יאיר גרבוז 1945-2026

״ציבורית, אני כבר מזמן, הרבה לפני אירועי ה־7 באוקטובר, חושב שהמקום הזה הולך ומתדרדר״ אמר יאיר גרבוז בראיון בפודקאסט תיק עבודות של פורטפוליו לפני כמעט שנתיים, בחודש יוני 2024. “אבל אני אופטימי במובן שאני חושב שהעולם יסתובב גם בלעדינו, ושאחרי אירועים כאלה חייב לבוא משהו אחר. נצטרך מתישהו לחזור לשפיות״.

מהבוקר העולם יצטרך להסתובב גם בלעדיו. גרבוז הלך לעולמו בגיל 80, אחרי מאבק קצר והתדרדרות מהירה של מחלת הסרטן. הוא היה אחד מהאמנים הבולטים בהיסטוריה של האמנות הישראלית, ולצד זה פעל ונודע גם כסופר, פובליציסט, סאטיריקן, מורה מוערך ומנהל המדרשה לאמנות בשנים 2011-1997. ״אין אפילו אמן אחד קאנוני שמדינת ישראל החליטה שצריך לראות את יצירותיהם״, אמר באותו ראיון. ״אנחנו מדינה שמתמחה ברי־סטארט. כל מי שמגיע לגיל 80 – מפנים אותו״.

גרבוז נולד ב־1945 בגבעתיים והיה חבר קיבוץ כפר החורש. הוא למד ציור אצל רפי לביא ובמכון אבני. תערוכת היחיד הראשונה שלו היתה ב־1967, ומאז הציג ברצף בעשרות תערוכות בארץ ובעולם. במשך כ־14 שנה, עד 2011, שימש ראש בית הספר לאמנויות במדרשה של בית ברל, ולאחר מכן הצטרף ליעקב דורצ’ין בבית הספר לאמנות בסיס בהרצליה, כמרכז פעילות התרבות. ב־2017 הציג את התערוכה ״אני ציירים״ במוזיאון תל אביב בעקבות זכייתו בפרס רפפורט. הוא זכה גם בפרס א.מ.ת לשנת 2004 לתרבות ואמנות.

תערוכת היחיד הגדולה האחרונה שלו בישראל הוצגה בשנת 2024 במוזיאון הרצליה, תחת הכותרת ״ראשים וציור בתוכם״, בשיתוף עם האמן הוותיק אוזיאש הופשטטר. ממש אתמול (28.4) נפתחה תערוכת יחיד שלו באותו השם בסניף הניו יורקי של גלריה גורדון, הגלריה שאיתה עבד במשך עשרות שנים.

על הסגנון הציורי שאפיין אותו במהלך השנים, שבא לידי ביטוי בעומס ויזואלי ולעיתים גם טקסטואלי, אמר: ״הציור שלי עמוס כיוון שאני אוהב החלטות, אני לא אוהב החלטה. אני אוהב סיפורים, אני לא אוהב סיפור. פעם אמרו שבשביל להסתכל על אמנות מתרחקים. אף פעם לא הבנתי את זה. בדמיוני, כשאני רואה ציור אני נוגע בו, מנסה להכיר את החומריות שלו. הכי נכון זה לראות ציור מהמרחק שבו הצייר צייר אותו״.

עוד נושא שבא לידי ביטוי באופן תדיר בעבודותיו הוא הדיאלוג עם תולדות האמנות הישראלית. ״המקצוע שלי הוא להזכיר. אני המזכירה של האמנות הישראלית. אני מתעניין בהיסטוריה או בחוסר ההיסטוריה של הקהילה האמנותית. ההיסטוריה שלנו משובשת. אנשים שהיו תלמידיי כבר לא הכירו את אלה שהיו מוריי, מה שלא קורה בשום מקום בעולם. אנחנו עם עם אמנזיה טוטלית״.

לצד האמנות עסק לאורך כל השנים בכתיבה, והיה חתום על המדור הסאטירי ״דבר אחר״, על תוכנית הטלוויזיה ״אין עם מי לדבר״ ועל ספרים כמו ״תמיד פולני״, ״אוי ארצי״ ו״בית בגליל״. לפני כעשור עמד במרכז סערה ציבורית כשנשא את נאום מנשקי הקמעות (הידוע גם כנאום הקומץ) בעצרת שנערכה בכיכר רבין.

״אנחנו פריפריה״, אמר, ״ואני די מאוהב ברעיון של להיות צייר בפריפריה, אני לא מפוחד מזה. הייתי רוצה שתהיה יותר הכרה בעובדה הזו, ושיתחילו לתעד את האמנות הישראלית. אני את חלקי מנסה לתרום״.

יהי זכרו ברוך.