חומר הגלם הרגשי של הקפיטליזם המאוחר: מונטאן ורוזנבלום בגלריה ברוורמן

״המציאות הולכת ומתקרבת אלינו״, אומרת עדי רוזנבלום. ״כבר בסוף שנות ה־90 התחלנו לעסוק בתופעה שבמסגרתה כולם נראים אותו הדבר, לא מתקשרים אחד עם השני, חיים בתלישות ובחוסר ודאות. אז אנשים לא הבינו כל כך הבינו מה אנחנו רוצים. אהבו את הציורים, אבל קיבלנו הרבה שאלות שתהו על חוסר התקשורת בין הדמויות. היום אנחנו כבר לא מקבלים שאלות כאלה״.

צמד האמנים מונטאן/רוזנבלום מורכב מבני הזוג עדי רוזנבלום הישראלית במקור ומרקוס מונטאן האוסטרי. השניים הכירו במהלך לימודיהם בווינה, שם הם חיים ועובדים יחד מאז שנות ה־90. הם מציגים לאורך השנים ברחבי העולם בדגש על אירופה (בשנים האחרונות, לדוגמה, הציגו תערוכות במוזיאון שטדל בפרנקפורט ובמוזיאון אלברטינה בווינה), ובמקביל הציגו במהלך השנים גם בישראל.

בימים אלה הם מציגים את ״חסד אי הוודאות״ בגלריה ברוורמן (אוצרת: עדי גורה) – תערוכה גדולה שמורכבת מציורים שיצרו בשנים האחרונות לצד עבודת וידיאו חדשה. זהו הפרויקט המשמעותי הראשון שהם מציגים בארץ מאז 2019, אז הציגו סדרה של עבודות בתערוכה ״יש עידן חדש: על הרוחני באמנות״ שאצרה רותי דירקטור.

הציורים, גדולי ממדים, מושפעים מאסתטיקות עכשוויות של פרסומות ושל רשתות חברתיות. הדימויים שבהם נאספים בעיקר מהרשת, וכל עבודה היא הכלאה של כמה דימויים שונים. לעיתים הם גם מביימים צילומים בסטודיו שלהם, שעליהם הם מתבססים אחר כך בציורים.

מרקוס מונטאן: ״אנחנו מתייחסים לדמויות כמו שהן מופיעות מבעד למסך – מפולטרות, חלקות, נטולות פגמים. אבל האתגר שלנו הוא להשתמש בחומרים האלה ולהביע באמצעותם מסרים כמו מלנכוליה, אי־ודאות ותלישות״

הם עובדים יחד, על אותו הבד, בשילוב של צבעי שמן ופסטל. ״אנחנו אוהבים את החושניות של צבעי שמן״, אומר מונטאן, ״יש איכויות שאפשר להשיג רק איתם. אבל לצבעי שמן יש גם כובד אקדמי שהולך כנגד הציורים שלנו, כי אחד הדגשים שלנו הוא ליצור אמנות עכשווית. הפתרון שמצאנו ושאותו פיתחנו בעשור האחרון הוא לערבב צבעי שמן עם פסטלים יבשים – כך אנחנו גם יכולים לעבוד מהר יותר וגם האור נשבר אחרת על הבד והצבע ונוצרת אינטנסיביות אחרת – קצת מזכירה כזו של מסך״.

עוד מאפיין שמזוהה איתם הוא המשפטים שמופיעים בתחתית של כל ציור, שכמו הדימויים שלהם – גם הם קולאז׳ מילולי של פרגמנטים ממשפטים שהם נתקלים בהם במקורות שונים. ״הטקסט הוא לא כותרת ולא הסבר לדימוי״, מסבירה רוזנבלום. ״הוא יוצר רובד עצמאי ומטרתו לפתוח שדה נוסף של אסוציאציות.

