העונה השנייה של ״פרדייז״: אתגרים חדשים בשממה הדיסטופית

העונה הראשונה של ״פרדייז״ (דיסני+) הייתה מבטיחה במיוחד, בעיקר בזכות הגילוי בסוף פרק הבכורה: העולם הבורגני והשלו שהוצג בה הוא קהילה פוסט־אפוקליפטית הכלואה בבונקר תת קרקעי, לאחר אירוע השמדה עולמי. לאט ובזהירות, שכבות האוטופיה קולפו ונחשפה רשת של קנוניות, סודות והפתעות, עלילה מותחת שנעה בין קווי זמן ומרחבים שונים. היו בה כמה בעיות, ולמרבה ההפתעה המשמחת, רבות מהן טופלו בעונה השנייה. אבל, למרבה הצער, לא כולן.

העונה הקודמת הסתיימה כשהסוכן אקסבייר קולינס (סטרלינג ק. בראון, שממשיך להצטיין בתפקידו) מגלה שאשתו טרי עדיין בחיים ויוצא לחפש אותה. בינתיים, בבונקר, המצב הסתבך: נחשפה רשת הכוח שמנהלת בפועל סמנתה ״סינטרה״ רדמונד (ג׳וליאן ניקולסון). אנשים נרצחו, אחרים נזרקו לכליאה, וחלקם שילמו את המחיר על לא עוול בכפם.

העונה השנייה ממשיכה מהמקום הזה: אקסבייר יוצא אל העולם שבחוץ בניסיון לאתר את טרי, ונתקל באתגרים חדשים בשממה הדיסטופית שמעל פני הקרקע. במקביל, הסדר הקהילתי בבונקר ממשיך להתערער בעקבות אירועי העונה הקודמת, ואל מול איומים חדשים הדופקים על הדלת. בנוסף, ״פרדייז״ מציגה צורות נוספות של אנושות – כזו ששרדה את האפוקליפסה בפחות נוחות.

הסדרה עושה מהלך מעניין ופותחת את פרקי הבכורה עם קו עלילה חדש לגמרי. במרכזו עומדת אנני (שיילין וודלי בהופעה שהיא ממתק של ממש), ששרדה מחוץ לבונקר, והיא לא לבד. גם כאן נשמרת הזיקה למרחב האוטופי – רק בדמות אחרת.

אנני מוצאת מחסה באחוזתו של אלביס, גרייסלנד – מרחב שנראה כשריד של אמריקנה מיתולוגית, מקום שכולו דימוי. כך ״פרדייז״ מעבירה את מטאפורת גן העדן לזירה חדשה, ומיד חושפת שגם שם היא נשענת על זיכרון, פנטזיה ואשליה של סדר בתוך עולם חרב.

בתוך הבונקר, מחוצה לו ועל קווי התפר, ״פרדייז״ מתחילה להתעניין במפגש הטעון בין מי שנזנחו בחוץ, נאלצו להיאבק על מזון, הגנה ותנאי קיום בסיסיים, לבין מי שחיו כל הזמן הזה בשובע, בביטחון ובסדר

הפריצה אל מחוץ לחומות הבונקר מסמנת יותר מתפנית עלילתית גרידא או הרחבה של המפה הנרטיבית. היא משנה את אופי הסדרה עצמה: תעלומת הפאזל הבלשי־פוליטי נדחקת הצידה, ובמקומה נכנסים מקצבים, מתחים וטונים השייכים יותר לסיפורי הישרדות בין הריסות הציוויליזציה (לדוגמה, בסדרות כמו האחרונים מביננו, פולאווט, תחנה 11, סיילו ואחרות).

אם בהתחלה פוגלמן בנה את הכול סביב תעלומת רצח הנשיא לשעבר, הרי שכאן מרכז הכובד עובר אל הכאוס הפוסט־אפוקליפטי ואל מה שמתרחש תחת השמש האמיתית – לא הסינתטית שבמעמקי האדמה, וזה כולל גם החשכה. בתוך הבונקר, מחוצה לו ועל קווי התפר, ״פרדייז״ מתחילה להתעניין במפגש הטעון בין מי שנזנחו בחוץ, נאלצו להיאבק על מזון, הגנה ותנאי קיום בסיסיים, לבין מי שחיו כל הזמן הזה בשובע, בביטחון ובסדר.

