גרסת הבמאי // ברבי

הוליווד כבר מזמן לא מסתפקת בעיבודים קונבנציונליים, נניח של ספרות קאנונית; היא מעבדת גם צעצועים, וביניהם לא מעט בובות. מלגו ועד רובוטריקים, מטרולים ועד ג׳י.איי.ג׳ו, כולם כבר זכו לטיפול קולנועי שבו הפלסטיק מקבל זריקה שמחזירה אותו לחיים, ובעיקר אל המדף. אבל מעטים מהמוצרים האלה נושאים בחובם חומר טעון כל כך כמו ברבי.

גרטה גרוויג לקחה את הסמל המגדרי האמריקאי הוותיק והציבה אותו בלב דיון באידיאולוגיה קפיטליסטית, פטריארכלית וצרכנית, כזו שהסרט מבקש לכאורה לפרק בשם עמדה פמיניסטית. עם זאת, במבט מקרוב עולה שאלה אחרת: האם אכן מדובר בטקסט ביקורתי, או במהלך שמלבין את הביקורת הרווחת ומרענן את המותג בהתאם לרוח התקופה?

מאחר ש״גרסת הבמאי״ הוא מדור על אדפטציות, עשויה לעלות כאן שאלה בסיסית: מהו הטקסט המקורי, או אל מה בדיוק הסרט הזה מתייחס, אם אין מאחוריו ספר, סדרה או סרט כבסיס. התשובה, במקרה של ברבי, פשוטה: הבובה עצמה. לא רק כדימוי כללי, אלא כמותג שנצברו סביבו לאורך השנים נרטיב, דימויים ופרטי זהות משתנים.

בחלק מהחומרים הנלווים של המותג שמה המלא הוא ברברה מיליסנט רוברטס, והיא זוכה גם לרקע ביוגרפי. על פי גרסה אחת, ברבי נולדה בעיירה הבדיונית ווילוז שבוויסקונסין. הוריה הם ג׳ורג׳ ומרגרט רוברטס, והיא למדה בתיכון ווילוז המקומי.

גם בובה שאין לה סיפור רקע היא טקסט. היא אובייקט תרבותי טעון, מיקרוקוסמוס של עולם המבוגרים. כמו שרולאן בארת׳ כותב: צעצועים מציגים לילדים גרסאות מוקטנות של העולם החברתי, ומרגילים אותם לתפקד בתוכו כ״משתמשים״ יותר מכ״יוצרים״

אבל גם בובה שאין לה סיפור רקע היא טקסט. היא אוביקט תרבותי טעון, מיקרוקוסמוס של עולם המבוגרים. כמו שרולאן בארת׳ כותב ב״מיתולוגיות״: צעצועים מציגים לילדים גרסאות מוקטנות של העולם החברתי, ומרגילים אותם לתפקד בתוכו כ״משתמשים״ יותר מכ״יוצרים״.

ברבי היא המיקרוקוסמוס הזה בשיאו: בובה שמגלמת מודל מוקטן של נשיות, צרכנות, מעמד וסגנון חיים. היא נושאת איתה חזון אמריקאי מסוים של מגדר, הצלחה וזהות, ומגישה אותו כמשהו טבעי, נחשק וניתן לרכישה. ובמקום להישען על ביוגרפיה סדורה, גרוויג בראה עולם שבו הצעצועים עצמם חיים ופועלים לפי התפקידים, הפנטזיות וההיררכיות שהמותג כבר קידד בתוכם.

עלילת הסרט נפתחת ב״ברבילנד״, מרחב אוטופי שבו כל יום הוא ״היום הכי טוב אי פעם״. זהו עולם מטריארכלי שבו הברביות מחזיקות בכל עמדות הכוח, מהנשיאות ועד בית המשפט העליון, בעוד שהגברים – הקנים – מתקיימים בו כקישוט אסתטי בלבד, בשולי המבט הנשי.

