אן שימין שטרית מטשטשת את גבולות הזהות דרך הגוף

״המצלמה בשבילי מכילה את האנרגיה של אן בת ה־15״, אומרת אן שימין שטרית. ״אני באה איתה, מסתובבת איתה, אני מבינה מתי להוציא אותה ומתי לא. אני לא ממהרת לצלם, דווקא כי אני מגיעה למקומות שנורא קל להוציא בהם חומר דוקומנטרי במקום מפגש. יש מקומות שבהם בכלל לא הוצאתי את המצלמה ויש כאלה שהשתמשתי בהם במצלמה חד פעמית כי אם הייתי מוציאה את המצלמה הגדולה הייתי עפה משם תוך שנייה״.

בליבה של התערוכה ״מלאכי״, שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב באוצרותה של סופיה בארי, מציגה שימין שטרית תצלומי דיוקן של נערים מאזורי ספר שנמצאים על סף הבגרות המינית ומעבר לה: צעירים המתגוררים באזור יריחו ומשתייכים לשוליים של נוער הגבעות, נערים בדואים מהאזור ונערים החיים בהרי האטלס שבמרוקו. הצילומים מוצגים צד אל צד, ללא הפרדה – לא באמצעות שם ולא באמצעות מיקום גיאוגרפי.

את התערוכה מציגה שימין שטרית (32) במסגרת זכייתה בפרס לורן ומיטשל פרסר לצילום ישראלי צעיר לשנת 2024. היא בוגרת התואר הראשון במחלקה לצילום בבצלאל, והתואר השני באמנות במכון לאמנויות יפות בפריז – העיר שבה היא גם חיה ועובדת כעת.

הרקע שלה, שגם משפיע לאורך כל השנים על הנושאים שבהם היא עוסקת באמנות, הוא יוצא דופן: היא נולדה וגדלה במאה שערים, להורים חוזרים בתשובה – אמא ממוצא איראני ואבא ממוצא מרוקאי. בגיל 14 עזבה את מערכת החינוך החרדית והחלה במסעות שונים שבמסגרתם הגיעה גם לאותם אזורי ספר שנמצאים בעבודותיה.

גוף נושא איתו טריטוריה, ודווקא הטשטוש – העובדה שהצופים לא יודעים להגיד מי הוא מי – הוא אפשרות לקרוא את המרחב כהצעה לשיח, להתקרבות

״מה שעניין אותי בתערוכה הוא טשטוש הגבולות של הזהות דרך הגוף״, היא מספרת. ״הגוף נושא איתו טריטוריה, ודווקא הטשטוש – העובדה שהצופים לא יודעים להגיד מי הוא מי – הוא אפשרות לקרוא את המרחב כהצעה לשיח, להתקרבות. הצילום הוא רק שכבה ויזואלית שמציגה את הרעיון המזוקק הזה שהניע אותי״.

למרות שמדובר בדימויים של נערים גברים, שימין שטרית מתייחסת אליהם גם קצת כמו אל פורטרט עצמי שמתאר את הדרך שבו היא חווה את המציאות. ״במקומות האלה אי אפשר לצלם נשים, וזה היה דווקא נוח עבורי. בהרבה מהם אין נשים בכלל, וגם כשיש הן מוסתרות. להיות אישה בתוך המרחבים האלה לא היווה איום מבחינתם, ואיפשר לי להסתובב ולהתבונן יותר. אם היה במקומי גבר עם מצלמה היה נוצר מתח של טריטוריות. כשאת אישה זה לא קיים״.

מה משך אותך דווקא לאזורי השוליים האלה מלכתחילה?

״העובדה שעברתי בין עולמות בתור נערה היא זו שמובילה אותי למסלולים האלה, שבחלק מהם ממש הייתי מסתובבת פיזית אז. אני נטמעת בהם קצת כמו סוכנת כפולה, ונהיית בעצמי הדבר הזה שאני רואה. השיקוף שלי את המקומות האלה הם כמו שהם, בלי להביע דעה או להראות אותם בצורה מסוימת.

