כולן תמיד יכללו שני תווים: תו העצב ותו הכאב

אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בעבודות של צמד האמנים מונטאן ורוזנבלום. זה היה בתל אביב, בגלריה זומר, בראשית שנות ה-2000. הייתי עדין בגיל 20 ומשהו, והיה משהו בעבודות שלהם שמאד דיבר אלי. עבודה אחת זכורה לי במיוחד, אני זוכר שהיא ממש ריגשה אותי. היה משהו בבחור ההוא שישב על קצה המיטה, עם המבט החולמני (או המיוסר), בקומפוזיצה עם השידה והמנורה, שפשוט דיבר אלי וריגש אותי.

גם הטקסט שליווה את הציור היה מובן מצד אחד ועלון מצד שני, בתרגום חופשי משהו כמו ״יש אנשים שלעולם לא יבינו את היופי הטראגי של הארעי, הזמני, ושל זה שימות בקרוב״. אני זוכר שאפילו השתמשתי בציור הזה לתרגיל באחד הקורסים בבצלאל, כשהיינו צריכים לקחת עבודת אמנות כלשהי ולצלם אותה מחדש או משהו כזה… ואפילו מצאתי את הגלויה ששימשה כהזמנה לתערוכה ושמרתי אותה עד היום (אני מתנצל על האיכות):

לכן, שמחתי לשמוע שביום חמישי הקרוב הם יתארחו במוזיאון תל אביב לאמנות במסגרת סדרת שמונה שיחות עם אמנים על אמנות (ולא רק שהם מגיעים לתל אביב, הם עוברים לגור בישראל, אבל על כך בהמשך). לטובת מי שלא מכיר אפשר לספר שמרקוס מונטאן ועדי רוזנבלום (Muntean&Rosenblum) הם צמד אמנים היוצרים בווינה ובלונדון, ושכאמור בקרוב ישתקעו ויעבדו בישראל. מונטאן נולד בגראץ שבאוסטריה בשנת 1962 ורוזנבלום נולדה בחיפה באותה השנה. השניים נפגשו בשנת 1992 במסגרת לימודיהם המשותפים בביה״ס לאמנויות בווינה ומאז הם יוצרים יחדיו במדיות שונות, כגון ציור, צילום, ווידאו ומיצב.

היצירות המפורסמות ביותר של השניים כוללות ציורים גדולים בסגנון הדומה לקומיקס, של צעירים בסיטואציות יוצאת דופן. עבודותיהם – שעוסקות במוטיבים כגון נעורים, אסתטיקה, פאתוס, מודרניזציה, ריקנות, ניכור, מלנכוליה וחרדה – מעלות לדיון נושאים הקשורים בחברה ובזהות האישית של הפרט בעידן תרבות הצריכה. בימים אלה צמד האמנים עובד על סדרת עבודות חדשה בשם סלפי 2015, שתעסוק בדיוקן בזווית ראייה של המציאות העכשווית ותציג עבודות המבוססות על תמונות סֶלפִי.

15 שנה לאחר המפגש ההוא עם העבודות שלהם, שאלתי את רוזנבלום מה השתנה – מבחינת הנושאים שמעניין אותם לעסוק בהם, אמירה תרבותית, מושאי הציור וכן הלאה.

״לפני הכל צריך לומר שאנחנו שמחים, ואפילו קצת מתרגשים, לשמוע שהמפגש הראשון שלך עם העבודות שלנו ריגש אותך. זה משהו שאנחנו שואפים שיקרה, כי אנחנו עדיין מאמינים שבתמצית, זה תפקידה של האמנות: לרגש ולנגוע, ודרך הנגיעה ליצור דיאלוג, לגרום לצופה לשאול מי אנחנו, ומה ולמה אנחנו עושים, ובאותה שניה באופן אוטומטי השאלה מופנית אליו חזרה.

