״פולאאוט״, עונה שניה: יופי טופי של דיסטופיה

העונה השנייה של ״פולאאוט״ (Fallout) של אמזון פריים, המבוססת על משחק המחשב האיקוני, עושה משהו שלא פשוט לעשות בהוליווד של היום: היא מצליחה להעניק שעשוע צרוף וקצבי, וגם להיות כתב אישום חריף על התרבות בת זמננו. אם המוטו של הגיבורה לוסי, ״יופי טופי״, תפקד בעונה הראשונה כבדיחה על הנאיביות שלה, הרי שבעונה הנוכחית הוא כבר נחשף כפתולוגיה של חברה שסירבה להתפכח מהחזון האופטימי של שנות ה־50, גם כשהוא כבר התפוצץ לה בפנים.

הסדרה, נזכיר, מבוססת על משחק עולם פתוח, שבו השחקן מטייל בשממה פוסט־השמדה גרעינית עולמית. זהו עולם שאיבד כמעט צלם אנוש, והסכנה אורבת בו בכל מקום: מקקי ענק, מוטנטים וכנופיות רבות המתחרות על שטח, כוח, ופקקי בקבוקים.

העולם הזה מקבל יישום נרטיבי מגוון ומרובה עלילות ודמויות, כל אחת יותר צבעונית, מיוסרת ולא לגמרי שפויה מהשנייה. בעונה הנוכחית, בדומה לקודמת, ממשיכים עם מבנה הפלאשבקים שבוחן את המסתורין והשאלות המטרידות סביב חייו של קופר האוורד, הידוע כ״הגול״. מה התרחש מאחורי הקלעים והוביל לקץ האנושות אי שם בעבר? כיצד כל זה נקשר בפוליטיקה, בהון ובתאוות בצע תאגידית? ולמה, ובעיקר איך, קופר עצמו, שחקן הוליוודי לשעבר הנשוי לאשת תאגידים, כרוך במארג הזה עד צוואר?

דרכם מגלים איך נראה העולם לפני שהתמלא בפיצוצים גרעיניים, והעונה השנייה חודרת עמוק יותר לתוך המסתורין הזה. היא מציגה את השתלשלות האירועים שהובילה לחורבן הדיסטופי, ותוך כדי כך גם מעמיקה בקווי האופי של הגיבורים והנבלים, שלעיתים קשה להפריד ביניהם בעולם מפוקפק מוסרית.

הסדרה אינה מסתפקת באימוץ האסתטיקה והטון הכללי של עולם המשחקים שממנו צמחה, ונשענת גם על קו רעיוני שגובש באחד הפרקים הבוגרים והפוליטיים יותר של המותג, ״ניו וגאס״. זה לא רק הומאז׳ גיימרי, אלא בסיס לדיון על שליטה, בחירה ואשליית הסדר.

היין והיאנג של סוף העולם הם לוסי וקופר: היא רכה, מוסרית, כמעט פציפיסטית, שנמצאת במסע ללכוד את אביה הפושע הרצחני. הוא אדם שעבר טרנספורמציה מפלצתית בשל קרינה; אלים, ציני ומיזנתרופ שמחפש בנרות אחר בתו ואשתו

היין והיאנג של סוף העולם בלב העונה נשען על הצמד־חמד המנצנץ לוסי וקופר: לוסי היא הרכה, המוסרית, כמעט פציפיסטית, שנמצאת במסע ללכוד את אביה הפושע הרצחני, האנק (קייל מקלכלן). לצדה קופר, ״הגול״, הוא אדם שעבר טרנספורמציה מפלצתית בשל קרינה; אלים, ציני ומיזנתרופ למוד ניסיון, שיודע שלא כדאי לעזור לאף אחד. הוא מחפש בנרות אחר בתו ואשתו, שאמורות להיות ספונות באחד מתאי ההקפאה של תאגיד הענק וולט־טק. לבסוף, הכול מתנקז אל ״ניו וגאס״ בהווה ולאס וגאס בעבר, שם ״רק הבית מנצח״, אבל קשה לדעת כבר מי הבית ומי המהמר.

במקביל לעלילה המרכזית, ישנן גם דמויות משנה. מקסימוס (ארון מוטן), האביר, שמוצא את עצמו בלב מאבקים פנימיים של ״אחוות הפלדה״, אחד מאותם ארגונים המבקשים להחיות מחדש חברה ושלטון בתנאים מעוותים. יש גם את נורם (מויסס אריאס), אחיה של לוסי, המחפש תשובות לחידות מדאיגות שהתגלו בעונה הראשונה. במקביל, אותה כספת ״מקורית״ מהעונה הקודנת מתמודדת עם שורה של בעיות פנימיות וקטנוניות משלה.

כאן גם נחשפת נקודת התורפה הבולטת של העונה. ריבוי קווי העלילה, שאמור היה להרחיב את המבט על העולם החרב, מתחיל לפעול נגד עצמו. קו העלילה של מקסימוס ואחוות הפלדה מציג רעיונות מעניינים על מיליטריזם, היררכיה וכמיהה לסדר בתוך כאוס, אך הוא נוטה להסתובב סביב עצמו ולשוב שוב ושוב על אותם קונפליקטים פנימיים, מבלי להוביל לפריצה דרמטית של ממש.