הסדר הזה מופר כש״ברבי הסטריאוטיפית״ (מרגו רובי) מתחילה לסטות מהשלמות שהוגדרה לה מראש: מחשבות פולשניות על מוות, כפות רגליים שמאבדות את הקימור המלאכותי וצלוליטיס שמופיע כסדק בשלמות. המעבר הזה, מהמושלם אל הפגום, מאלץ אותה לצאת אל ״העולם האמיתי״, לאתר את מקור השיבוש ולנסות לתקן את השבר שנפער במציאות הוורודה.

המפגש עם לוס אנג׳לס הופך במהירות לעימות מוקצן אבל מוכר עם העולם האמיתי. ברבי מגלה שם שהיא לא סמל של העצמה, להפך: היא הפכה למושא ללעג ולביקורת פמיניסטית. הדימוי שנחווה בברבילנד כאידיאל, נתפס מחוצה לה כסמל לבעיה.

קן (ראיין גוסלינג) מגלה את ה״פטריארכיה״ ומפרש אותה כדת חדשה שתעניק לו לגיטימציה. כשהוא חוזר לברבילנד, הוא מבצע בה השתלטות עוינת והופך אותה ל״קנדום״, דיסטופיה גברית של סוסים, בירה ושלטון מופרך, שבה הברביות מאבדות את עצמאותן והופכות לדמויות כנועות ומרצות.

מהלך חסר שיניים

אבל כאן בדיוק כדאי להתמהמה ולפקפק בשלמות המהלך. שכן, השאלה המעניינת היא לא אם הסרט מציג מסרים פמיניסטיים. בוודאי שהוא כן, במובהק.

השאלה האמיתית היא איזה פמיניזם הסרט מציע, ומה קורה לפמיניזם הזה מרגע שהוא נארז בתוך יצירה שנולדה מתוך מותג תאגידי, הופקה בשיתוף ישיר עם מאטל, והפכה לאירוע שיווקי גלובלי. מנקודת המבט הזאת, ״ברבי״ נראה פחות כמו יצירה על שחרור ויותר כמו מנגנון שמלבין את המוצר שעליו הוא מבקש למתוח ביקורת.

לכאורה, גרוויג מביאה את הגרסה הפופולרית והנגישה ביותר של מניפסט פמיניסטי עכשווי. היא מציידת את ברבי במודעות עצמית ורפלקסיה, הופכת את הדירקטוריון של מאטל לחבורה של גברים מגוחכים בחליפות אפורות, שמתנהלים כמו קריקטורה של הנהלה גברית אטומה; ומעניקה לאמריקה פררה מונולוג מטא־טקסטואלי על הקשיים שכרוכים בלהיות אישה בעולם המודרני.

קל לבטל את המהלך הזה כפשטני, ובכל זאת יש בו כוח ממשי, דווקא כי הוא מנסח בבהירות חוויה נשית שתרבות פופולרית נוטה לעיתים לטשטש. הסרט מזהה סתירה, תסכול ובושה, ויודע לתת להם שפה.

גם הבחירה של ברבי ב״אנושיות״ על פני הנצחיות של המדף היא לא חסרת משמעות. יש בה ניסיון לדמיין צורת קיום נשית שחורגת מהשלמות הפלסטית, מהמשטח, ומהתפקידים שהמותג ייעד לה מראש. לרגע נדמה שהסרט מבקש לחלץ את ברבי מהפונקציה שלה.

מנגד, הסרט פועל באמצעים היפר־ליטרליים, חזרתיים ועודפים, וחוזר להמטיר על הצופה את אותם רעיונות. במקום לאפשר להם לפעול מבפנים, הוא דואג להסביר אותם שוב ושוב. ואז עוד פעם. הוא מסתחרר עד לנקודה שבה הוא כבר מרגיש כמו מכונת כביסה, ולא במקרה – זו אכן מכונת כביסה, או ליתר דיוק מכונת הלבנה, שממחזרת את הביקורת, מתווכת אותה מחדש, ומחזירה אותה לצופה בצורה שאפשר גם להזדהות איתה וגם לצרוך אותה.

