״האחרונים מביננו״: העונה החדשה נראית יותר כעונת מעבר

אחרי ציפייה לא קצרה, הגיעה העונה השנייה לאחד העיבודים הטובים (אם לא הטוב ביותר) שנעשו למשחק קונסולה במעבר למסך – ״האחרונים מביננו״. ולמי שחיכה בסבלנות כדי לערוך צפיית בינג׳ כשהעונה תגיע לסיומה, לא היה פשוט להתחמק מספוילרים, כמו גם מהמון שנאה ואכזבה – מבלה רמזי, שמגלמת את אלי, בפרט, ומהעונה השנייה בכלל. לגבי הראשונה – השנאה מוגזמת מעבר לכל פרופורציה, ולגבי השנייה – יש דברים בגו, אבל גם כאן, בואו, הגזמתם.

העלילה מתרחשת (ברובה) חמש שנים לאחר סיום העונה הראשונה. אלי וג׳ואל (פדרו פסקל) חיים כעת בג׳קסון, ויומינג, איפה שמצא ג׳ואל את טומי בעונה הראשונה. החיים טובים, יחסית – כמה שאפשר להיות טובים בעולם פוסט־אפוקליפטי של זומבים. אולם יש קרע בין ג׳ואל ואלי. הם בקושי מדברים, יש מתח ברור ביניהם, והרמזים למה שגרם לכך מפוזרים כשביל פירורי לחם.

יכול להיות שזה קשור לגיל, שכן אלי הגיעה לגיל 19? אולי אלי גילתה על הסוד של ג׳ואל – מה שאירע בסוף העונה הראשונה? אולי קרה משהו אחר בפער שבין העונות. כך או כך, אלי השתנתה: היא הפכה בוגרת יותר, מתריסה אף יותר ומורכבת רגשית – גם בנושאים רומנטיים. היא רוצה להוכיח את עצמה, לצאת מצילו של ג׳ואל. במקביל, אבי (בתו של הרופא שג׳ואל הרג בסוף העונה הראשונה) יוצאת יחד עם משלחת חיפוש על מנת לנקום בו.

הדברים מתחממים ומגיעים במהרה לתפנית מכוננת וטראגית. זוהי אחת הסיבות שהעונה השנייה של ״האחרונים מביננו״ שונה מאוד מקודמתה. קשה להסביר זאת מבלי להיכשל בספוילרים – ראו הוזהרתם (ואם אלו מפריעים לכם, דלגו מעל הפסקה הבאה).

כבר בפרק השני – והנהדר – ג׳ואל מוצא את מותו בצורה אכזרית, בידי אבי. וזה גורם לכך שבהמשך העונה ״האחרונים מביננו״ נופלת כמעט אך ורק על הכתפיים של בלה רמזי. וזה הפסד כפול. פעם אחת כי רמזי, למרות שהיא שחקנית טובה ולמרות שהתאימה לתפקיד כשהייתה צעירה יותר, לא גדלה בצורה מושלמת לתפקיד שלה כבוגרת. היא די מעצבנת, והכתיבה המסורבלת והמעט ילדותית לא עוזרת לה. היא מתקשה להוביל את הסדרה הזו כגיבורה המרכזית והבלעדית. ופעם שנייה כי פדרו פסקל, נו – היה כזה ג׳ואל מושלם ונהדר, והוא זה שהעניק לסדרה הרבה מההוד וההדר שלה. חסרונו מורגש מאוד.

יש בעונה החדשה שינויים מהותיים, שהופכים אותה לחיה אחרת לגמרי. היא מאופיינת יותר כמו מערבון נקמה בעולם דיסטופי פוסט־אפוקליפטי. היא ממשיכה לעסוק בדילמות מוסריות, אך למרבה הצער, עושה זאת בצורה שטחית

יופי. אמרתי את זה. עכשיו אפשר להמשיך בלי ספוילרים (כמעט). יש תוספות (מעולות) לקאסט. אבי (קייטלין דיוור), למשל, למרות זמן מסך קצר, עושה את עבודתה נאמנה (על אף הביקורת הטרחנית על כך שהיא לא דומה לאבי מהמשחק – חלק מהתעסקות היתר של המעריצים במה שלא טוב בעונה השנייה). עוד תוספת נהדרת היא דמותה של דינה (איזבלה מרסד), אהבתה החדשה של אלי וחברתה הקרובה.

