יעל יודקוביק: האובייקט שותק, ובשתיקתו הוא מדבר אל הלא־מודע שלנו

תערוכת היחיד של יעל יודקוביק, ״לארח את החיים״ (אוצרת: נירה יצחקי), מתפרשת על פני כל החלל הגדול והיפה של גלריה שלוש ביפו העתיקה. היא מורכבת מאובייקטים, פסלים שיוצרת יודקוביק ומחפצים מטופלים, שיחד יוצרים מערך אחד של שיטוט, גילוי ואירוח.

״התערוכה היא גלגול של ׳מותי בא לי פתע׳ (2023), תערוכת היחיד הקודמת שלי שנפתחה שלושה שבועות לפני 7 לאוקטובר, בתזמון משונה, כאילו לחשה משהו שאי אפשר היה לדעת״, אומרת יודקוביק. ״אם שם עמד במרכז מוות מדומיין, אפשרות קיצון ומבט אל הסוף – כאן מופיעה תנועת נגד אל החיים, לא כהכחשה של אותו מבט, אלא כהיענות לחיים״.

״הזיקה בין שתי התערוכות נמצאת גם בשמותיהן, שניסחתי בלשון פנייה בגוף ראשון אל הקיום: פעם דרך דימוי של מוות וכעת דרך הזמנה לחיים. ׳לארח את החיים׳ הוא ביטוי כפול־משמעות. מצד אחד, פעולה מוחשית: לארח אנשים, לפתוח את הדלת ולאפשר לאחרים להיכנס אל המרחב הפרטי. מצד אחר, עמדה נפשית: לארח את החיים עצמם, להניח להם להיכנס פנימה. התערוכה נעה בתוך המתח הזה״.

חלק מהעבודות שמוצגות כעת, מספרת יודקוביק, נוצרו עוד לפני התערוכה הקודמת והובאו אל חלל הגלריה – אבל לא מצאו בה את מקומן. שאר העבודות נוצרו במהלך שלוש השנים האחרונות. ״אני עוסקת בגילוי צורה, בחקירה פורמליסטית ובחיפוש אחרי דימוי שנוגע בפואטי. כשחפץ מוכר יוצא מהקשרו הפונקציונלי, מתאפשרת ראייה מחודשת שלו, כזו המתמקדת בצורה ובמבנה, ולא רק בשימושיות.

במזרח התיכון, מלחמות לא באמת נגמרות, הן רק יוצאות להפסקת סיגריה. לאור המציאות הזאת אני מתנהלת. הסטודיו הוא לא אינקובציה הרמטית – המציאות חודרת מתחת לדלת, דרך החלונות, ונושאת איתה את מה שמחוץ לו

״עמנואל קאנט טען שהשיפוט האסתטי הוא נטול אינטרס; כלומר, חוויית היופי לא נשענת על תועלת או מטרה, אלא על הצורה ועל תחושת ההרמוניה שהיא מעוררת בתודעה. החפצים המצויים, העזובים ואלה מן המוכן, שנאספים מהרחוב, נוגעים גם בשאלות של זהות ומקום.

״ב׳מותי בא לי פתע׳ הופיעו רמזים לקץ החיים, ולעומת זאת כאן, ב׳לארח את החיים׳, בזמנים שבהם אנחנו נדרשות לבדיקת מציאות – האובייקטים, הדוממים לכאורה (שטיח כניסה, כוסות, מתלה כובעים, חלקי ריהוט), מזמינים את הצופה לחשוב על אירוח ועל חיים, ובמקביל מבקשים להיחלץ מההקשרים שנדבקו בהם״.

מאז התערוכה האחרונה ב־2023 עברו שלוש שנים קיצוניות – זה השפיע על התהליך או על התוצאה?

״במזרח התיכון, מלחמות לא באמת נגמרות, הן רק יוצאות להפסקת סיגריה. לאור המציאות הזאת אני מתנהלת. הסטודיו הוא לא אינקובציה הרמטית – המציאות חודרת מתחת לדלת, דרך החלונות, ונושאת איתה את מה שמחוץ לו. המלחמה הופכת את העולם לחומר קשיח. אחרי נקודת השבר הטקטונית וקריסת האנושיות שחווינו, ההשפעה בלתי נמנעת. בתערוכה אני מארחת גם את השבר הזה.

״בארץ כל כך לא מעודנת, אמנות היא כלב הנחייה שלי. עשיית אמנות היא עבורי חוויה קיומית, התרחבות של הנפש ומפגש אחר עם העולם, שמרחיב את טווח ההתבוננות עליו. אלבר קאמי כתב שהיופי הוא צורה של התנגדות להרס, במיוחד תחת דיקטטורות או מלחמות. באחת מאמרותיו הידועות כתב: ׳באמצע החורף גיליתי בתוכי קיץ בלתי מנוצח׳ – בהתייחס ליכולת לשמר אנושיות ויופי, גם בתוך זוועה״.

חיוך שנשבר

העבודות של יודקוביק מתחילות במפגשים מקריים: עצם שננטש ברחוב, חומר גלם, חפץ או שבר של חפץ, שצד את עיניה ולוכד את ליבה במהלך שוטטות בעיר, בחצרות אחוריות או באתרי בנייה. ״אני מחזיקה בתפיסה שלמען אמנות אפשר לעבור עבירות קלות עד בינוניות, ולנכס אלמנטים מהמרחב הציבורי העירוני. במרחב הזה שבין האישי לקולקטיבי, העיניים מחפשות משהו לרצות: צורה, מבנה או חומר שמעוררים בי תשוקה ומאפשרים לה להתקיים.

״אני מלקטת את החומרים ומביאה אותם אל הסטודיו, שם הם עוברים תהליך של התבוננות, חקירה, טיפול והלחמה: חיבור לחלקים אחרים, ישנים או חדשים, יש מאין, עד לרגע שבו מתהווה אובייקט חדש. אני לא מחפשת דבר מסוים מראש. המפגש תמיד בלתי צפוי, ובכל פעם עצם מסוים קורא לי מתוך השדה הוויזואלי שלי״.

האובייקטים מבוססים על חיבורים בין חומרים, צורות וחפצים שונים, לעיתים חיבורים בלתי צפויים או בין ניגודים. ״לפעמים אלו מפגשים בין רדי־מייד לאלמנט שנוצר בסטודיו, לפעמים בין שני חפצים קיימים, ולעיתים האובייקט עצמו הוא רדי־מייד. במקרים אחרים אני מתכננת ומבצעת אובייקט שנוצר יש מאין, ללא שימוש בחומרים מוכנים מראש.

״הצופים מוזמנים להתחקות אחר האבולוציה של האובייקט, ההיסטוריה שלו וההקשרים הגיאולוגיים והגנאלוגיים שהוא נושא. לא כל האובייקטים או מרכיביהם ניתנים לזיהוי מיידי: חלקם עברו שינוי מהותי, אחרים נטמעו בתוך חומרים או חפצים שונים.

״אני מבקשת להפעיל את הצופה דרך משחקים של ריבוי משמעויות, תוך השארת מרחב לניחוש, לזיהוי ולתהליכי היזכרות אישיים. אני חושבת שהכל מצוי בתעתוע ובאי־בהירות. האובייקטים לא כפופים לדפוסים בינאריים של שימושי, אמנותי, מטופל ומצוי – אלא מתקיימים בו זמנית ככוח מערער וככוח מאשש.

״רבים מהאובייקטים מגלמים חלקי גוף, בעיקר כפות ידיים, ומתייחסים למנעד היכולות והמגבלות של הגוף האנושי ולמחוות גופניות. חלק מהעבודות מאופיין בדפוס חוזר שבו חלק אחד מבצבץ, נדחף או חודר לתוך אחר, תנועה חומרית שמבנה את הדימוי. הפעולה הזאת נושאת איתה הדהוד גופני, כמעט ארוטי, ומזמינה התבוננות במהות המפגש. העבודות נושאות גם הומור – לא כבדיחה, אלא כחיוך שנשבר״.

מטריות מרתקות אותי. הן חפץ טרנסג׳נדרי – כשהן סגורות הן בעלות איכות גברית, וכשהן נפתחות הן נעשות נקביות. הן מרפרפות גם לסוריאליזם. המטריות חורגות מהשימוש היומיומי והופכות לסמל של ניגוד והפתעה

בין הפסלים בתערוכה אפשר למצוא את ״ארבע משולשים: מטריה, שתי שמשיות ומשטח עץ לבן״, שמורכבת מפריטים שנאספו מהרחוב בזמנים שונים, והתהוותה לאורך זמן. ״מטריות מרתקות אותי״, מסבירה יודקוביק. ״הן חפץ טרנסג׳נדרי – כשהן סגורות הן בעלות איכות גברית, וכשהן נפתחות הן נעשות נקביות. הן מרפרפות גם לסוריאליזם. המטריות חורגות מהשימוש היומיומי והופכות לסמל של ניגוד והפתעה: הגנה בתוך מציאות לא צפויה, או אובייקט מוכר שמופיע בהקשר חלומי ולא הגיוני.

״מיכל הלפמן כתבה בטקסט התערוכה: ׳הן המטריות והן השמשיות מוצבות יחדיו כשהן סגורות. כאילו היה זה ליקוי מאורות כפול, הן של חמה והן של ירח בו בזמן. זה לא יום ולא לילה׳. יש שרואים בעבודה גם התייחסות ללאומיות משובשת, בדימוי של דגלים מקופלים״.

אחד האובייקטים האחרים מורכב מדלי של פועלים, שבתוכו צלחת הגשה מקרמיקה. ״צלחת האירוח הלבנה, הבנויה משני עיגולים סימטריים היוצרים בחפיפה ביניהם צורה המזכירה ואגינה, העלתה בי אסוציאציה ל׳דיאגרמת ון׳ בהקשר של יחסים זוגיים: הדיאגרמה משמשת כמטאפורה לשני עיגולים חופפים המייצגים כל אחד מבני הזוג, והחפיפה ביניהם מסמלת את המרחב המשותף – הזוגיות, אותו ׳אזור חפיפה׳. העבודה, מבחינתי, מגלמת גם את הארוס שבמעשה האמנות״.

על פסל שמורכב מדלתות ארון עץ וידית של מטריה אומרת יודקוביק ״לפעמים נדמה לי שכל האלמנטים – צורה, צבע, מרקם וקנה מידה – מתמזגים לישות אחת, בלתי נפרדת. העבודה הזאת פועלת כך. כשהבאתי את דלתות הארון לסטודיו מיד השכבתי אותן. אני אוהבת את החיכוך, את המגע של האובייקטים עם הקרקע.

״אפשר לראות בה מעין פה פעור, ארון קבורה נוצרי או תיק בקנה מידה מוגזם. אותי מדליקה הצורה – קצות הדלתות מתעגלים והן לופתות זו את זו באופן שמרגש אותי. זו עבודה אופקית, שפוגשת את הגוף האנכי של הצופה ויוצרת ניגוד לאנכיות האנושית״.

לפסלים בתערוכה אין שמות. ״הם תמיד ללא כותרת, למרות שאני אוהבת לשחק עם מילים. בינם לבין עצמי אני מעניקה להם שמות כינוי, רובם ׳מטונפים׳. אובייקט שהוא חלק ממיצב מתקיים גם כישות עצמאית וגם כחלק ממערכת רחבה. ההצבה בחלל מתייחסת לתלת־ממד של העבודה, לחלל עצמו ולאובייקטים השכנים, מתוך ראייה היקפית וחשיבה על האופן שבו הצופה קולט בו־זמנית כמה פריטים במרחב. לפעמים נדמה לי שכל עבודה היא מילה, וכשהיא מוצבת לצד עבודה אחרת – הן יוצרות יחד משפט חדש״.

לצד שלל האובייקטים תלויים על הקירות, בשני צידי הגלריה, שתי עבודות דו ממד. ״זוג הרישומים, המשמשים מראה זה לזה, תלויים על קירות הגלריה זה מול זה. הם נעשו אחרונים אבל נתלו ראשונים, והצבת התערוכה כולה התארגנה סביבם. הם מהווים את הציר המרכזי של התערוכה. מבחינה צורנית מדובר במלבן, שני משולשים ועיגול; הדימוי שנוצר הוא של עין מול עין, על קירות נגדיים. הם חלק בלתי נפרד מהמיצב, מישירים מבט אל הצופה ופוגשים אותו עין בעין״.

האם יש משמעות להצבה של האובייקטים בתערוכה? האם יש מסלול שאת מעדיפה שהצופים יעברו בו או דרכו?

״החלל הגדול, ההיסטורי והייחודי של גלריה שלוש מחייב בכל תערוכה פיצוח מחודש, עד שנוצר ריקוד עדין בין העבודות לבין המבנה הדומיננטי. מבנה הגלריה הוא מסלול מעגלי, כך שאפשר לבחור אם להתחיל את הביקור מימין או משמאל. כשאני מציבה את העבודות, אני לוקחת בחשבון את נקודת המבט של המבקר שמגיע מכל אחד מהכיוונים. כמו שאני לא מעניקה לעבודות שמות, כך אני לא מכתיבה מסלול או נרטיב. אני מאפשרת למבקר איים של חירות.

״מערכת היחסים בין הצופה, האובייקט והחלל היא חלק בלתי נפרד ממשמעות היצירה. הצופה לא רק מתבונן באובייקט, אלא חווה אותו פיזית: מתכופף לעברו, נע סביבו, ומודע למיקומו ולגופו ביחס אליו״.

עד כמה חשוב לך שהצופים יבינו את הסיפורים של הפסלים? את החומרים שמהם הם עשויים? את הכוונות שלך ביצירה שלהם?

״שהצופים יבינו? אני עצמי לא תמיד מבינה, לפעמים רק אחרי שנים. האמנות מתאפיינת באוטונומיה: האובייקט שותק, ובשתיקתו הוא מדבר אל הלא־מודע שלנו. במובן הזה הוא שותף סמוי בחוויה הפנימית של הצופה. לצד זאת, אני נדיבה במידע הטכני – מאיפה נאספו החומרים, איך עובדו וממה הם עשויים״.

---

יעל יודקוביק | לארח את החיים
אוצרת: נירה יצחקי
גלריה שלוש, הצורפים 15, יפו העתיקה
נעילה: 23.5