״כחלק מהקונספט הכללי שלנו, וכדי לשקף את העובדה שבעידן המודרני מושג האני הוא בעצם מאמץ מתמיד של בנייה (constructive effort), יצרנו ישות חדשה. זה ברור שבעידן הנוכחי, שברירים שרירותיים שנראים כבונים ישות, לא מתווספים יותר יחדיו למבנה קוהרנטי לכיד. התוצאה היא מצב של לימבו, שבו האותנטיות של הפעולה שלנו ושל דרכי ההבעה שלנו מועמדת תמיד בסימן שאלה. אנחנו חושבים שזה חשוב לצלול לתוך הלימבו, ולא לנסות לברוח ממנו. אנחנו מנסים לבוא עם סטרוקטורה של דו משמעות, ׳אי בהירות מדויקת׳, שמרשה לנו להתמודד עם פאתוס ומחווה רגשית ככלי חיוני ומהותי לרגש, ולנגוע בצופה; ובאותו רגע לאתגר ניגודים שכיחים כמו מלאכותי לעומת טבעי, רציונלי לעומת רגשי ועוד״.

מה חשוב לכם במיוחד שיקרה אצל מי שמביט בעבודות שלכם. שיבין? שירגיש? שיתרגש?

״דיברנו על התרגשות, אז כן, חשוב לנו שזה יקרה באופן ישיר ומיידי עם העבודות שלנו, לנגוע, בנקודת ׳הכאב הקיומי׳ של הצופה; הכאב כמקום אחיזה אחרון של האותנטי שלא ניתן לזיוף. אם מדמיינים פס קול שמלווה את חיינו כמוזיקת רקע עם מלודיות שונות המורכבות מתווים, בכולן תמיד יכללו שני תווים: תו העצב ותו הכאב. זה גם המקום שבו אנחנו מתחברים אחד לשני באופן תת מודע, וכל תחושת שמחה כבר מהולה בו. את הרגע שבו מרגישים את הניגודים כמעט כאחד אנחנו מנסים להעביר.

״בחרנו במדיום הציור הפיגורטיבי דווקא בגלל שהוא נראה לנו מדיום כמעט בלתי אפשרי. פאתוס בציור פיגורטיבי נחשב באמנות המודרנית כמעט לטאבו; הוא מקובל רק במופשט. לעומתו, עולם הפרסום שהוא בעיקרו של דבר ׳מכונה׳ שבאופן מודע מחקה ומזייפת משמעויות ומובהקות, משתמש בדימויים שכאלה. כך נוצר מצב שגורם לאמנים לפקפק ביכולתם של דימויים פיגורטיביים לעורר מצב רגשי. אנחנו מצידנו רוצים לחלץ ולהציל את האפשרות לפנות לצופים במישור זה.

״אפשר לומר שהאמנות המודרנית איבדה לגמרי את הפאתוס שעבר למרחב עולם הבידור והפירסום, אבל אנחנו דוחים הגיון שכזה. אחרי הכל, באופן פרדוקסלי, למרות הריבוי של אמצעי התקשורת, הדבר היחידי שאנחנו באמת שואפים לשתף אחד עם השני הוא הכאב, אבל הוא נשאר דבר שאי אפשר כמעט להעביר במילים, וההתנסות בו נשארת משהו פרטי שלא ניתן לחלוקה עם האחר״.

״החברה הצרכנית העכשווית יוצרת לנו תחליף לאני ׳אותנטי׳ ומנסה להתכחש לרגשות ולכאב של הפרט. המציאות התקשורתית בנתה בעבורנו סמלי סטטוס וחוויות אסתטיות שהפכו אצלנו לקיימות מראש: אנחנו מתכננים את חיינו בהשראת תוכניות ריאליטי ורשתות חברתיות, ואנחנו שופטים את חיינו וחייהם של אחרים לפי עקרונות אסתטיים. אנשים מרגישים מחוייבים לחוות כמה שיותר, אף אחד לא רוצה להיתפס כמישהו שחי חיים משעממים.

״המציאות התקשורתית הפכה למרכיב יסודי וחיוני להווייתנו, שבה אנחנו אוספים לשווא ולעד חוויות וניסיונות שמלחתחילה ממוסגרים ומוגדרים בפורמט קיים מראש, וללא הזמן הנחוץ לעכל ולהבין מה באמת קורה. עודף הצבירה של חוויות כאלה כרוך בחוסר משמעות אישית, שמוביל לתחושת שביעות יתר וריקנות. התוצאה היא שעמום אקזיסטנציאלי, ושוב הכאב. בכל פעולה שלנו טמון כבר זרע השעמום שבסופו של דבר ינבוט וישתק אותה״.

מה אם כך האלטרנטיבה או התגובה שאתם מציעים באמנות שלכם? ובסדרת העבודות החדשה?

