהפכו, לדברי רואס, להיות לא רק חברים קרובים אלא כח מניע ותומך. ״עם כל הכבוד לרעיון הרומנטי של ׳האמן בסטודיו׳ אין באמת אפשרות לפעול לבד בעולם. זו הבנה שהתחילה בשותפות שלי בסטודיו עם שיראל הורוויץ והמשיכה וגדלה עם המרפ״ד תוך כדי הלימודים. זה הרבה פאן ותחושת יחד בתוך עשייה שהיא כל כך אינטנסיבית ויכולה להרגיש בודדה״.

נקודה משמעותית נוספת שרואס מציין מהעשור האחרון היא תערוכת היחיד ״34״ שאצר ב־2020 בר ירושלמי במשכן האמנים הרצליה. בתערוכה זו הוא שם את הטקסטיל בצד ובפעם הראשונה פיסל במתכת בלבד – סדרה של 16 פסלים, חלקי ברזל נחושת ופליז הצרופים ומושחזים לכדי כלים עלומי שם.

הבנתי שהסכנה שאני עסוק בה היא לא רק תחושה או מחשבה תיאורטית אלא ממשית ושהפסלים שלי מקיימים בתוכם גם הגיון של כלי נשק. התבהר לי עד כמה אני עסוק בפיתוי וסכנה

״חודשיים לפני הפתיחה אבנר הגיע לביקור סטודיו ודיברנו על העבודות כשפסל אחד קרס, התרסק על הרצפה ובדרך שיפד את האצבע שלו. לשמחתי הכל נגמר בשלום אבל הבנתי שהסכנה שאני עסוק בה היא לא רק תחושה או מחשבה תיאורטית אלא ממשית ושהפסלים שלי מקיימים בתוכם גם הגיון של כלי נשק. התבהר לי עד כמה אני עסוק בפיתוי וסכנה״. 

באוקטובר הקרוב תיפתח תערוכת יחיד של רואס במוזיאון ווילפריד לאמנות שתאצור שיר מלר־ימגוצ׳י. פסל עירוני שלו יוצב בפארק המדרון על גבול תל אביב יפו, ״פרויקט מרגש מאוד בליווי האוצרת הנפלאה סמדר שינדלר״, והוא מתחיל את תכנית השהות שלו בארטפורט. ״אני שמח על האפשרות להיות חלק מקבוצה משובחת של אמניות ואמנים וסקרן לראות לאן השנה הזו תיקח אותי״. 

10 שנים אחרי

״השינוי שחל בעולם ביחס בין עולמות המלאכה והאמנות מחלחל גם לסצינה המקומית. הדיכוטומיה ביניהם פינתה את מקומה לטובת מורכבות ופלואידיות שתומכות גם בעשיה שלי. זה מעניין כי ברגע שאמרתי מורכבות ופלואידיות אני חושב על המצב בארץ כרגע שהולך בכיוון ההפוך – אל דיכוטומיה, השטחה והתבצרות איש בעמדותיו. 

״הסבתות שלי ׳מככבות׳ באופנים שונים בהרבה מהעבודות שלי מאז לימודי ההמשך ועם הזמן אני רואה איך הדמויות הנשיות שמלוות אותי נמצאות בעומק התפיסה האמנותית שלי. ההבנה הזו קיבלה משנה תוקף בתערוכה שהצגתי במסגרת חממת מפעל הפיס במוזיאון בת־ים (באוצרות אבי קריצמן ובליווי הילה כהן־שניידרמן וטל יחס).

״הביוגרפיה והזהות שלי נוכחות בחומר ובפעולה. אני מרגיש יותר משוחרר מהפחד לגשת למקומות האלה ומבין שאלו היסודות שמהם נובעת העשייה. גם כאן ברור לי שיש התאמה בין התהליך שאני עובר לתהליכים בארץ ובעולם, עם אמנות שלא חוששת לחזור לסיפור כנקודת מוצא״. 

בעוד 10 שנים

״בתור התחלה אני מקווה שנהיה פה, בישראל, עוד עשר שנים. שתהיה כאן אמנות ותרבות ועשייה שיש בה מורכבות וחופש. אני מקווה להמשיך להיות חלק ממה שקורה פה ולצד זה להתרחב ולהגיע אל מחוץ לגבולות ישראל. רצון בסיסי שלי הוא להמשיך לעסוק במקצוע שבחרתי בו ולהתפרנס ממנו בכבוד. אבל ב־2034 אני כן גם מקווה שנדבר על תערוכת יחיד שלי ב־PS1״.

לקריאה נוספת

״האמן הבלגי ניקולס לאמאס (Nicolas Lamas) הוא מישהו שאני נהנה לעקוב אחריו ולראות את החיבורים שהוא עושה בין אוביקטים וחומרים. ההצבות שלו טוטאליות, נקיות ותמיד מאוד חכמות בעיני. בנוסף, בשנה האחרונה בסטודיו אחת השותפות היתה נטעלי שלוסר, שהמחוייבות שלה לאמנות והאמת שבה עוררו בי המון השראה.