כל מה שחשוב ויפה
מקנזי דיוויס, תחנה 11. צילומים: HOT ו־NEXT TV
מקנזי דיוויס, תחנה 11. צילומים: HOT ו־NEXT TV

איפה שאבודים נכשלה, תחנה 11 זוכה להצלחה מסחררת

תחנה 11 (HBO) היא דוגמה ומופת לספקטקל נרטיבי: המבנה הלא כרונולוגי ורווי הפלאשבקים שלה לא נועד להחמיא לה; הוא נועד בשבילה, היא זקוקה לו. התוצאה היא פנינה טלוויזיונית אנושית, מרתקת ומרגשת

כל כך מפתה להיגרר להשוואה בין המגיפה בתחנה 11, העיבוד הטלוויזיוני של HBO (בישראל HOT VOD ו־NEXT TV), לספר משנת 2015 שכתבה אמילי סנט ג׳ון מנדל, שבו עולם שלם נדבק בשפעת קטלנית, לבין העת הזו, שבה המילה מגיפה מככבת ללא הרף. אולם לעשות כך לא רק שיהיה משעמם, אלא יחטיא את המורכבות הפיוטיות, העדינות והאינטימיות שתחנה 11 שוזרת בדרגת מלאכה. מדובר ביצירה פוסט־אפוקליפטית נוגה, שמלבד היותה עשויה היטב, יש לה הרבה מה להגיד בין השורות.

תחנה 11 מתחילה בקץ האנושות כפי שאנו מכירים אותה. לאחר מכן, היא הופכת במהרה לרשת נרטיבית מורכבת הפותחת קצוות ולא ממהרת לסגור אותם. במובן זה מדובר בסדרה שלוקחת את הזמן שלה, והיא דורשת מעט סבלנות והתמדה על מנת לקטוף את הפירות. היא שוזרת בין מספר קווי עלילה, בין העבר של פרוץ המגיפה והתמודדות האנושות עמה, למה שהפך העולם להיות שנים לאחר מכן, חזרה למבנים קהילתיים שבטיים, נוכח סכנות קיומיות והישרדותיות – כמו חיות טרף, כנופיות אלימות – והצורך בתנאי מחייה בסיסיים – אוכל, מים, קורת גג, מבנה חברתי. 

אך הכל מתחיל במגיפה המתרחשת בעבר. לפני שהסדרה הופכת לקונצרט מוסיקלי מורכב המתרחש בעתיד מחוספס, היא מתחילה בדואט, כשג׳יוון (הימאש פטל), אדם מרושל אך אמפתי, מחליט ללוות לביתה את קירסטן (מטילדה לולר), ילדה קטנה שנותרה לבדה בפרוץ המשבר. הנסיבות מובילות אותו לאמץ אותה ולדאוג לה, גם תחת הסיכון והטרחה שנלווים לכך. קל להאמין שג׳יוון יהיה לבה הפועם של הסדרה, אך במהרה, ברגע שהעתיד נכנס לתמונה, זה הופך ברור שדווקא קירסטן היא הנשמה של תחנה 11; ובצדק.

בעתיד הזה, קירסטן (מקנזי דיוויס) היא חלק מקבוצה המכנה את עצמה ״הסימפוניה הנודדת״, אנסמבל של שחקנים ומוסיקאים שעוברים בין קהילות על מנת לדאוג לצרכים התרבותיים בעולם שבו כבר אין טכנולוגיה, אין בתי קולנוע, תיאטראות או אירועים. הדברים מתחילים להסתבך כשהסימפוניה ניצבת בפני איום: אדם בשם ״הנביא״, נבל שמבקש לערער אותם ולפרק אותם באמצעים מניפולטיביים, זאת לצד שמועה על מקום מסתורי בשם ״המוזיאון של הציוויליזציה״.

תחנה 11 נוגסת בסבלנות בהיסטוריה העלילתית שלה ולועסת אפילו לאט יותר. עם כל נגיסה מורכבותה הרעיונית והנרטיבית מתבהרת. מצד אחד, דברים קשורים יותר זה לזה ממה שהם נראים. מצד שני, אותם דברים עשויים להיות גם מתעתעים מאוד.