המסע של נורם בכספת, אף שהוא טעון פוטנציאל קונספירטיבי ומיתולוגי, מתקשה לשאת על גבו עניין מתמשך: המתח נבנה לאט מדי, והתחושה היא של דשדוש רעיוני, שמתקיים בעיקר כדי להזין מסתורין עתידי. ובאשר למה שמתרחש בכספות המבודדות, נדמה שכאן כבר מדובר כמעט בבזבוז מוחלט: קו עלילה לא מתגמל – הן דרמטית, הן תמטית.

אולם מה שמחזיק את הסדרה והופך אותה לכיפית להחריד הוא השילוב בין האקשן למסתורין סביב שיטוטי לוסי וקופר בכל מיני מצבים אבסורדיים, אלימים ואכזריים (טבעיים לגמרי בעולם של ״פולאאוט״). באשר לאקשן, מדובר פשוט בכיף והרבה טרלול עשוי היטב: מפלצות גרעיניות וקרבות שלא לוקחים את עצמם ברצינות והרבה, אבל הרבה אלימות גרוטסקית: איברים נקרעים, ראשים מתפוצצים, גופות מתפרקות, והגוף האנושי הופך לעוד חומר מתכלה בתוך הבדיחה השחורה של סוף העולם. אפרופו בדיחות שחורות – לא חסר.

לצד זאת, ישנן הבלחות נוספות שהסדרה מרשה לעצמה: הופעות קמע, דמויות משנה חד פעמיות אבל צבעוניות ומגוחכות, ושחקנים מצוינים שמגיחים לכמה סצנות ומשאירים חותם. גם כשהן אינן חיוניות לעלילה. ההופעות הללו מוסיפות שכבה של חיות וחדווה משחקית, ומזכירות ש״פולאאואט״ יודעת ליהנות מהעולם שיצרה.

מתחת לכל אלו, הסדרה מציירת תמונה מעוותת וביקורתית, כזו שבנויה בזיקה ברורה לאירועי השעה. יש כאן עיסוק רב במלחמה הקרה, בקבוצות אידיאולוגיות שכל אחת בטוחה שהיא אוחזת באמת המוחלטת, ובפוליטיקה אמריקאית של הון שלטון שלא נראית בדיונית כלל וכלל בשנת 2026. פולאווט שואלת מרכיבים מז׳אנר הניו מערבון, שותלת אותם בעולם פוסט אפוקליפטי רווי רכיבים סוציו תרבותיים, ומראה שגם כשהעולם נחרב, הטבע האנושי נשאר זהה. כמה זהה? מספיק כדי שבאחד הפרקים תופיע התייחסות מפורשת לספר ״במערב אין כל חדש״.

מעבר לעלילה, הכוח של פולאווט טמון בשימוש המושחז שהיא עושה באירוניה אסתטית לצד האירוניה בתוכן. הדיסוננס שבו מוזיקה עליזה (ונהדרת, באמת, פס קול מהטובים של השנים האחרונות) מתנגנת על רקע ערימות של הריסות ופיצוצים ששולחים איברים לשמיים הוא לב העניין. הסדרה משתמשת ברטרו פוטוריזם לא רק כקישוט נוסטלגי, אלא ככלי ביקורתי החושף את הריקבון שמתחת לפלסטיק. זוהי אירוניה שמפרקת את האוטופיה האמריקאית לגורמים: היא מראה שההבטחה לקדמה וביטחון הייתה מאז ומעולם מוצר מדף מבריק, שהתנפץ אל מול האדמה החרוכה.

ואיך אפשר לא להזכיר את תצוגת המשחק. כולם טובים, ואפילו יש הופעות אורח נהדרות, אולם הכוח המניע נשען על תצוגת משחק דומיננטית במיוחד של וולטון גוגינס בתפקיד הגול. גוגינס מצליח לחלץ אנושיות חדה ושכבות של טרגדיה מבעד למסכת איפור פרוסטטי כבדה ונטולת אף, והופך את דמותו לעד מתמשך ומיוסר של עולם שאיבד את זיכרונו.

מולו, אלה פורנל בתפקיד לוסי עושה עבודה מדויקת לא פחות. היא מחזיקה את הנאיביות המוקצנת של דמותה כעמדה מודעת ולא רק כקריקטורה, מבלי לוותר על עומק רגשי מצטבר. פורנל מעניקה ללוסי גרעין של עמידות שמתבהר בהדרגה, ומשכנעת בתהליך ההתפכחות הכואב שלה. יחד, השניים מייצרים דינמיקה קומית חדה ומשעשעת במיוחד.

בסופו של דבר, ״פולאאוט״ אינה רק סדרת אקשן פוסט אפוקליפטית, היא גם מראה עקומה המופנית הישר אל ההווה. היא חושפת כיצד אידיאולוגיות, תאגידים ואשליות סדר שורדים גם אחרי האסון, ולעיתים דווקא בזכותו. ייתכן שהעונה השנייה אינה מהודקת בכל חזית, אך היא חדה דיה כדי להזכיר אמת פשוטה: סוף העולם לא מייצר סדר חדש, הוא רק מוצא לישן עטיפה חדשה. וכל השאר? יופי טופי.

---

פולאאוט: עונה 2
יצרו: גראהם וגנר ו ג׳נבה רוברטסון־דוורט
שמונה פרקים, אמזון פריים, 2026
4 כוכבים