שארית: רונית קרת בסטודיו גבי יאיר

בתערוכת היחיד של רונית קרת בסטודיו גבי יאיר בתל אביב מוצג מכלול עבודות הנע בין פיסול פיגורטיבי לבין פיסול ותבליטים מופשטים וגיאומטריים. נקודת המוצא החומרית של התערוכה היא אובייקטים ותבליטי קיר העשויים מחלקי אריזות קלקר וקרטון שנאספו מהרחוב: חומרים שתפקידם המקורי היה להגן, לעטוף ולבודד, ולאחר מכן הפכו לשארית.

מהחומרים האלה בונה קרת מרחב פיסולי שבו שאלות של גוף, מבנה, פגיעוּת, עודפות והתכלות נבחנות דרך פעולה ידנית מצטברת, כמעט עיקשת, ודרך זיכרון חומרי הנושא איתו את עקבות התרבות שהשליכה אותו.

רונית קרת, שארית. צילומים: יובל חי

קלקר הוא חומר שלרוב נתפס בעינינו כחומר מבודד: אריזה זמנית המגינה על דבר יקר ושביר מפני מכה, נפילה או טלטלה. הוא מבטיח שלמות, ובה בעת הוא עצמו פגיע ושברירי. קרת אוספת מהרחוב אריזות קלקר מושלכות, לאחר שסיימו את תפקידן המגונן, ומסרבת לתת להן להיעלם. היא לא ממחזרת את הקלקר, אלא מפסלת ממנו אובייקטים ומיצבים תלויי מקום.

הקלקר הלבן נושא איתו כמה משמעויות מקבילות. מצד אחד הוא מזכיר קרח: לבן, קל, מעין גרסה תעשייתית של קרחון. מצד אחר, בשבריריותו, הוא מעלה על הדעת גוף אנושי פגיע.

ד״ר אירנה גורדון כותבת בספר האמנית: ״מהניגוד בין המסה הקלילה של הקלקר לבין עוצמת הכובד של המים הקפואים, ועד העובדה הפשוטה המצמררת בניגוד לאותם קרחונים הקלקר לעולם לא יתכלה, ולא זו בלבד, אלא שדווקא תכונה זו היא היא אחת האחראיות להיעלמות הקרחונים, כחלק מתופעה סביבתית רחבה יותר. חומר הבידוד האולטימטיבי, המשמש לשמירה על פריטים יקרי ערך, הוא גם זה הפוגע במשאב טבע יקר ערך זה״.

הפסלים והתבליטים של קרת בנויים ממאות חתיכות קטנות, המודבקות זו לזו בתנועה מצטברת של עבודה ידנית כמעט אובססיבית. החיבורים אינם מוסתרים: חוטי הדבק החם המחברים בין החלקים נותרים גלויים, כמו תפרים, כמו צלקות.

באחד מחללי התערוכה ניצב פסל קלקר שבו נראות שתי דמויות אנושיות דקיקות, זקופות אבל חסרות זרועות. הן ניצבות, אבל גם נשענות; מתקיימות על סף קריסה ועל סף התייצבות. הן נושאות את עול החיים לא כאלגוריה כללית, אלא כפעולה יומיומית: לקום בבוקר, לאסוף את עצמך מהחלקים, להדביק. בתוך הלובן יש משהו כמעט טקסי: כמו תחבושת, כמו תכריך, כמו שכבת הגנה המצהירה על פגיעוּת במקום להסתירה.

מול הדמויות ניצבים תבליטי הקיר מחלקי קלקר: שדות צפופים של רסיסים, מעין מפות חומר של זמן. קרת מנהלת דיאלוג עם מסורות פיסוליות שהיא מוקירה, ביניהן כאלה של ברנקוזי, ג׳קומטי, דנציגר, שמי וליפשיץ. אבל במקום לצטט אותן, היא מנסחת באמצעותן שאלה עכשווית: מהו פסל בתקופה שבה החומר עצמו הוא בעיה מוסרית? מהו מונומנט בעולם המתקשה לשאת עוד משקל?

אל מערך העבודות מצטרפים גם מספר פסלי קלקר, טוטמים גיאומטריים. אחד מהם, שנעשה במיוחד לחלל, מוצב במרכז התערוכה, ואחרים המוצבים בגינה המקיפה את הסטודיו. הצבתם מחוץ לחלל הגלריה מרחיבה את התערוכה אל המרחב הפתוח; ומעמידה את החומר התעשייתי, המלאכותי והבלתי מתכלה מול סביבת הגן הירוק, המלבלב, החי והמשתנה. הטוטמים נראים בעת ובעונה אחת כשרידים ארכיאולוגיים, כסימני אזהרה וכגופים שצמחו מתוך העודף עצמו.

לצד עבודות הקלקר מוצגות גם עבודות העשויות מאריזות קרטון חומות, חומר מתכלה ורך. קרת קורעת את הקרטון, שורטת אותו, חורצת ומחוררת בו, ומתוך פעולות אלו נוצרים תבליטים ומרחבי חומר הנדמים לרצועות נוף, למקטעים הרריים, לפני שטח סדוקים.

שני החומרים – הקרטון והקלקר – ״נולדו״ כדי לשמור ולהגן. בתערוכה הם מונחים כעדויות, כשאריות של תרבות: מה אנחנו אורזים בזהירות, ומה אנחנו מותירים מאחור.

רונית קרת | שארית
אוצר: גבי יאיר
סטודיו גבי יאיר, מוסינזון 3, תל אביב
נעילה: 30.5