חוט אל חוט ולב אל לב: צ׳יהרו שיוטה ויין שיאוז׳ן בלונדון

הכניסה לתערוכה ״לב אל לב״ (A Heart to Heart) של האמנית יין שיאוז׳ן בגלריה הייוורד בלונדון, מובילה ישירות למסוע מזוודות, שמעליו מרחף מטוס. המזוודות על המסוע פתוחות, כל אחת מהן מכילה דימוי של עיר אחרת – סיאול, ניו יורק, לונדון ועוד – עשויה כולה מבגדים משומשים (כמו גם המטוס מעל). אלה מסמנים בעבורה כלי לשימור הזיכרונות של בעליהם, אבל גם התממשות של סין כמפעל לייצור גלובלי.

שיאוז׳ן פועלת בשדה האמנות כשלושה עשורים, ועבודותיה מאופיינות בעיסוק בשינויים תרבותיים וחברתיים והקשר שלהם לנופים עירוניים, במיוחד אלו של עיר הולדתה בייג׳ינג. הגלובליזציה שהיא מציגה מייצרת מורכבות: היא מאפשרת חיבור, אבל גם מושתתת על רעיונות קולוניאליים, שבבסיסם מוביליזציה של משאבים ששינתה את היחס לחומר והובילה לעומס חומרי. היא עוסקת גם בבזבוז משאבים כנושא מרכזי בשיח העכשווי, שעדיין לא השתרש מספיק ביחס לאחריות של האמן כיוצר.

בהמשך התערוכה מוצגות מספר עבודות המתמקדות בחזרה לקהילות קטנות, בין אם דרך פעולה קולקטיבית או דרך יצירת חללים משותפים לחשיבה, המאפשרים לדון בפתרונות כקבוצה. כך מתאפשר שינוי ברמה האישית, ובאמצעות שילוב הכוחות של כל הקבוצות – אפשר להוביל לשינוי בקנה מידה נרחב.

השפה החומרית של שיאוז׳ן לא רק מחזקת את הרעיונות המנחים אותה, היא גם הולמת את האקלים הנוכחי. עם זאת, החומריות הרכה בשילוב עם דימויים שתמציתם תנועה – מייצרת מיצב סטטי, אולי מדי.

אינספור חוטים אדומים משתלטים על החדר הראשון של התערוכה. מהחוטים תלויים מפתחות שונים ובאמצע החלל דלת הכלואה בתוך סבך החוטים. המפתחות ממלאים את החלל, אבל הדלת במיצב פתוחה לרווחה

כך לדוגמה, העבודה ״לב אל לב״ היא חלל שנועד לשהות משותפת ומוגדר באמצעות מסגרות מתכת ובגדים משומשים; ״רחיצת נהר״ היא עבודת וידאו וצילומים המתעדים 10,000 ליטרים של מים קפואים שנחצבו מנהר מזוהם ומנוקים על ידי עוברי אורח; ו״תת־מודע קולקטיבי (כחול)״ היא עבודה בדמות מיניבוס שהוארך באמצעות גוף התפור מבגדים משומשים.

עבודה נוספת, ואולי המדויקת מבין העבודות, היא ״תיבת הלבשה״ – תיבת עץ ששיאוז׳ן בנתה יחד עם אביה. התיבה מכילה את הבגדים שלה, שלהם, יחד עם אמה – תופרת במקצועה – הוסיפה תפרים בקצוותיהם ושיקעה אותם בבטון. התהליך מתועד בווידאו המוצג יחד עם התיבה. בניגוד לעבודות אחרות בתערוכה, העבודה הזו לא רק מייצגת רעיון, אלא מקיימת אוביקט־קפסולה שלא מתחקה אחרי מציאות חיצונית לו, אלא עומד בפני עצמו.

לצד התערוכה של שיאוז׳ן מוצגת בקומה העליונה של הגלריה התערוכה של צ׳יהרו שיוטה, ״חוטי חיים״ (Threads of Life). שיוטה, אמנית פרפורמנס ומיצב, נולדה באוסקה ומתגוררת בברלין. היא הציגה תערוכות ברחבי העולם, ביניהן במוזיאון תל אביב, וייצגה את יפן בביאנלה ה־56 בוונציה ב־2015. שיוטה הייתה תלמידה של מרינה אברמוביץ׳ והשפעתה ניכרת בעבודותיה.

שיוטה משתמשת במבנה הגלריה ויוצרת בתוכו רשת סבוכה של חוטים הנטווים סביב חפצים יומיומיים שהיא מוצאת, ובכך מונעת את השימוש המקורי בהם, תוך כדי בניית מרחב חלומי, כמעט דו־ממדי. החפצים מייצגים עבורה את הבעלים שלהם, הנעדרים מהעבודות. בעזרת השימוש בהם היא יוצרת קשר לא רק לאדם הספציפי, אלא לרעיון של חוויה אנושית. עם זאת, הדימוי שנוצר מנתק את האובייקט ויוצר מרחב בלתי־נגיש, פיזית וגם קונספטואלית.

אינספור חוטים אדומים משתלטים על החדר הראשון של התערוכה. מהחוטים תלויים כ־20 אלף מפתחות שונים. באמצע החלל דלת הכלואה בתוך סבך החוטים. המפתחות ממלאים את החלל, אבל הדלת במיצב פתוחה לרווחה.

ביפן, חוטים אדומים מסמלים קשר דם וגורל. חוטים אלו משמשים אותה גם בעבודה ״מכתבי תודה״ שהוצגה לראשונה ביפן בעיר הולדתם של הוריה. באמצעות החוטים, היא תולה מכתבי תודה שנכתבו על ידי תושבי העיר שבה מוצגת התערוכה. באחד המכתבים נכתב: ״העבודה הזאת מעלה תחושה של פשטות, באופן שבו החיים נהגו להיות. היא מאוד שלווה, מנחמת, מוכרת איכשהו. חיים, עבודה, אחריות והצורך בתגובתיות מיידית, שינו את העולם״.

ההתייחסות לחוויה מקומית מול חוויה בינלאומית מתבטאת גם בעבודה האחרונה בתערוכה, ״תוך כדי שינה״, חדר שמוצבות בו מיטות נסתרות בתוך רשת של חוטים שחורים. השמיכה והמצעים הסתורים מרמזים על הנוכחות האנושית שכמו קמה מהמיטה ולא טרחה לסדר אותם.

שיוטה מתארת את המעבר שלה לגרמניה ומספרת שעברה בין מקומות מגורים שונים תשע פעמים בשלוש שנים. השינה בבתים בלתי מוכרים גרמה לה להתעורר ולא לדעת איפה היא נמצאת. בזמן שהיא ישבה במיטה היא החלה לטוות חוטים סביב גופה כדי ליצור חלל עצמאי (בזמנים מוגדרים לאורך התערוכה, ישנים פרפורמרים בתוך המיטות ומפעילים את המיצב).

שתי התערוכות מפגישות את המקום – לונדון – עם ערים שונות ואנשים שונים. שתיהן מחפשות את מקומו של האינדיבידואל בתוך חוויה גלובלית משונה מעט, שצריך למצוא בה מרחב ומשמעות – חוויה רלוונטית במיוחד בתקופה הנוכחית של חוסר יציבות עולמי.