״בציורים ובסרטים שלנו הדמויות מסודרות לרוב כקבוצות של יחידים מבודדים: כל אחד מהם הוא אי, אין ביניהם תקשורת אמיתית, הם כמו קובץ של סלפיז. הדבר היחידי שמשותף להם ושהם מחלקים אחד עם השני הוא הסביבה הצרכנית עם כל המאפיינים שמוכרים לכולנו. כך, לאחרונה התחלנו לעבוד על סדרה חדשה בשם ׳סלפי׳. הכוונה שלנו היא להעמיק, לרדת לשורש היחסים והאפשרויות בין הציור לבין המציאות, התרבות, התקשורת העכשווית, בהתמקדות על ז׳אנר הפורטרט הנושן, מנקודת מבט שלוקחת בחשבון את המציאות התקשורתית העכשווית.

״אנחנו מציעים לצייר פורטרטים שמבוססים על תמונות סלפי שנלקחו בידי אלה שאותם נצייר. במקום לעקוב ולנהוג במסלול המסורת הקלאסית, להזמין את מושאי הדיוקן לשבת כמודל בסטודיו, אנחנו מורידים בדרגה את המנעד הראשוני של הבחירות האסתטיות שלנו, ומציגים את אלה של המושא עצמו, ותוך כדי כך גם את ׳ההתנהגות׳ התקשורתית שלו.

״נושא הסלפי יהיה גם המרכז במיצבים ובמיצגים בתערוכות הבאות שלנו.ניצור חללים פנימיים, לדוגמה חיקוי חלל של דירה פרטית אחרי מסיבה, שבו במשך הפתיחה יערך מייצג לייב. השחקנים ינועו בתוך המיצב כשעל גופם פצעים ודמעות שמזכירים איקונוגרפיה מציורים היסטורים ויצלמו את עצמם בטלפונים. את הצילומים הם ישלחו מיד וישירות לחשבון אינסטגרם שנפתח במיוחד בשביל זה עוד החודש, יוקרנו בפורמט אינסטגרם על מסך מחשב כחלק מהמיצב, וישארו כווידיאו במשך התערוכה״.

מעניין אותי גם מה השתנה אצלכם ובאמנות שלכם מבחינת הגיל, בכל זאת אתם מבוגרים (כמו כולנו…) ב-15 שנה.

״כמו שאמרת, ברור שהתבגרנו ב-15 השנה, ואולי יותר נכון לומר הזדקנו…משהו שאנחנו כולנו, בעצם, לפי האמת הרשמית, אמורים להתבייש בו, מנסים להסתיר ולהכחיש, ולכן נמנעים מלהגיד. זה גם חלק מהאמירה האמנותית שלנו: נסיון ליצור חורים זעירים במרקם של הגירסאות הרשמיות של אמת בחברות קפיטליסטיות מאוחרות.

״באופן עקרוני קשה לנו לדבר על השינויים בעבודה מהזווית של הגיל, בלי להסביר מה שזה עושה לנו באופן אישי. בסופו של דבר העבודה היא גם הדרך, והדרך היא חיינו. יש לזה צד חיובי, מהאספקט של הפרספקטיבה המורחבת, של אפשרות ראייה יותר כוללת, עם הרבה יותר קונוטציות וקישורים; מה שהופך הכל להרבה יותר מעניין, אבל באותה מידה הרבה פיכחון, שיכול לעיתים יותר קרובות להיות קשה מנשוא. ויש גם את אבדן התמימות, שכל כך נחוצה כדי להמשיך הלאה, כדי ליצור מוטיבציה עצמית, בייחוד בעולם שנמשל על ידי קריטריונים של השגיות והצטיינות רדודים.

״אבל הנפלא הוא שכאמנים, בתחילת היצירה אנחנו עדיין תמיד מלאי תמימות שכזאת, שוב, לנסות עוד ועוד. מה שנשאר תמיד ביצירה הם הנושאים העיקריים שלה, בווריאציות שונות. אם יוצרים בתהליך מתמשך של שנים, זה לא פלא או מקריות שנושאים מסויימים תמיד נשארים, והם מהות הרוח של היצירה. זה לא אנחנו שמתעסקים בנושאים האלה, הם אלו שמתעסקים איתנו״.