תחנה 11 נוגסת בסבלנות בהיסטוריה העלילתית שלה ולועסת אפילו לאט יותר. עם כל נגיסה מורכבותה הרעיונית והנרטיבית מתבהרת. מצד אחד, דברים קשורים יותר זה לזה ממה שהם נראים. מצד שני, אותם דברים עשויים להיות גם מתעתעים מאוד

הטקטיקה הזו עוררה בי חרדה מסוימת, שכן היא הזכירה לי יצירה טלוויזיונית שניסתה לעשות דבר דומה. המבנה של תחנה 11, באופן שבו היא מקלפת שכבה אחר שכבה את קורות חיי הגיבורים שלה ואת הקשרים ביניהם, מזכירה את ״אבודים״ (LOST), שנכשלה בלספק תמורה עלילתית טובה; היא עשתה ההפך, והיא ידועה לשמצה על כך. חששתי שזו תהיה גורלה של תחנה 11. 

כמה טוב לטעות לפעמים. איפה שאבודים נכשלה, תחנה 11 זוכה להצלחה מסחררת. היא מבצעת לבסוף קישורים קוהרנטיים שזוכים לסגירה, עונה על שאלות פתוחות במקום להשאיר אותן באפלה, ומטעינה בקשרים הנרטיביים העלומים שבה מסרים הומניסטים ותרבותיים הישימים גם לזמננו אנו.

אחד הקשרים הללו הוא האופן שבו היצירה משחקת עם האמנות שבתוך האמנות. במרכז העלילה הרפלקסיבית יש רומן גרפי מסתורי שהופך לאובססיה, רומן ששמו כשם הסדרה – תחנה 11. הטקסט מוסיף ניחוחות של מסתוריות אל־ביתית, באופן שנראה לעיתים כאילו יש לו כוח מיתי, פנטסטי, המושך את מי שמעיין בו כמו עש לאור.

הרומן הגרפי מהווה מעין עדות כתובה ופרדוקסלית לקונפליקטים המתפתחים סביבו, קונפליקטים בין טבע לתרבות, בין אני ל״אחר״ ובין העבר לעתיד. העבר נוכח כל הזמן לא רק כשהסדרה מציגה אותו כקו עלילה, אלא גם כשהוא צץ ומופיע כהזיות או התקות. תחנה 11, הספרותי הפנים־דיאגטי, הופך למוקד אינטרטקסטואלי פנימי שאליו מרפרררים באופנים דו־משמעיים.

ציטוטים כמו ״אני זוכר נזק״, ״להיות נאהב זה אסון״, ואמירות נוספות שמתבררות כשגויות ביסודן, בעיקר זו שחוזרת שוב ושוב: ״אין לפני״, רודפות את הגיבורים והגיבורות. ״אין לפני״? האמנם? איך אין לפני כשהמילה השנייה סותרת את הראשונה. במילים אחרות, איך אפשר להגיד שאין עבר, שהעבר נוכח כל כך, בזכרונות, ברישומים, באפיון הדמויות, בטראומה שמתעקשת לחיות בהווה. מדובר בסתירה אינהרנטית שלא סתם מגיחה ברגעים פרדוקסליים.

הצורך במהות, בקשר אנושי ובחמלה

דוגמה נוספת לחשיבותה של האמנות שבתוך האמנות אפשר למצוא בפרק הראשון. הוא מתחיל באולם תיאטרון, במחזה ״המלך ליר״. ובכלל, יצירות מאת שייקספיר שבות וצצות בהקשרים שונים, לדוגמה בעיבודן על ידי הסימפוניה הנודדת. כך גם מרבית מגיבוריה נושאים זיקה בלתי נפרדת לעולם התיאטרון. וכאמור, העלילה נסובה סביב קהילה שמטרתה לספק צורך תרבותי בעולם שבו, לכאורה, לתרבות אין חשיבות. 

במובן זה, בין אם במודע או לאו, תחנה 11 מארגנת מחדש את מודל הצרכים של מאסלו לצורה פחות היררכית, מסודרת ומקובעת של צרכים, שבהם למימוש עצמי ויצירתיות חשיבות רבה יותר מהפירמדיה המיושנת שהוא שרטט לפני כמה עשורים. יישום מילולי לכך אפשר לראות במוטו של הסימפוניה הנודדת ובשמו של הפרק השישי, Survival Is Insufficient.