״אנחנו אוספים משפטים שמעניינים אותנו, והם נועדו להעביר אווירה מסוימת. זה לא קולן של הדמויות. החיים שלהן מורכבים משברי תרבות קיימים, חומר הגלם הרגשי של הקפיטליזם המאוחר – וכך גם הטקסטים. הם עוסקים לעיתים קרובות בכמיהה, חרדה, ספק קיומי וחוסר חיבור – הרגשות שנשארים גם בתוך שפע חומרי, ומדגישים את העוני הרוחני של המערכת״.

אחת העבודות המרכזיות בתערוכה – Untitled (The landscape in which) – נולדה כרפרנס לציורי חבצלות המים של קלוד מונה, בעקבות תערוכה שהציגו במוזיאון אלברטינה בווינה ב־2022. ״באותו הזמן הוצגו במוזיאון עבודות מהסדרה המקורית של מונה״, מספר מונטאן, ״כאלה שאנשים הגיעו במיוחד לראות. בעבודה שלנו התייחסנו לפאתוס של היצירה, אבל באופן עכשווי – כמו שאנחנו עושים בכל העבודות שלנו. ולמרות שהרפרנס קיים – אי אפשר לזהות באמת את המקום שבו מתרחשת הסצנה״.

לא להשתייך לז׳אנר מסוים

ככלל, מקפידים השניים שלא לשייך את הדימויים בציורים שלהם – לא למקום ולא לגיל. ״גם כשהרקע משמעותי, בין אם זה נוף או מרחב אורבני – חשוב לנו שזה לא יהיה מקום מזוהה, אמיתי״, אומרת רוזנבלום. ״שלא יוכלו להגיד ׳זה שדה התעופה של ניו יורק׳, שייראה כמו כל שדה תעופה שהוא״.

גם את הדמויות בציורים, שנמצאות באותם לוקיישנים כלליים – רחוב עירוני, חוף הים או חדר המתנה – הם משתדלים לאבזר בכמה שפחות סממנים מזהים, ולהשאיר אותם כדימויים כלליים של בני האנוש העכשוויים. ״הם נראים צעירים, אבל הם בעצם חסרי גיל״, אומרת רוזנבלום.

״את ההשראה שלנו אנחנו שואבים בעיקר מרשתות חברתיות, ושם כולם נראים צעירים, אפילו המבוגרים. זה גם מה שאנחנו מנסים להראות – שבזיכרון הקולקטיבי שלנו היום יש רק דימוי אחד נכון – הדימוי של אנשים צעירים. כל מה שהוא מבוגר או חורג מהיופי הממוצע כבר לא קיים״.

״אנחנו רואים את עצמנו כאמנים עכשוויים״, מוסיף מונטאן, ״ולכן משתמשים בחומרים הוויזואליים העכשוויים שנמצאים סביבנו. אנחנו מתייחסים גם לדמויות כמו שהן מופיעות מבעד למסך – מפולטרות, חלקות, נטולות פגמים. אבל האתגר שלנו הוא להשתמש בחומרים האלה ולהביע באמצעותם מסרים כמו מלנכוליה, אי־ודאות ותלישות.

״השימוש הסלקטיבי בדמויות האלה הוא גם בניסיון למנוע מהציורים שלנו להיות ציורים ז׳אנריים. אנחנו לא רוצים להשתייך לז׳אנר מסוים ולא רוצים להיות מזוהים עם כזה. אלה לא הם דיוקנאות של דור מסוים, אלא של כולם״.

לצד סדרת הציורים, מוצגת בתערוכה גם עבודת הווידיאו ״חסד אי־הוודאות״, שעל שמה נקראת התערוכה כולה. ״ציור הוא מרכז הכובד של העבודה שלנו״, אומרת רוזנבלום, ״ומנקודת המוצא הזו אנחנו מתרחבים לשאלות על מרחב, דימוי נע וגם היבטים של פרפורמנס. אנחנו יוצרים עבודות וידיאו כבר מתחילת הדרך המשותפת שלנו, ומשתדלים שלפחות בתערוכות המוזיאליות שלנו יהיו גם תמיד עבודות נוספות שנובעות מתוך הציורים.