הבנתי שאתם עוברים לגור בישראל ותהיתי מה את יכולה לספר על ההחלטה, ואיך את חושבת היא תשפיע על הקריירה שלכם – לא מבחינה כלכלית אלא דווקא מבחינה אמנותית, יצירתית.

במשך הקריירה שלנו כאמנים, וינה היתה הבסיס ומרכז מגורינו, אבל גרנו במקביל גם בערים אחרות. עד שנת 2010 גרנו גם בלונדון, אז הרגשנו שמיצינו מבחינה אישית את השהייה שלנו שם. האופן שבו לונדון התפתחה בעשור האחרון, עם הכלכלה הטורבו–קפיטליסטית, שהורגשה ביותר גם בתחום האמנות, ממש לא התאימה לנו ולהשקפות חיינו. חזרנו לוינה, ׳היפיפייה הנרדמת׳, אבל הרגשנו שחסרה לנו תחושת הקצת זרות שעוזרת לראות דברים מהצד.

״החלטנו שאנחנו רוצים, ולמזלנו גם יכולים להרשות לעצמנו, לחלק את חיינו עם עוד עיר, תרבות ושפה נוספת, והגשמנו חלום ישן לעבור לגור גם בתל אביב. אנחנו מחזיקים בדעה שזאת עמדת מותרות לחיות בין תרבויות ושפות שונות, כי על ידי החילופים ביניהן נוצרות זרות ומוזרות כלפי המילים’ שגורמות לחשוב הרבה יותר על מהותן. דברים ורגשות מקבלים ישות חדשה ושונה בכל שפה ותרבות.

״כפי שציינתי בתחילת הראיון, חיים שכאלה מדגישים את מצב הלימבו שבו אנו נמצאים ושבו אנו מעוניינים. שאלת אם החיים בתל אביב יהיו מקור השראה לאמנות שלנו, אבל קשה לי לענות, מכיוון שברור שכל מה שקורה בחיים שלנו משפיע גם על האמנות, אבל מכיוון שאנחנו נמצאים בתוך התהליך אין לנו את הפרספקטיבה של החוץ לשפוט איך.

״אנחנו מקווים בעיקר ששוב זה יאתגר אותנו לשאול שאלות על עצמנו ועל הסביבה. אנחנו מקווים גם, שאולי יתאפשר לנו להגשים פרוייקט להביא משהו מהתרבות ה׳רדומה׳ של וינה, את הקצב היותר איטי, ואת הגישה הקצת מיושנת(שמתחיל להכחד גם שם), כדוגמה למודל אוטופי. בקשר לקריירה שלנו, המעבר לא היה צעד מודע לקראת משהו מסוים, ובעצם מעולם לא תכננו את חיינו מזווית שכזאת. פשוט גם כאן נמשיך ליצור, כמו תמיד נעבוד יום יום, ונמשיך ללכת בדרכנו״.

מה צפוי בהרצאה ביום חמישי במוזיאון?

״החלטנו להמיר את ההרצאה לעבודה בפני עצמה שמדגימה את השיטתיות ואת הפרקטיקה שבהן אנו עובדים. כמו שכבר ציינתי אנחנו מנסים לנסח צורה של דו -משמעותיות, אי בהירות ׳מדוייקת׳ במבנה רב שיכבתי (מישורי) ואקויוולנטי. לכן יצרנו להרצאה מבנה בשלושה קולות: ישנו זרם מתמיד של צילומים המתעדים מגוון רחב של עבודות ללא שיטה כרונולוגית או סדר, אלא מין מיון שרירותי כמו שקורה במכונת חיפוש. אנחנו רוצים להמנע מגישה דידקטית ומעוניינים בתוצאות המקריות שמדגישות את הניגודים ויוצרות סימוכין.

״המישור השני הוא הטקסט המדובר (הקרוא) שמורכב מתצהיר שלנו על עבודתינו, ומציטוט של שלושה טקסטים של סרטים שלנו. הטקסט נקרא בקולות מחשב. שוב, ברובד הזה יש ניגוד בין ההצהרה האישית שלנו לבין הפאתוס של טקסט הסרטים, למרות שהם נקראים באותה מונוטוניה. ולבסוף, כקול שלישי, מוסיקה בעלת אופי מופשט יחסית, אבל עם השפעה רגשית גבוהה״.