״זה מה שחזק בתצלומים, וזה גם מה שלפעמים מעצבן אנשים מסוימים בהם. אני פשוט מתבוננת בזה איך שזה – לטוב ולרע. בארץ, זה כמו לייצר מרחב חדש למרחב הקיים. באופן טבעי אנחנו נוטים להגדיר. ככה אנחנו מתקשרים. הטשטוש הוא כדי לנסות להגדיר מחדש – עם סדר אחר ממה שהכרנו עד עכשיו״.

ללמוד דרך המרחב

את אותם האזורים, מספרת שימין שטרית, היא הכירה עוד לפני שהגיעה להסתובב בהם בעצמה כנערה. ״שני ההורים שלי הם סוג של נוודים, שבסוף מצאו את הבית שלהם אבל לפני כן עברו הרבה. אמא שלי היתה מסתובבת באזורים של בדואים ומצלמת, היו לנו בבית תמונות של אותם בדואים בדיוק.

״אני גדלתי בתוך מרחב מאוד אשכנזי, לאמא מאיראן ואבא ממרוקו. כשיצאתי מתוך המרחב הזה, מה שמשך אותי הוא הטבע, החיים הפראיים. זה הפוך מהגבולות המאוד־ברורים שהיו בחברה החרדית, שאין בה גם שום טבע ושום קשר למרחבים פתוחים.

״עזבתי לחווה ליד ים המלח במבואות יריחו, עברתי בפנימייה לבנות, עבדתי עם עיזים וסוסים. לא הבנתי שהאנשים שאני מסתובבת איתם הם אלה שנחשבים לנוער גבעות. הייתי צריכה להיות באיזושהי מסגרת, וזו שהמדינה מימנה לי היתה בתוך הגדה. למדתי את המרחב דרך החוויה הראשונית הזו. היה לי אפס ידע על מדינת ישראל, לא ידעתי אפילו מי ראש הממשלה. דרך המרחב למדתי והכרתי אנשים״.

זה זכור לך כחוויה קשה? טראומטית?

״זו חוויה שהיתה עבורי גם מעצימה וגם טראומטית. היום אני מבינה שבכלל לא התנתקתי – אלא עברתי תהליך של התחברות למקום שממנו ההורים שלי הגיעו – המקום של הטבע ושל המסעות. היום אנחנו קרובים, בגלל ההחלטות שלי לא להסתיר ולהתנתק אלא כן לנסות להתחבר. אבל רק כשהתחברתי – הבנתי שהמקומות האלה הם כאלה שיש בהם מלחמות טריטוריה אינסופית, שאפילו החיות בהם הן כלי נשק. לכן, כל התמימות שלי כנערה טעונה במשהו נורא אכזרי״.

משהו במרחק מהארץ עשה לי טוב. המרחב שאני יוצרת מתוכו הוא עדיין ישראל, זו הארץ וזה הבית, אבל זה מאפשר לי לקרוא אותו בצורה פחות אינטנסיבית, להכניס אוויר, להבין לא מתוך הדבר אלא מבחוץ

לצד הפורטרטים, מוצגים בתערוכה גם תצלומי נוף מאותם המקומות – גם הם ללא סממנים מזהים או הפרדה. ״צילמתי הרבה במרוקו שנראה בדיוק כמו מדבר יהודה. הפרויקט הזה הוא ניסיון ללכת לאותם המקומות הפיזיים ולאותן התחושות שהיו לי אז. לא להיות מי שאני היום, עם הידע וההחלטות הבוגרות שלי, אלא לחזור לחיפוש, לא לדעת מה מותר ומה אסור, לא לדעת לזהות סכנה. הסתובבתי שם בלי שום פחד״.