במקום להמשיך לשאול מי עשה מה, כמה, למה ואיך, מי מושך בחוטים ומי מרקד – שאלות שהאפקט שלהן נשחק מפרק לפרק – צצות שאלות מהותיות יותר, כאלה שמובילות להעמקה תמטית. גם הדרמה האנושית עצמה מקבלת יותר משקל.

פירוק חברתי ואנושי כאחד

ההתמקדות האפיזודית בדמויות חדשות ובעברן, לצד הוותיקות, מקבלת אופי סמי־אנתולוגי: סיפורים פרטיים שעומדים יפה בפני עצמם, ומוסיפים למתח ולתחושת הפירוק – החברתי והאנושי כאחד – ולהשלכותיו המוסריות והאידיאולוגיות.

הפיצול הזה הוא הדרך שבה העונה השנייה ממחישה שעולמה של ״פרדייז״ הוא לא בועה אחת שהתפוצצה, אלא מערכת שלמה של חלוקות ברורות: בין פנים לחוץ, בין מוגנים למופקרים, ובין מי שעדיין יכולים לדמיין עתיד לבין מי שנותרו עם הישרדות בלבד.

המהלך הזה משרת בצורה מיטבית את אחד הכוחות הגדולים של פוגלמן: היכולת לגולל סיפורים אנושיים, רגישים ומרגשים. הדבר ניכר במיוחד בהצגת דמויות חדשות כמו אנני או גארי (קמרון בריטון, שגונב לא מעט סצנות).

ובכל זאת, גם בגן העדן הזה לא חסרות בעיות. פוגלמן ממשיך להישען על קליף־האנגרים בתדירות גבוהה, וחלקם כבר גובלים במניפולציה. לכך מצטרפים גם מינון מופרז של קיטש ומסתורין רופף, הפוגמים דווקא באחד ההיבטים המעניינים של הסדרה – העולם של ״פרדייז״, שמאופיין באכזריות קרה, מחושבת ומנומסת. לא רק דיסטופיה של הישרדות, אלא של אנושיות שהפכה לסדר דיסטופי בפני עצמה.

זהו חומר גלם מצוין למדע בדיוני נוקב יותר, אבל פעם אחר פעם הסדרה מסתפקת בשימוש בו כטקסטורה ז׳אנרית, במקום להפוך אותו לאמירה חדה על כוח, סדר והפקרה. גם הבימוי, המוקפד והיעיל ככל שיהיה, משרת את הטון הרגשי היטב. לעומת זאת, נדמה שהוא בוחר ביפה ומוותר על המטריד.

״פרדייז״ יכלה להיות נועזת יותר, ואולי גם מכעיסה יותר. דווקא כי היא עוסקת לא מעט בקשר שבין הפרטי לפוליטי, בין טראומה אישית למבנים של כוח, ובין הישרדות כדרמה אנושית לבין חוסר צדק לפני ההרס ולאחריו. אפשר לומר שהיא משתמשת במסגרת הז׳אנרית בצורה מלוטשת, ועושה זאת היטב מבחינה רגשית; ובו בזמן, מוותרת על האפשרות לעשות משהו משמעותי יותר עם מה שהז׳אנר מאפשר.

אפרופו ז׳אנר, ראוי לציין ש״פרדייז״ אינה נותרת לגמרי באזור הנוחות של מדע בדיוני ״לייט״. ככל שהיא מתקדמת, היא אכן מרחיבה מעט את גבולות העולם שהיא בונה, ומרמזת על אופק רעיוני רחב יותר. מה היא תעשה עם ההתרחבות הזאת, והאם באמת תעז לנצל אותה לא רק כתפאורה, זו כבר שאלה אחרת.

היא עדיין סובלת מרכות יתר, מקיטש וממניפולציות מוכרות, אבל לראשונה נדמה שהיא מבינה מה באמת מעניין בעולם שבנתה. לא תעלומת הרצח, לא הטוויסט הבא – אלא עצם קיומו של גן עדן כזה, והעובדה שכדי שיתקיים, מישהו אחר חייב להישאר בחוץ, בגיהינום מסוג אחר. השאלה היחידה שנותרת היא האם הסדרה עצמה מוכנה – בעונה השלישית – גם לרדת לשם בעצמה.

---

פרדייז – עונה שנייה | דיסני+
יוצר: דן פוגלמן
8 פרקים; ארצות הברית, 2026
3.5 כוכבים