כל מה שחשוב ויפה

האמן והמעצב משה רואס מפורר את הזמן

איך מביאים חומר אל נקודת הקצה שלו? וכיצד מערפלים את הגבול שבין בד לבין מתכת? לרגל תערוכת היחיד הראשונה שלו, מסביר המעצב והאמן משה רואס מדוע הוא מפחד לנשום ליד עבודותיו

בשנת 2007 ביקרה מעצבת האופנה דונה קארן בישראל. במסגרת ביקורה קיבלה קארן תואר חברת כבוד ממכללת שנקר, ורכשה כמה עבודות של סטודנטים מהמחלקה לעיצוב טקטסיל. אחד מאותם סטודנטים היה משה רואס, שתערוכת היחיד שלו, ״התרה״, נפתחה בשבוע שעבר בגלריה פריסקופ בתל אביב. ״זה היה רגע מרגש, דווקא בגלל שהיא קנתה משהו שלא היה לו בהכרח שימוש פרקטי, שישמש לה כמקור השראה״, נזכר רואס.

לדבריו, ״אלו היו פיתוחים שעשיתי עם ספוג, ועבודה אחת שעשיתי בטכניקה הזו תוצג גם בתערוכה. לקחתי ספוג, כבשתי אותו, נתתי לו נראות אחרת, התרתי את התכונות שלו. זה גם המקור לשם התערוכה, ׳התרה׳: זה התהליך שאני עושה עם חומרים. בלימודים התחלתי עם הטקסטיל הקלאסי ועם הזמן עברתי לעבוד גם עם מתכות שהן ההפך הגמור בנוקשות ובתכונות האופי של החומרים. הניגודיות היא שמעניינת אותי, לבדוק איך חומרים מתכלים עם השנים. מתכת היא חומר שההתכלות שלו אטית יותר; איך אתה לוקח חומר כזה, מתיר את התכונות שלו ומגיע למצב שבו אתה שואל את עצמך – מה זה? זה נייר? זה בד? זו תחרה? איך אתה לוקח אותו עד שנייה לפני שהוא מגיע לנקודת הקצה שלו, ושם אתה עוצר״.

מה באמת קורה לחומר כשעוברים את נקודת הקצה שלו?

״או שהוא חדל מלהתקיים, או שהוא כל כך שביר שאתה מפחד לנשום לידו, לגעת בו. עוד רגע הוא מתפורר לך בידיים. יש משהו שנורא מרגש אותי כשהעבודה עדיין חיה, כשהיא עדין עובדת. אני לא אתפלא אם אחזור לגלריה אחרי שהתערוכה תיפתח ואגלה פירורים של העבודה על הרצפה. זה בעיני מדהים״.

אירנה גורדון, אוצרת התערוכה, מתייחסת אף היא לניגודיות בין החומרים שמעסיקה את רואס. ״יצירותיו נתונות בתהליכי פירוק והרכבה עצמיים מתמידים״, כתבה בטקסט לתערוכה. ״עבודתו מודעת לעצמה ומנסחת רטוריקה של שלילה שבאמצעותה היא בוחנת את טיב הקשר בין החומר לתודעה האמביוולנטית והחמקמקה שהוא נושא בחובו. בתערוכת יחיד ראשונה זו בוחן רואס את הטקסטיל כחלל של זמן וזיכרון מעצם היותו אחוז בגוף האדם, בהיסטוריה ובתרבות שלו. בעוד הוא מתחקה אחר הרובדיות של הטקסטיל והנרטיבים שבו, אותם טקסטים חומריים הסמויים בתוכו, הוא ממשיך אל היפוכו הנוקשה – המתכת ומפיח בה חיות, שבריריות וגמישות הדומים לאלו של אריג רך, היכול להיקשר ולהיפרם. רואס מוותר על צורה או דימוי סגורים, פורש את ההמשכיות האין־סופיות הטמונה בבד ומוצא אותה גם במתכת, שאת קצותיה החדים הוא מתיר״.