היצירה, המשחק, התיאטרליות – האמנות עצמה, מתווה גם את ההתפתחות הנרטיבית של הסדרה, שכן היא משפיעה על השתלשלות העניינים. בין אם מדובר בספר או בהצגה, בהמלך ליר או בהמלט, יצירות תרבותיות הופכות לצמתים של קבלת החלטות. 

מקנזי דיוויס

מקנזי דיוויס

הימאש פטל

הימאש פטל

birds

תחנה 11 גם משקפת את הצורך במהות, בקשר אנושי ובחמלה במובנה העמוק ביותר – לא כרגש פנימי, אישי אלא כאקט שבו אדם אינו רואה את האחר כנפרד ממנו, אלא כחלק ממנו. אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב לזכרונות מאבודים. אחד המשפטים שזכורים לי מאבודים הוא ״לחיות ביחד, למות בנפרד״. הלכה למעשה סטיישן 11 לא רק אומרת דברים כאלה אלא מראה כיצד אפשר לעשות זאת גם כשההגיון מראה ההפך. חלק מהמהות האנושית הוא החיבורים בין אדם לאדם, דאגתו של חבר לחברתו, גם ללא צורך, גם נגד כל הגיון אפשרי. 

מלבד הטיפול המעמיק במכלול התמטי שלה והמיומנות בשזירת קווי הנרטיב זה לזה היא גם זוכה להופעות מעולות, כמו של גאל גרסיה ברנאל, לורי פטי ודיויד קרוס, ולצילום יפיפה ועיצוב נפלא. מקנזי דיוויס בתור קירסטן המבוגרת נותנת הופעה שצריכה לזכות אותה בפרסים ולהכרה נוספת. תמיד חיבבתי אותה, אבל היא לא בחרה בפרויקטים טובים להיות מעורבת בהם. מדובר בשחקנית מצוינת שכדאי לראות יותר ממנה. 

איפה שהרבה סדרות נכשלות, באופן שבו הן משתמשות במבנה לא כרונולוגי רווי פלאשבקים בצורה טרחנית במקרה הטוב וריקה מכל תרומה במקרה הרע, תחנה 11 היא דוגמה ומופת לספקטקל נרטיבי. המבנה שלה לא נועד להחמיא לה, הוא נועד בשבילה, היא זקוקה לו. ובעוד טקסטים רבים משתמשים במגיפות בצורה אופורטוניסטית נוכח המצב האקטואלי, תחנה 11 הייתה יכולה לעבוד גם אם היו משנים את המגיפה בכל קטסטרופה פוסט־אפוקליפטית כזו או אחרת.

התוצאה שובה, מרתקת, בנויה לעילא, ספוגה בהערכה עמוקה לאמנות ואופטימיות הומניסטית. סיומה, כנגד כל הסיכויים, יותר ממשביע רצון, שכן הוא קושר את הקצוות בקתרזיס שרק מדגיש את כל מה שנשזר והתפתח לאורך העלילה

התוצאה שובה, מרתקת, בנויה לעילא, ספוגה בהערכה עמוקה לאמנות ואופטימיות הומניסטית. סיומה, כנגד כל הסיכויים, יותר ממשביע רצון, שכן הוא קושר את הקצוות בקתרזיס שרק מדגיש את כל מה שנשזר והתפתח לאורך העלילה. במקום קלישאות, תחנה 11 משחקת עם המאבק הניצחי בין טבע לתרבות באופן מרובד; במקום מלודרמה, היא מעניקה מורכבות מרגשת; במקום להפוך את המוכר והמאיים שאופף את הצפייה לכלי זול, היא בוחרת להשתמש בו רק כתפאורה למשהו גדול יותר.

עם או בלי קורונה, מדובר בסדרה שעושה את מה שהיא עושה היטב, באופן עקבי, קולח ונוגע ללב. למרבה הצער, השיווק שלה אינו עושה עמה חסד. יכול להיות גם שבצל התקופה שבה אנו חיים, היא עלולה להישמע כמו הדבר האחרון שהצופה הממוצע ירצה לראות. אבל להימנע מהסדרה הנפלאה הזו, יהיה להימנע מפנינה טלוויזיונית שההקשר האסוציאטיבי האקטואלי שלה, הוא הדבר הכי פחות חשוב שיש לה להציע. 


תחנה 11
2021, ארצות הברית
עיבוד לטלוויזיה: פטריק סומרוויל
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden