הביאנלה בוונציה 2026: המקרה המוזר של גבריאל גוליית וביתן דרום אפריקה
מעניין מה חשב שר התרבות מיקי זוהר, כשגילה שיש לו תאום דרום אפריקאי (ועוד גוי, רחמנא לצלן). שמו גייטון מקנזי והוא שר הספורט, התרבות והאמנות של דרום אפריקה. בינואר הוא הודיע, כי החליט לבטל את השתתפותה של דרום אפריקה בביאנלה הקרובה בוונציה, בטענה שמדינה זרה (קטאר) הביעה עניין ברכישת ELEGY, מיצב הווידאו של האמנית גבריאל גוליית, שנועד לתערוכת הביתן הדרום אפריקאי בביאנלה, שתיפתח במאי.
העבודה (שלא נרכשה בינתיים) עוסקת ברצח נשים (פמיסייד), באלימות נגד הקהילה הלהט״בית, ברצח עם שגרמניה ביצעה בנמיביה בתחילת המאה ה־20 ויש בה גם פרק שמוקדש למלחמה בעזה, דרך סיפורה של המשוררת הפלסטינית היבא אבו נדא, שנהרגה עם בנה בהפצצות צה״ל בחאן יונס, באוקטובר 2023.
בניגוד לעמדתה הרשמית של דרום אפריקה – שפתחה בהליך משפטי נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, בטענה לרצח עם שישראל מבצעת בעזה – מקנזי, שתמך בעבר בישראל, טען כי גוליית והאוצרת אינגריד מסונדו היו צריכות ״לשווק את דרום אפריקה לעולם״ ולא לעסוק במלחמה בעזה, שהיא נושא מקטב ואינו קשור לארצם. קצרה היריעה מלספר את השתלשלות העניינים ורק אציין כי סצנת האמנות בדרום אפריקה סוערת ורבים הביעו תמיכה פומבית בגוליית שפנתה לנשיא רמאפוזה ואף הגישה ערעור על ההחלטה לביהמ״ש העליון. באופן תמוה, הערעור נדחה על ידי השופטת שלא נתנה נימוקים לפסיקתה.
כשהייתי בת 20, ממש לפני סיומו הרשמי של משטר האפרטהייד, עבודתי כדיילת באל על הביאה אותי לראשונה לדרום אפריקה. הביקור לא היה מלבב, וזה בלשון המעטה, ונשבעתי לעצמי שלא אחזור למקום הגזעני והאלים הזה עד ששלטון האפרטהייד יפול. כעבור שנים, המחקר האוצרותי החזיר אותי לשם ומאז ביקרתי שם אינספור פעמים וטוויתי רשת של קשרים מקצועיים וחבריים.
סצנת האמנות בדרום אפריקה סוערת ורבים הביעו תמיכה פומבית בגוליית שפנתה לנשיא רמאפוזה ואף הגישה ערעור על ההחלטה לביהמ״ש העליון. באופן תמוה, הערעור נדחה על ידי השופטת שלא נתנה נימוקים לפסיקתה
לעולם לא אשכח את אותו בוקר שמשי במוזיאון איזיקו בקייפטאון בו צפיתי ביצירתה של גוליית THIS SONG IS FOR מיצב וידאו וסאונד אימרסיבי. על המסכים הופיעו זמרות והרכבים מוזיקליים קווירים שבצעו קאברים לשירים שבחרו קורבנות אונס, שירים שהייתה להם משמעות רגשית עבור הקורבנות. בשלב מסויים בכל שיר חל שיבוש שלצליל שלו היה אפקט של תקליט ויניל שרוט, השהייה שביקשה לאפשר לצופים/מאזינים לחוות מרחב של זיכרון טראומטי. העבודה הייתה כל כך עוצמתית עד שהיה לי קשה לעזוב את החלל. מסוג עבודות האמנות שרואים, זוכרים לנצח וכמהים להיפגש איתן שוב בקונטקסט שונה ובמקום אחר.
כך, נשביתי בקסמה של גוליית עוד לפני שפגשתי אותה. העבודות שלה נגעו בי והשפיעו עלי ברבדים שונים ועמוקים. אחרי השהייה הארוכה בחלל החשוך, השמש סנוורה אותי כשיצאתי לחצר המוזיאון, אבל מיד כשהתרגלתי לאור קלטתי את האמנית עומדת בפינת החצר. ניגשתי אליה והתחלנו לדבר, הכימיה הייתה מיידית ומאז שמרנו על קשר. כמו עבודותיה, כך גם היא התגלתה כאישה אינטליגנטית, חמה, בעלת כריזמה שקטה ועוצמה פנימית.
מאז הפגישה ההיא, לאחר שראיתי עבודות של גוליית במקומות שונים בעולם וצללתי לעומק הפרקטיקה האמנותית שלה, רציתי לאצור לה תערוכה ולעבור איתה את המסע היצירתי של עבודה משותפת כאוצרת ואמנית. ב־2021 פניתי אליה בהצעה לאצור לה תערוכה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, שם אצרתי תערוכה לאמן הדרום אפריקאי ניקולאס הלובו.
גוליית, כך גיליתי, לצד היותה אישה חזקה, נאמנה לעקרונותיה ובעלת מצפן מוסרי מכוייל שאינו זז מילימטר ימינה או שמאלה, ניחנה גם בעדינות מקסימה. היא ענתה לי בכנות שעליה לסרב להצעתי. היא אמרה שהיא יודעת שהיא משלמת מחיר מקצועי על הדבקות בעקרונותיה, ושתשמח להציג איתי בעתיד במקום אחר, אבל היא לא יכולה להציג בישראל במוסד שנתמך, גם אם באופן חלקי, על ידי המדינה. היא הוסיפה שבתור אמנית דרום אפריקאית שנולדה לתוך האפרטהייד, היא תמיד זוכרת את העמדה המוסרית שאמנים ברחבי העולם נקטו בזמנו כנגד משטר האימים בדרום אפריקה ושהיא חייבת ללכת בדרכם ולהילחם למען זכויות אדם ואזרח ונגד דיכוי.
זה היה כמה שנים לפני המלחמה בעזה, והיא התייחסה לכיבוש. כגודל האכזבה שחשתי, כך גם גברה בי ההערכה אליה ולעובדה שפיה וליבה שווים. בזמן מלחמת חרבות ברזל, כשאיבדתי עבודה בגלל הדעות הנחרצות שפרסמתי נגד הטבח וההרס שישראל חוללה בעזה ונגד טרור המתנחלים בשטחים בחסות המדינה, חשבתי על גבריאל וניסיתי להתנחם במחשבה שלפחות אני בחברה טובה.
בתור אמנית דרום אפריקאית שנולדה לתוך האפרטהייד, היא תמיד זוכרת את העמדה המוסרית שאמנים ברחבי העולם נקטו בזמנו כנגד משטר האימים בדרום אפריקה, והיא חייבת ללכת בדרכם ולהילחם למען זכויות אדם ואזרח ונגד דיכוי
בביאנלה האחרונה בוונציה, ב־2024, הציגה גוליית בתערוכה המרכזית שאצר אדריאנו פדרוזה את העבודה PERSONAL ACCOUNTS. השנה הייתה אמורה לשוב עם תערוכת יחיד כנציגת דרום אפריקה לביאנלה ה־61. קינה, ELEGY – היצירה שעוררה את המחלוקת – מורכבת מסדרת עבודות עדינות ומאופקות, שבמרכזן הקול הנשי. גוף עבודות שגוליית החלה בשנת 2015. לא תשמעו ולא תראו בה טקסטים כתובים, סיסמאות נבובות ואמירות בוטות או מסיתות.
בסדרה זו צילמה זמרות אופרה, שכל אחת מהן עולה בתורה על פודיום נמוך ומבצעת צליל אחד עד שנגמרת לה הנשימה, אז מחליפה אותה זמרת אחרת שחוזרת על אותה פעולה. זה הכול. העבודות עוסקות בהתמודדות קולקטיבית עם טראומה ולדברי גוליית, העיסוק שלה בקינה הוא לא עיסוק באלימות עצמה, אלא מחשבה ואולי הצעה לדרכי התמודדות עם השלכותיה, והזמנה למרחבים קולקטיביים־קהילתיים שמאפשרים עיבוד של הטראומה וניסיון ריפוי שלה.
ב־2019 מרכז האמנות האוקראיני פינצ׳וק העניק לגבריאל פרס מיוחד והציג את עבודתה בוונציה. כעת, לאחר ההודעה על ביטול השתתפותה בביאנלה הקרובה, וכאקט תמיכה באמנית, הם הכריזו כי יציגו עבודה שלה בביאנלה הקרובה כחלק מהתערוכת הפיינליסטים של Future Generation Art.
מקנזי אמנם טרק את הדלת בפרצופה, אבל הנה היא נכנסת מהחלון – והוזמנה להציג בתערוכת פרס ״דור העתיד״, של קרן התרבות האוקראינית פינצ׳וק – מתערוכות הלוויין החשובות של הביאנלה. אמנם זו תהיה עבודה שונה מזו שהייתה נשוא השערוריה, אך אני בטוחה שהיא תקבל הרבה תשומת לב תקשורתית; אולי אף יותר ממה שהייתה מקבלת אם הייתה מייצגת את ארצה בביתן הדרום אפריקאי, שיישאר סגור. וכאילו לכבוד פרסום טקסט זה, השבוע נרשם טוויסט נוסף בעלילה כשגוליית הכריזה שבתמיכת כמה מוסדות בינלאומיים, ELEGY תוצג כתערוכה עצמאית ב־Chiesa Di Sant Antonin בזמן הביאנלה.
החלטתו השערורייתית והמטרידה של שר התרבות מקנזי מעלה על הדעת החלטות דורסניות של השר זוהר בישראל והחלטות של ממשל טראמפ על צנזורה וקיצוצים שהוטלו על מוסדות תרבות בארצות הברית. התערבויות אלה צריכות לטרוד את מנוחתו שלכל מי שמאמין בחופש ביטוי באופן כללי ובחופש ביטוי אמנותי בפרט.
ואני רוצה לסיים במה שאמרו על היצירה כריסטינה שארפ ורינלדו וולקוט, שני אקדמאים קנדים, שבמשפט אחד תימצתו כל כך יפה את מהות היצירה ואת רוח התקופה (בתרגום חופשי): ״׳קינה׳ היא פצע ותרופה כשהאבל עצמו נמצא תחת איום״.