עדי רוזנבלום: ״רשתות חברתיות הן חברות לוגיסטיקה של תשומת לב, לא מוסדות תרבות. הן לא מתאימות לאמנות כי הן מעדיפות מהירות על פני עומק, אחידות על פני ייחודיות ומדדים על פני משמעות״

״העבודות הן לרוב כאלה שאנחנו מביימים ומצלמים במטרה לייצר אווירה דומה לזו שבציורים. כך גם בעבודה הנוכחית – אין בה סיפור, אלא מצב רוח, אווירה וטיעון פילוסופי שמובע באמצעות דימויים.
אנחנו מנסים לומר באמצעותה שבעולם נטול משמעות או ייעוד ברורים – יש סוג מסוים של כבוד בעצירה, בשאלה ובהתבוננות לתוך הריק״.

״הסאונד שלה, שמורכב ממוזיקה שנכתבה עבורנו ומטקסטים ממקורות שונים – בדומה לטקסטים הכתובים בציורים, מהווה גם סאונד כללי לחלל התערוכה״, אומר מונטאן, ״ואנחנו רואים בה גם כמיצב סאונד שמלווה את העבודות הנוספות שבה ומעניק להם רובד נוסף״.

את העבודה הם צילמו באזור כפרי בבוואריה, גרמניה, והשחקנים שמופיעים בה הם ניצבים שקיבלו מהם הוראות בימוי מדויקות. ״אנחנו בונים את הסצנות באופן מדוקדק״, אומר מונטאן. ״ומבקשים מהם לעמוד בלי לזוז לאורך זמן. זה מעייף ויוצר מתח מה שנהיה קשה עבורם – אבל אנחנו אוהבים את המתח הזה. אנחנו מבקשים מהם לא להסתכל למקום ספציפי, אלא להתמקד פנימה או למרחק. הם הופכים למשהו דמוי־זומבים יפים, כמו הדמויות שלנו בציורים״.

למרות שאת הדימויים הם שואבים מרשתות חברתיות, וכבר נכתב עליהם בעבר שהציורים שלהם ״חזו את האינסטגרם״, השניים מעולם לא החזיקו חשבון אינסטגרם משלהם. ״כאמנים עכשוויים, החלטנו לא להשתתף בזה״, אומרת רוזנבלום. ״מבחינתנו המעבר מהתבוננות באמנות במציאות להתבוננות בפיד היא לא התפתחות, אלא במובנים רבים הפחתה.

״רשתות חברתיות הן חברות לוגיסטיקה של תשומת לב, לא מוסדות תרבות. הן לא מתאימות לאמנות כי הן מעדיפות מהירות על פני עומק, אחידות על פני ייחודיות ומדדים על פני משמעות״. ״העידן הנוכחי הוא מאתגר עבור האמנות״, אומר מונטאן. ״כי היא זקוקה למשך ולתשומת לב – מה שעומד בניגוד לרוח הזמן. היום לאנשים יש טווח תשומת לב של 30 שניות״.

התכנון המקורי היה שיגיעו לארץ לרגל התערוכה ויוכלו גם לפגוש את הקהל הישראלי, מה שבינתיים נמנע בעקבות המלחמה. ״אנחנו מודאגים ממה שקורה בארץ, וגם ממה שמביא איתו הזמן הנוכחי לעולם בכלל״, אומרת רוזנבלום. ״אני לא פעם שואלת את עצמי האם בתרבות שאנחנו חיים בה אמנים הם עדיין נחוצים או חיוניים לחיים שלנו. יכול להיות שאנחנו נפסיק להיות מעניינים ומשהו אחר יבוא במקומנו.

״אמנות ותרבות היא עבודה קשה, אבל זה מה שהופך את החיים לשווי ערך. למרות שרוב האמנות נצרכת היום באופן וירטואלי, אנחנו לא נפסיק לצייר״.

---

מונטאן/רוזנבלום | חסד אי־הוודאות
אוצרת: עדי גורה
גלריה ברוורמן, אילת 33, תל אביב
נעילה: 9.4