ברבי עושה ״נו נו נו״, אבל בפועל הסרט עושה זאת לעצמו, תחת מעטה של הומור ביקורתי סלחני, מהסוג שמקדים את הביקורת החיצונית ומנטרל אותה באמצעות בדיחה עצמית, ולכן זהו מהלך חסר שיניים. הסרט אומר ״כן, אנחנו יודעים מה אמרו עלינו. כן, אנחנו מכירים את ההיסטוריה הבעייתית. כן, שמענו את הביקורת. קיבלנו. עכשיו אפשר להתקדם ולהרוויח עוד כסף, ברשותכם״.

 הפמיניזם של הברבי החדשה נדמה לעוד וריאציה של המותג, מעין ״ברבי פמיניסטית״ לצד ״ברבי עורכת דין״ או ״ברבי אסטרונאוטית״. רק שהפעם מדובר בגרסה שכבר יודעת לזהות את הסדק, לדבר עליו, ולשווק גם אותו כחלק מהזוהר שלה

כך זה עובד בפועל: הפיכת המנהלים התאגידיים למושא של לעג גרוטסקי לחבורת גברים חסרי אונים, באמצעות בדיחות מטא־טקסטואליות כמו הערת הקריינית על כך שמרגו רובי היא הליהוק הלא נכון להעברת מסר על פגמים ויזואליים.

כל אלה הם לא אקטים של חתרנות. גם הכללתה של מידג׳ ההריונית (אמרלד פנל) משרתת את אותה המטרה: להראות שהתאגיד מודע לעצמו ולטעויותיו, ושכעת צריך רק לתת לו הזדמנות לתקן. העבר הבעייתי לא נעלם כאן. הסרט הופך אותו למחווה של מודעות עצמית בצורתה הצינית ביותר.

כך, הביקורת אינה נעלמת. היא נספגת פנימה, מקבלת מסגור חדש, וחוזרת אל הצופה כחלק מהמוצר עצמו. גם הפגם משנה כאן את תפקידו: במקום לערער את המותג, הוא מחזק אותו ומעניק לו מראית עין של תחכום ומודעות עצמית.

התוצאה היא ברבי חדשה, תוצרת גרוויג. הפמיניזם שלה נדמה לעוד וריאציה של המותג, מעין ״ברבי פמיניסטית״ לצד ״ברבי עורכת דין״ או ״ברבי אסטרונאוטית״. רק שהפעם מדובר בגרסה שכבר יודעת לזהות את הסדק, לדבר עליו, ולשווק גם אותו כחלק מהזוהר שלה.

המספרים מדברים ומראים עד כמה המהלך הזה עבד: בדיווח הרשמי של מאטל לרבעון השלישי של 2023 נרשמה עלייה משמעותית בקטגוריית הבובות, ובהמשך ציינה החברה שברבי הייתה מותג הבובות המוביל של השנה. במקביל, הקמפיין של הסרט נשען על עשרות רבות של שיתופי פעולה מסחריים, ממזון ואופנה ועד מוצרי בית. אפילו הסלוגן I Am Kenough, שבסרט מתפקד כבדיחה על משבר זהות גברי, הפך למוצר מרצ׳נדייז רשמי בפני עצמו.

במובן הזה, ״ברבי״ הוא אדפטציה מבריקה, כי הוא ממיר ביקורת לדלק שיווקי. יותר משהוא מעבד את הבובה, הוא מעבד בערמומיות את המטען הביקורתי שנצבר סביבה. לכן, גם כל ההצהרות על שחרור, מודעות עצמית וחתרנות דורשות זהירות.

זהו לא סרט שחותר תחת הבעייתיות של המותג. הוא פשוט מעניק לה צורה עדכנית, מודעת ומשוכללת יותר. המיתוס נשאר על כנו, רק נעשה מתוחכם. הוא כבר יודע לדבר בשפת הביקורת ולמכור אותה בחזרה לצרכן. בוורוד.

---

ברבי
בימוי: גרטה גרוויג
114 דקות; ארצות הברית, 2023
זמין לצפייה ב־HBO Max