לשמור על פאסון

רואס, בן 31, בוגר המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר (2008), נולד בצפת וגדל בכרמיאל. תחילה חשב ללמוד אדריכלות או עיצוב גרפי, אבל לאחר שקרא את דברי ההסבר על המחלקה לעיצוב טקסטיל החליט לשנות כיוון. ההיסטוריה המשפחתית תרמה אף היא להחלטה, גם אם בדיעבד. ״סבתא שלי אמנית ומאז שאני זוכר את עצמי אני יושב אתה, תופר, מצייר ובונה כל מיני דברים. היא גם ציירה, תפרה, התעסקה המון בטקטסיל. אמא שלה תפרה בגדים לפי מידה והזמנה, וסבתי סיפרה איך היא בתור ילדה, כשהיו מגיעים לקוחות, היתה צריכה לשמור על פאסון ולא להפריע.

״בדיעבד אני מבין שהטקסטיל הוא רובד מאוד נוכח בהיסטוריה המשפחתית שלי אבל לא בגלל זה החלטתי ללמוד עיצוב טקסטיל. מבחינתי לעבוד עם טקסטיל זה ללמוד לעבוד עם חומר. כבר בתקופת הלימודים הרגשתי כמו אלכימאי שלוקח חומרים, מפרק אותם ובונה מחדש, מנסה להבין לאן אפשר לקחת את החומר. וכבר מתקופת הלימודים העבודות שלי היו תמיד על קו התפר, בין הדיבור על עיצוב לבין משהו מאוד אקספרימנטלי ומאוד אמנותי, בנסיון להציע מבט־על על הדברים״.

לאחר הלימודים עבד רואס עם מעצבי אופנה בתחילת דרכם, אבל לדבריו מהר מאוד הבין שזה לא מה שהוא רוצה לעשות והחליט להתמקד באמנות ולהמשיך את הכיוון של פרויקט הגמר שלו, שהתחיל בטקסטיל הקלאסי ובשטיחים עתיקים. פרויקט זה זיכה אותו שנה לאחר מכן במקום הראשון בתחרות מעצבים צעירים במינכן, במסגרת תערוכת ״טאלנטה״.

במסגרת הפרויקט פיתח רואס טכניקה של דפוס חול וזכוכית מודפסים על בד, באופן שצרב את הבד. ״מה שנשאר מהבד נהפך לשלד שמחזיק את הדפוס עליו, מין דימויים טקסטיליים שלא היה ברור אם זה טקסטיל, אם זה בד, מה זה הדבר הזה. העבודות הוצגו בארון עם מגירות מפרספקס שקוף אחת מעל השנייה והיה אפשר לראות את כל הרבדים שלהן, כל עבודה השתקפה בעבודה אחרת. יכולת לראות את כל הרבדים, כמו שאתה רואה סלע ואתה מצליח לראות את כל שכבות הזמן שלו.

 ״במשך חצי שנה אספתי שאריות של שטיחים ישנים ופרקתי אותם, זה היה פסיכי. כל הבית שלי היה מלא אבק וסיבים ואני מפרק ובונה מחדש, מפרק ובונה. אז הבנתי בדיעבד שמה שמעסיק אותי הוא הרובד הנוסף שנכנס לעבודה כתוצאה מתהליך העבודה שלי – ממד הזמן. אנחנו הולכים למוזיאונים ורואים שם כל מיני פריטים, שאריות של אובייקטים, פיסה קטנה של טקסטיל או של כלי עתיק, שמקבלים פתאום האדרה, מקום של כבוד, וזה הטריף אותי וזה עדין מטריף ומרגש אותי: איזה כוח הזמן נותן לדברים. פתאום ממד הזמן מעניק לאובייקטים עוד שכבה של משמעות, מעלה אותם בעוד דרגה״.

זה כבר לא רק שטיח, זה אוביקט פילוסופי.

״בשלב הזה נכנס באמת הדיבור הפילוסופי על סוף, על מוות, על מה זה מוות, מתי הדברים נגמרים באמת. אם אתה מוצא חתיכה של אבן שמתפוררת, נטמעת באדמה ועוברת תהליך של אבולוציה, זה לא באמת נגמר. אנחנו מתים בסופו של דבר אבל גם אחרי שאנחנו מתים הציפורניים ממשיכות לגדול, השיער ממשיך לצמוח. אם מעצב בדרך כלל בונה, חושב על צורה או על פרקטיקה, אני קודם כל מפרק, לוקח את החומר ומנסה להגיע למהות שלו, לנקודת הקצה.

