Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // בלי להחזיק את הטלפון ביד
למה ההתעקשות לאסור על צילום היא ההחלטה הטובה ביותר של הפקת קברט בקאמרי, מה מסעיר כל כך בטיפוח הגברי ולמה הפילוסופיה שונאת אופנה
אירוע פופ בקנה מידה נדיר
קשה להמעיט בהישג של ״קברט״ בגרסת 2026 של תיאטרון הקאמרי. אמנם מדובר באחד ממחזות הזמר המפורסמים והקלאסיים, מה שהופך את טווח החידוש למוגבל למדי, אבל כמה החלטות של עיצוב, ליהוק ובימוי, הפכו את מה שהיה עשוי להיות לעוס וטרחני לאירוע פופ בקנה מידה נדיר (גם אם הסוף הוא קצת כמו לסמן שורה בטקסט גם על ידי מרקר, גם על ידי קו תחתון וגם על ידי חץ).
הסיפור ידוע – מועדון הקיטקט בברלין בזמן רפובליקת ויימאר, וסיפור אהבתם של זמרת קלת דעת וסופר נודניק. אבל באמנות כמו באמנות, האיך תמיד יותר חשוב מהמה. בהקשר הזה, ההפקה מיקמה את רן דנקר כמארח הידוע של המועדון.
זה לא רק מתגלה כליהוק מבריק, אלא גם כתפקיד חייו. זהו תפקיד שמצליח למזג בין היותו אושיית פופ לבין אותה נוכחות קינקית שמבעבעת מתחת לפני השטח עוד מראשית ימיו כזמר ועד שהיא מתפרצת במלואה היום. דנקר הוא לא רק גרוטסקי, כפי שמתבקש מהתפקיד של המארח, אלא גם מפתה בצורה הייצרית והאירוטית ביותר שאפשר להעלות על הדעת, כזו שמצליחה להיות מלכודת דבש גם לזכרים וגם לנקבות. האופן שבו סוגננה דמותו, כמעין הכלאה בין היטלר לצ׳רלי צ׳פלין, חותמת שורה של החלטות נועזות המפלרטטות עם הפרוורטי, המושך והחולני.
עוד ברשימת ההברקות הברורות – הליהוק של ליהי טולדנו, שמפגינה יכולות ווקאליות מסחררות ואת הסאס הנדרש מהדמות של סאלי. גם עיצוב התפאורה וההתרחשות בתוך המועדון, שממזגות בין במה עגולה ודינאמית לבין רגעים שמצטטים ישירות את מועדון הקיטקט שפעיל היום (ולשמחתי הייתי שם לא מעט), הפכה את ההיסטורי לעכשווי.
אבל ההחלטה הטובה ביותר היא ההתעקשות לאסור על צילום האירוע. בעוד שהפקות רבות – גם של קברט בעולם – מבקשות שלא לצלם, הפעם ההפקה לקחה את הדברים צעד נוסף. לצד כך שכמעט ולא שוחררו חומרי יח״צ מתוך ההפקה לעיתונות (או בכלל), הסדרנים מקפידים באסרטיביות יוצאת דופן על הדבקת מדבקות על המצלמות הסלולריות של הצופים (הקדמית והאחורית!).
זהו צעד שמבקש לעורר מסתורין ואת יצר הסקרנות, ולעורר את התחושה שעל הבמה עומד להתקיים דבר שאסור שידלוף החוצה; צעד מקובל מאוד עד היום במועדונים רבים בברלין. אבל במציאות של 2026 יש לו השלכות נוספות: באין מצלמה, הצופים המאולפים מאולצים לשהות במתרחש.
זו דוגמה מצוינת לאיך ״טכניקות הגוף״, אותו מושג שטבע מרסל מוס כדי להסביר את ההתנהלות התרבותית של הגוף שלנו, מייצרות משמעות. כי בלי להחזיק את הטלפון ביד, ובלי שהעין מסתכלת על הבמה דרך המסך, מתגלה מה שכולנו מנסים להדחיק: אי אפשר לברוח.
View this post on Instagram
הכבוד הגברי שאבד
ידוע לכל שאנחנו חיים בתקופה של נס ושל מילות באזז. אבל בעוד שהניסים נסתרים למדי, ה־Buzzwords מופיעות בכל פעם בעוצמה שלא פוסחת על איש. לאחרונה נדמה שאי אפשר לברוח מ״לוקסמקסינג״, מילה מפוצצת שבתכל׳ס אומרת דבר מה פשוט – מיקסום המראה (קרי, טיפוח).
אז מה מסעיר כל כך בטיפוח? שהפעם הוא מסונף לגברים ולשאלה מה הופך גבר לגבר אטרקטיבי. בעוד שזו נשמעת שאלה בנאלית, בימינו אנו היא זוכה לתשומת לב כי היא מסונפת לפוליטיקת הזהויות. בגלגול הנוכחי זהו דיון על מהו ומי הוא גבר, במיוחד אם רואים בו תגובה מסוימת לתנועת ״המי טו״ ולהחזרת הכבוד הגברי שאבד.
במילים פשוטות, הקונטקסט של הלוקסמקסינג נמצא בתוך עולם שמבקש להכריע איך גבר צריך להתנהג ואיך הוא צריך להיראות, אבל גם מה הוא צריך לעשות אם הוא לא מספיק גבר (או לא שווה ספוגית, כמו שאמרה איילין בסיינפלד). התשובה כמעט ברורה מאליה – למקסם את המראה שלו.
בגרסה המעודנת אנחנו מדברים על להתקלח וללכת לחדר הכושר. בגרסה המעודנת פחות, שנמצאת בצדדים הקיצוניים יותר של המנוספרה, אותה תת־התרבות שנועדה לקדם זכרי אלפא, הכוונה היא להשתמש בסטרואידים לא־חוקיים, להתמסר לניתוחים אגרסיביים או לאמץ ריטואלים אדיוטיים כמו אימון שרירי הלסת על ידי לעיסה של מגבות.
ניכר שהעניין הציבורי בלוקסמקסינג מתחלק לשניים: תועלתני וביקורתי. בצד התועלתני נמצאת תעשיית האופנה, והקוסמטיקה שמבינה שהעניין הגובר של גברים צעירים בשינוי המראה שלהם הוא פוטנציאל כלכלי אדיר. לשם המחשה, על פי אגודת המנתחים הפלסטיים בארצות הברית, כמות הגברים שעוברת טיפולים קוסמטיים פולשניים הכפילה את עצמה ויותר בשש השנים האחרונות.
בצד הביקורתי, לעומת זאת, יש המדגישים את הקו הדק, שלעיתים קרובות נחצה, בין טיפוח הגבריות החדשה לבין אימוץ של תרבות מיזוגנית רעילה (קשר שמודגש בסדרה המצוינת ״התבגרות״ או בסרט הלא־מצוין ״במעמקי המנוספרה״ של לואי ת׳רו הנודניק).
ויש כאלה שרואים בלוקסמקסינג צדק פואטי. קולות מסוימים מהצד הפמיניסטי טוענים שגברים בסך הכל חווים עכשיו את מה שנשים חוו שנים רבות בשביל לעמוד באידיאל יופי כזה או אחר. אלא שזו ביקורת חסרה, שלא לומר שטחית מאוד ואירוצנטרית, שמחמיצה משהו בסיסי מאוד שקשור לבני ובנות אדם.
בתרבויות רבות, מערביות ולא מערביות, גברים רבים בוחרים לשנות וליפות את גופם באופן אלים וקבוע, מקעקועים ופציעה מכוונת ועד ברית מילה, ולפרקים מסוימים נדרשו גם לנעול עקבים, פאות נוכריות עצומות, נעליים לא נוחות או מחוכים. כי ככה זה א.נשים. היופי הוא תמיד מעל הכל.
View this post on Instagram
למה הפילוסופיה שונאת אופנה?
שאלו אותי כמה פעמים מה אני מלמד ואיפה. התשובה היא תיאוריה של תרבות חומרית וחזותית בדגש על אופנה – בבר אילן, באוניברסיטה העברית ובשנקר. בפינה חדשה אני אציג בכל פעם טעימה מתוך מאמר שאני מביא לדיון עם הסטודנטים והסטודנטיות שלי. לכבוד הפעם הראשונה – הצצה אל השיעור האחרון של הקורס בתיאוריה של אופנה לתואר שני באוניברסיטה העברית.
בחרתי להביא הפעם טקסט מצוין ומרוכז של הפילוסופית קארן האנסון. הכותרת שלו לא משאירה יותר מדי מקום לספק – למה אופנה מעוררת כזו חרדה בקרב פילוסופים, כלומר בקרב אנשים חושבים.
הרי כולנו מכירים את העוינות – שאופנה זה שטחי ומטופש. האנסן, שמגיעה מלימודי מגדר, גם מציינת שהפמיניזם עצמו דחה את האופנה, רואה בה כלי לשליטה על נשים. עם זאת, כמו שהיא אומרת – זו ראיה צרה, שבפועל יכולה להיות די מסוכנת.
אחת התובנות המעניינות שלה במאמר מצביעה על כך שהפסילוספיה כשלעצמה מתנגדת לאופנה, כי אופנה היא מה שאנחנו רואים מיד. הפילוסופיה לעומת זאת, תמיד עסוקה מה שלכאורה מוסתר. במילים אחרות, לפילוסופיה יש אינטרס מובנה למה לשלול את האופנה.
תחשבו לדוגמה על משל המערה של אפלטון, אולי אחד המשלים הקלאסיים ביותר בפילוסופיה. בקצרה, הוא מתאר כיצד אנשים יושבים בתוך מערה ורואים צללים, ומסיקים מכך שזו המציאות. לעומתם יש את הפילוסוף, זה המצליח לצאת מהמערה ולגלות שהצללים הם יצירה של אור השמש.
אלמנט החשיפה, שמלווה את הפילוסופיה מאז, נשאר אחד הכלים המהותיים. אם הפילוסוף הוא זה שנועד להפשיט אותנו, האופנה מטרתה להלביש אותנו, ומכאן הקלאש הגדול.
האנסן גם מדברת על הקושי שהאריעיות, הזמניות של האופנה, מזמנת לפילוסופיה. העובדה שהאופנה חולפת, יום אחד אתה אין ויום אחד אאוט, מאותתת על כך שאין לה יסוד מהותי, לכאורה. איך אפשר לדבר על גרעין של אמת, שזה מה שהפילוסופיה מחפשת למצוא, כשאופנה מוגדרת על ידי ההפך המוחלט – ששום דבר בה אינו קבוע, והיפה והטוב של היום הוא המכוער והרע של מחר?
View this post on Instagram
מי מכתיב את האופנה?
אם היה לי שקל על כל פעם ששאלו אותי את השאלה הזו – כנראה שלא הייתי צריך להיות חוקר באקדמיה אלא בנופש תמידי במיקונוס. אנחנו בפרק נוסף של מה לימדתי השבוע, והפעם דיברנו באוניברסיטה העברית על אחד הראשונים שניסה לתת תשובה – הסוציולוג והפילוסוף הגרמני גאורג זימל, מחלוצי מדע הסוציולוגיה.
לפני כ־120 שנה זימל פרסם מאמר מכונן בשם ״אופנה״. הטענה הגדולה שלו שם היא שאופנה היא גילום של אחד הכוחות החברתיים המובהקים ביותר – הרצון של בני אדם לקחת חלק בחברה ולהתבדל בעת ובעונה אחת. בהקשר הזה, אופנה היא המקום שבו אנחנו מחקים אנשים אחרים – שכן אופנה היא תמיד תנועת המונים – אבל היא גם המרחב שבו כל אחד יכול לבטא בו מידה מסוימת של אינדיווידואליות. במילים אחרות – כולם במרכאות לובשים סקיני, אבל כל אחד בגימור קצת אחר.
בגלל שזימל הוא סוציולוג של מעמד, הוא טוען שהאופנה משתנה בגלל מתחים חברתיים. המעמד הנמוך מבקש לחקות את אופנות המעמד הגבוה, והמעמד הגבוה בתורו מאמץ אופנות חדשות כדי להמשיך ולהיבדל, וחוזר חלילה. במובן הזה, זימל הוא אבי התיאוריה המכונה ״טריקל דאון״, כלומר שהטעם מחלחל מלמעלה למטה. הסצינה המפורסמת של הכחול־סרוליאן בשטן לובשת פראדה היא הגילום המושלם של הטענה של זימל.
היום יש לא מעט שחולקים על הגישה הזו, שאומרת שמי שמכתיב את האופנה הוא המעמד העליון, ומביאים דוגמאות לאיך סגנונות צומחים דווקא מלמטה. ואני? אני בעיקר חושב שזו תנועה משולבת בין כל הכיוונים.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