קו עלילה נוסף שמקבל תשומת לב הוא זה של אייזיק דיקסון (ג׳פרי רייט, שגילם את התפקיד הזה גם במשחק, בלכידת תנועה ובקול). דיקסון מנהיג את ה״זאבים״ – קבוצה צבאית שפועלת בסיאטל ומנהלת מלחמה אכזרית ועקובה מדם מול איום נוסף – ״הסראפיטים״ (או ״המצולקים״), כת דתית פרימיטיבית וקנאית. לקבוצה של אייזיק שייכת גם אבי, מה שהופך את כל הקונפליקט לחגיגה אחת גדולה.

לא רק שינויים עלילתיים ניכרים בעונה החדשה, אלא גם שינויים סגנוניים וטונאליים מהותיים, שהופכים אותה לחיה אחרת לגמרי. בשונה מהעונה הראשונה, שהיה בה דגש על בניית עולם דיסטופי פוסט־אפוקליפטי, העונה השנייה מאופיינת יותר כמו מערבון נקמה שמתרחש בעולם כזה. זה מאפשר ל״האחרונים מביננו״ להמשיך ולעסוק בדילמות מוסריות. אך למרבה הצער, היא עושה זאת בצורה שטחית ורדודה.

העונה השנייה לוקחת את נושא הנקמה – לב הסיפור – ומעצבת את כל הדמויות סביב מטרה אחת. זה משטח את המורכבות שהייתה שם קודם. אין יותר מרחב לספק ולנשימה. הכול דוחף שוב ושוב לאותו מוטיב נקמני – כאילו שזה כל מה שיש להגיד. הדבר ניכר גם בתחושת חזרתיות. סצנות רבות נראות, מתנהלות ומובנות באותה הדרך, וזה מעיב על הצפייה.

הבעיה היא לא רק בתסריט ובבחירות שנעשו על מנת לשרת את הנאמנות לסיפור המקור, אלא באופן שבו הוא מרוקן את המורכבות הרגשית מהעולם. רגעים שהיו יכולים להיות טעונים באמת – כמו הקשר של אלי עם דינה או הדילמות של אבי – הופכים לקלישאות שחוקות, או למקום לסמן וי למטרת ריצוי מעריצי המשחק (שגם ככה לא מרוצים).

התוצאה היא שהעונה הזו – למרות שיש בה חלקים נהדרים ושני פרקי מופת – סובלת מפיתוח דמויות חלש בהרבה בהשוואה לעונה הקודמת. העונה הראשונה של הסדרה הצליחה ליצור אינטימיות נדירה בין הדמויות, במיוחד בין ג׳ואל ואלי, שהפכה את המסע שלהם למרגש ומעורר הזדהות. בעונה השנייה, הקשר האנושי הזה מתפוגג לטובת עלילה רוויית נקמה, שמותירה מעט מקום לרגעים של חמלה ואנושיות או לדילמות מוסריות אמיתיות.

עדיין מדובר בסדרת טלוויזיה טובה, עם שפה יפה, ליהוק טוב, אקשן מעולה, עיצוב תפאורה ומתח עמוק. אולם לא נראה שהעונה השנייה מנסה באמת לקחת סיכונים ולשנות כיוון כדי לעמוד ברף הגבוה שהציבו לעצמם יוצריה. מלבד זאת, היא גם לא מקפידה לשמר דברים שהיה ראוי לשמר. והתוצאה היא סדרה שאיבדה חלק גדול מהייחודיות והמצוינות שלה. במקום להמשיך ולפתח את האלמנטים שהפכו את העונה הראשונה לנהדרת, היא בוחרת בדרך שנראית יותר כמו הכנה ארוכה לעונה השלישית. בסוף, מה שנשאר הוא סדרה שמזכירה מה היא יכלה להיות – ולא מה שהיא באמת.

---

האחרונים מביננו, עונה שנייה
יצרו: קרייג מזין וניל דרוקמן
HBO, 2025, 7 פרקים
3.5 כוכבים