 ״רציתי ליצור עבודות שכשתראה אותן הם יעוררו אצלך את התחושה שאלו פריטים ישנים, שהזמן השפיע עליהם. טקסטיל הוא משהו חי ונושם וזה מה שמוביל אותי, המחשבה הזאת, איך הזמן מעצים את ערכם של דברים, נותן להם רובד נוסף, ואיך אני מצליח ליצור עבודות שנותנות את התחושה הזאת. אני רוצה שתשאל מה זה החומר הזה, מה נשאר ממנו, מה הוא היה קודם לכן, למה הוא שימש?״

זה לא קצת רמאות?

״כן. יש בזה משהו שכאילו לועג, אני מציג משהו שנעשה עליו מניפולציה אבל יש בו גם סוג של ביקורת. אנחנו הולכים למקדש הזה, למוזיאון, מסתכלים על הפריטים שמוצגים בו, ויש בזה משהו בנאלי. אם זה לא היה במוזיאון לא היית מתייחס לזה בכלל. זה לקחת את הדבר שנמצא עמוק באדמה או זרוק על הרצפה ופתאום לתת לו האדרה, לתת לו במה. אז זה גם בנאלי וגם המהות״.

התרחשות אינסופית

בתערוכה ״טקסטילירי״ שהוצגה בגלריית פריסקופ בחודש דצמבר האחרון (אוצרת: אילה רז), אפשר היה לקבל הצצה אל העבודות שיציג רואס בתערוכת היחיד שלו. רואס הציג עבודה עשויה מבד כותנה, פליז, נחושת וליפה בטכניקה של דפוס רשת וצריבה – שנתלתה על הקיר מאחורי אותו שולחן. רואס השתמש באריג כמצע בסיס שאיפשר לו לחקור גופניות ופוטנציאל של כמעט קריסה. באמצעות שריפה כימית הוא התחיל בתהליך של הרס המשטח הטקסטילי הנוצר על ידי הזמן החולף, והתוצאה היתה אריגים מסקרנים שהם ספק בגדים שאפשר ללבוש, ספק עבודות אמנות לתלות על הקיר, ספק וילונות או מחיצות טקסטיליות.

״אלו עבודות שמתפקדות כמו דימוי, עבודות מתכת שבריריות, בנויות מיריעות מתכת דקיקות ושבריריות, שכביכול יצאו מהטכניקה של תחריט ובשלב מסוים עזבו את התהליך, כאילו קפאו בזמן, הדימוי נשאר על הפלטה והפלטה היא העבודה. הן מכילות פרץ של חיים: אין להן גבולות מוגדרים, הקצוות שלהן פרומים, אינסופיים, ההתרחשות בפנים היא אינסופית״.

עד כמה מעסיק אותך המתח בין העיצוב לאמנות?

״הזכייה במינכן היתה רגע מכונן שקיבלתי בו הכרה למרות שעשיתי דברים שאין להם הגדרה. בעולם העיצוב שואלים תמיד למה זה מיועד, מה אפשר לעשות עם זה, וכשהשופטים בחרו בעבודה שלי אמרתי לעצמי אוקי, מבינים אותי, זה נוגע, יש לזה זכות קיום. זה היה רגע טוב. אבל אז אתה חוזר לארץ ומהר מאוד מבין שאני צריך לייצר את הנישה שלי, את המהלך שלי, בלי קשר למה שקורה כאן במדינה הקטנה הזאת שלנו. אני לא רואה את העשייה שלי נגמרת פה בארץ״.

עולם האמנות מסתכל בדרך כלל בחדשנות על מעצבים שעושים אמנות.

״אני יודע שבסופו של דבר אנחנו עובדים עם הגדרות – אם למדת אמנות אתה אמן, אם למדת עיצוב אתה מעצב – אבל בעולם אתה רואה שההגדרות מתערערות, ולאט לאט גם בארץ. אני מקווה שעולם האמנות יצליח להבין את המהלך שאני עושה, שאנשים יבינו שזה לא משהו שמסתכם רק באסתטיקה. כמובן שאני מתעסק גם באסתטיקה אבל יש בעבודות שלי שאלות הרבה יותר עמוקות והרבה יותר פילוסופיות שעוסקות בנושאים כמו זמן, מוות, כליה, חיים, תודעה, גוף. בכל מקרה אני לא מתנצל, אני מרגיש נוח במקום שבו אני נמצא. זאת אמנות, והיא שלי, ואני מקווה שהיא נוגעת״.

הכתבה התפרסמה לראשונה במוסף גלריה של עיתון הארץ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden