״הסרט המופרע בכל הזמנים״: מוקומנטרי, משעשע - אבל לא כזה מופרע

יש שני יקומים שבהם מתקיימת להקת נירוונה: האחד הוא היקום המוכר לכל אדם עם ידע כללי ממוצע בתרבות הפופ, שבו נירוונה הוקמה בידי קורט קוביין אללה ירחמו, והפכה לאחת מלהקות הגראנג׳ החשובות של המאה ה־20. ביקום מקביל, זו הלהקה של ג׳יי מקרול ומאט ג׳ונסון, רק שהגרסה הקנדית הזו מעולם לא הוציאה שיר אחד לרפואה או עלתה על במה.

בסדרת הרשת המוקומנטרית שלהם שעלתה ליוטיוב אי שם ב־2007, הנקראת Nirvanna the Band the Show, נכנסו שני היוצרים לתוך העור של עצמם וגילמו צמד מוזיקאים לא ממש מוצלחים, שכל תכליתם בחיים היא להופיע במועדון הריבולי בטורונטו.

כל פרק התאפיין בסגנון אחר ושימש כהומאז׳ לסדרה או סרט ספציפיים. מפה לשם, הסדרה הפכה לקאלט מקומי, ובהמשך גם זכתה לגרסה טלוויזיונית רחבה יותר, תוך שהיא ממשיכה לרוץ על אותו הגאג הבסיסי והמודע לעצמו.

עכשיו, שמונה שנים אחרי שידור הפרק האחרון, יוצא הסרט Nirvanna the Band the Show the Movie שתורגם בארץ ל״הסרט המופרע בכל הזמנים״. זה טייטל מחייב כל כך, ששום דבר מתחת לזה לא יתקבל על הדעת. בהתאמה כמעט קוסמית לאותו שם עברי גרנדיוזי, הסרט זוכה לשבחים נלהבים ולציונים גבוהים למדי באתרי מדרוג ובפסטיבלים, כולל הקרנות מוקדמות שגרפו תגובות נלהבות בקרב קהל מעריצים של הסדרה.

ג׳ונסון ומקרול לקחו את רעיון המסע בזמן צעד אחד קדימה: הם אכן צילמו חומרים כבר ב־2008, בידיעה שיום אחד יחזרו אליהם במסגרת סרט עתידי. כך נוצרת אחת הסצנות המפתיעות בסרט, שבה הם משוחחים עם הגרסאות הצעירות של עצמם

בעלילת הסרט, מאט ג׳ונסון וג׳יי מקרול חוזרים לאותם התפקידים, עם אותה הבדיחה, רק שבמקום 20 דקות בערך, העניין נמשך 100 דקות. מאט עדיין מתכנן תוכניות מטומטמות וחסרות כל אופציה יישומית להשתלט על הבמה במועדון הריבולי, וג׳יי מלווה אותו בנגינות פסנתר קצביות ונסחף איתו בפנטזיה.

בין שאר התכניות הדביליות שלו, כמו ניסיון כושל לצנוח ממגדל ה־CN Tower הישר לתוך מגרש בייסבול ולהכריז על הופעה, מאט עולה על רעיון דבילי ברמה אחרת: לבנות כאילו מכונת זמן בסגנון הדלוריאן, ולחרטט בביטחון שהוא וג׳יי נוסעים בזמן, בתקווה שזה ישכנע את בעלי המועדון לתת להם את הבמה. העניינים מסתבכים, והשניים באמת חוזרים אחורה בזמן לשנת 2008 – שם הכל התחיל, כולל רגעים אמיתיים מתוך תקופת הצילומים המוקדמת של הפרויקט.

״הסרט המופרע בכל הזמנים״ מוגדר כקומדיה מוקומנטרית, אבל עוד לפני שנוגעים בשאלה אם הוא מצחיק או לא, צריך לעצור ולהעריך את ההישגים הטכניים המרשימים שלו. לא ברמת האפקטים או התסריט, אלא ברמת העשייה הפיזית עצמה.

הסרט עוסק, בין היתר, במסע בזמן, אבל ג׳ונסון ומקרול לקחו את הרעיון הזה צעד אחד קדימה: הם אכן צילמו חומרים כבר ב־2008, בידיעה שיום אחד יחזרו אליהם במסגרת סרט עתידי. כך נוצרת אחת הסצנות המפתיעות בסרט, שבה הם משוחחים עם הגרסאות הצעירות של עצמם. הביצוע שלה מדויק עד כדי כך שהוא מעורר את השאלה המתבקשת: איך לעזאזל הם עשו את זה?

עוד בהשגים הקולנועיים שלו, הסרט מתפקד גם כמחווה לבבית ל״בחזרה לעתיד״. אין בו מחזה אובר דה טופ או טיפול מתוחכם בז׳אנר, אבל ג׳ונסון ומקרול אוהבים את המותג מספיק כדי להצליח לייצר קריצה אפקטיבית לסרט שעדיין, יותר מ־40 שנה אחרי, ממשיך לדגדג את בלוטות הנוסטלגיה.

אז למה הציון של הביקורת הזו נמוך ביחס לאחרות? (זה הזמן לבדוק את תחתית הביקורת ולחזור לכאן) כי כסרט שמתיימר להיות ״המופרע בכל הזמנים״ – הפיצ׳ר המוקומנטרי של ג׳ונסון ומקרול מפוספס בענק.

אולי זו שאלה של טעם אישי, אולי זה הומור קנדי ספציפי, ואולי פשוט מדובר בציפיות שנבנו גבוה מדי לנוכח הציונים הגבוהים – אבל התחושה הכללית היא של החמצה. יש בו כמה בדיחות ממש טובות, חלקן אפילו מצוינות, ואחרות מדשדשות לרמת ה״אוקיי״ ומטה.

מה שחסר באופן בולט במיוחד הוא קצב. ג׳ונסון ומקרול לא יורים את הבדיחות שלהם בקצב אחיד, ויש יותר מדי זמן מת בין פאנץ׳ לפאנץ׳. הסנגורים יטענו שמדובר במוקומנטרי, ולכן זה הומור ספציפי ואיטי, להיפך מהומור נונסנסי או סלפסטיקי. מצד שני, יש את ״בוראט״. איי רסט מיי קייס.

״הסרט המופרע בכל הזמנים״ הוא חביב למדי. קומדיה שטותניקית שמצליחה להתחבב על הצופה, גם בזכות בדיחות חמודות (בודדות) וגם בזכות הערך המרכזי של חברות מעל הכול. זה כיוון מעט צ׳יזי ונדוש, אבל בלבל הזה הוא עובד.

ובכל זאת, כקומדיה – לא לגמרי ברור מה כל כך מופרע בו, ומה גרם לאותו צופה שישב שני כיסאות מכותב שורות אלו להתגלגל מצחוק במשך כל הסרט. ליטרלי כ־ל ה־ס־ר־ט. נו שוין, על טעם וריח וכו׳.

---

הסרט המופרע בכל הזמנים
בימוי: מאט ג׳ונסון
100 דקות; קנדה, 2026
3 כוכבים