התצלומים בתערוכה מלווים בטקסטים, כתובים בכתב ידה של שימין שטרית על ניירות כמו מתוך מחברות וסקצ׳בוקים. ״אני כותבת הרבה, כל החיים. אני באה מבית של כתיבה – אבא שלי הוא סופר סת״ם ובחברה החרדית אין טלוויזיה, כך שהטקסט הוא החוויה הוויזואלית הראשונה שלי. האוצרת סופיה בארי ואני החלטנו שהשילוב של הטקסטים מציג שכבה אינטימית יותר.

״חלק מהטקסטים הם ממש כאלה שכתבתי כנערה וחלקם הם שחזורים שכתבתי מחדש. הטקסטים המקוריים הם כאוטיים, לא מסוננים, ישירים. אבל הם מייצגים את המצב שהייתי בו. כל החיבורים האלה נוצרו מתוך איזה כאוס. היום אני יותר שיטתית, אבל אז היה לי צורך להבין מי אני, ממה אני עשויה. הטקסטים מסייעים גם להבנה של הרעיון הכללי – לפיו התערוכה היא העולם שלי. אני לא באה להגדיר חברות מסוימות או לייצג משהו. זה העולם של אן, ואני מזמינה את הצופים לחוות את המציאות גם בצורה הזו״.

בחלל התערוכה שמוצגת בגלריה לצילום במוזיאון, ניצב גם אובייקט – איסכורית – פח גלי שבמקור הוא חומר גלם למטרות שונות, בעיקר בתחום הבנייה. ״רצינו לייצר חלוקה של החלל והצעתי להשתמש באיסכוריות, שהן חלק בלתי נפרד מהשטחים שצילמתי בהם. יצרנו קשר עם בדואים ולקחתי איסכורית מאזור שהוחרב על ידי מתנחלים.

״המטרה היתה להביא את האנרגיה של השטח לחלל התצוגה ברמה האסתטית, מה שקורה גם בדרך שאני מדפיסה את העבודות לבד בחדר חושך ותולה אותן, בצורה מעט פראית. אלה הדפסות כסף שהן מאוד חומריות ומסיביות.

״האיסכוריות הן גם דרך ליצירת מודעות למה שקורה בגדה, הן מביאות את המרחב הזה לתוך הבועה התל אביבית. לדבר על דברים זה הרבה פעמים קל אבל לפגוש אותם זה מורכב יותר, והיה חשוב לי שזה יקרה בתערוכה״.

בחודש יולי תגיע שימין שטרית ארצה לטובת השקה של ספר שילווה את התערוכה. בימים אלה היא עובדת על פרויקטים נוספים בפריז, מתכוננת לתוכנית רזידנסי במיורקה שבה תשתתף בחודש יוני וגם מתנסה לראשונה באימהות, שלושה חודשים אחרי שנולד בנה הראשון.

״אני מרגישה שמשהו במרחק מהארץ עשה לי טוב. המרחב שאני יוצרת מתוכו הוא עדיין ישראל, זו הארץ וזה הבית, אבל זה מאפשר לי לקרוא אותו בצורה פחות אינטנסיבית, להכניס אוויר, להבין לא מתוך הדבר אלא מבחוץ. זה נוח לי כמישהי שהיא תמיד די אאוטסיידרית.

״החיים בפריז חידדו לי את העובדה שהאאוטסיידריות הזו היא משהו אוניברסלי. אני חווה את זה בכל מקום כל הזמן. בתור יוצרת, הבנתי שאני מכוונת לייצר שיח שהוא יותר מגשר, להיות אחראית במה שאני עושה. בעבר עשיתי דברים ממקום פרובוקטיבי, היום מעניין אותי לגעת בעניינים מורכבים אבל עם שכבת מגן. לאפשר שיח, לשאול שאלות, להיות באינטימיות עם אזורים שקשים להכלה.

״אני תמיד אפעל מתוך מקומות של גדרות, אבל עכשיו כשאני אמא אני רוצה גם לפעול כדי לייצר מקום בטוח, לא להתעלם מהמציאות״.

---

אן שימין שטרית | מלאכי
אוצרת: סופיה בארי
מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27
נעילה: 13.6