יוסף באו: אמן, אנימטור וזייפן מקצועי שממשיך לחיות גם אחרי מותו

אי שם בשנות ה־80 הקמנו בארץ קהילת אנימציה – יוצרים, חובבים ומתעניינים. התחלנו בפעולות מאולתרות בסינמטק תל אביב שהיה אז חדש מהניילונים, ובאמצעים הדלים שעמדו לרשותנו בידע ובסרטים להקרנה, קיימנו מפגשים שהלכו וגדלו בתוכן ובכמות המשתתפים.

שם התוודעתי ליוסף באו, יהודי קטן, מבוגר בהרבה מכולנו, ממושקף עם תסרוקת גלותית, שהיה מופיע בדבקות לכל כינוס ומפגש. ידעתי רק את שמו, ללא כל רקע מי האיש ומהיכן הגיע. הוא התעניין כל הזמן בפרטים הטכניים, בדרכים לשכלל את עשייתו, באיך עושים דיזולב, ואיך להאיר יותר נכון את הציורים.

לימים, למדתי ממנו שהוא הגיע מפולין אחרי המלחמה והקים במו ידיו סטודיו קטן בתל אביב, שבו יצר אנימציה מצוירת וכותרות לסרטי העלילה שנוצרו אז בקולנוע הישראלי. לאט לאט החל סיפורו של האיש הזה להזדחל ולצאת לאור – כך גיליתי שהוא ניצול שואה והגיע אחריה לארץ.

עם בואו לארץ גילה שיהיה לו קשה להתפרנס כאמן, והחליט משום מה שאנימציה עשויה להיות תעסוקה מפרנסת, בעיקר כי לא הייתה קיימת בשנים ההן בישראל. הוא למד את רזי המקצוע המסובך הזה בעצמו ואסף פירורי מידע ודרכי עבודה מכל מי שידע משהו בתחום. הוא בנה מתקן לצילום אנימציה ובמו ידיו התאים מצלמת קולנוע מיושנת לצילום אנימציה (Frame by Frame).

חייו של באו בינינו ממלאים אותי עצב וקצת בושה על כך שלא ידענו – בני הדור שלי וגם דור הצעירים יותר – להכיר בגודל המאמץ שעשו ניצולי השואה לבנות את עצמם מחדש, ולהעניק לחיינו בישראל עוד ממד של אמנות, חוכמה הומור ואמונה ברוח האדם

סיפורו המשיך להתגלות פרט אחרי פרט: הוא למד אמנות בפולין לפני המלחמה והיה חלק מרשימת שינדלר. לימים התגלה גם שהיה ״זייפן מחונן״ וניצל את כישרונותיו האמנותיים כדי לזייף מסמכי מעבר – כך הציל יהודים רבים ממחנה הריכוז פלאשוב שאליו התגלגל בזמן המלחמה.

באו ברוך הכישרונות למד עברית על בוריה וכתב ספרים על חייו ועל העברית כשפה רבת עומק, שלכל מילה יש בה כמה משמעויות והקשרים. בעיניי הוא היה דוגמה לפלא היציאה מהתופת של השואה, תוך בניית חיים חדשים עם אופטימיות, הומור, צניעות וכל כך הרבה כישרון ויצירתיות. סמוך למותו התגלה גם הסוד הגדול – הוא עבד עבור המוסד, וזיופי המסמכים שלו הם אלה שהביאו את אלי כהן לכל מקום בסוריה שאליו רצה להגיע. באו נפטר בשנת 2002, בגיל 81.

בדרך כלל בזה מסתיימת הביוגרפיה של אדם, וחייו ומעשיו הולכים איתו אל הקבר. אבל לא כך הדבר במקרה של יוסף באו. שתי בנותיו, הדסה וצלילה, התחילו אחרי מותו במסע להנצחת, האדרת, הנחלת והפצת זכר אביהן האהוב.

הן הצליחו לשמר את הסטודיו שלו והפכו אותו למוזיאון קטן במרכז תל אביב, זאת תוך איומים בלתי פוסקים להרוס את המקום כדי לבנות עליו מגדל גבוה. ללא לאות הן שבות ומפצירות בעירייה, ובאוזני כל מי שמוכן לשמוע ומתחננות על חיי המוזיאון הצנוע הזה ועל הזיכרון היקר של אבא.

בינתיים המוזיאון חי ופעיל ואלפי מבקרים מגיעים אליו, רובם משמועות העוברות מפה לאוזן. קשה להאמין עד כמה יכולה עקשנות אובססיבית כזאת של שתי בנות לקרוע מסכות של אדישות וקהות חושים. הן הגיעו לכל קצוות העולם והעלו תערוכות של באו בפולין, בארצות הברית ובעשרות מדינות נוספות; הן תרגמו את ספריו לכמה שפות, ומספקות חומרים לתלמידים החוקרים את התקופה ואת פועלו של באו.

אין סיכוי שאצליח להעביר את מלוא היקף פעילותן של שתי הבנות האלה, שהן כבר לא צעירות, ונראה שהקצב שלהן רק הולך ומתגבר ככל שהצרות הולכות ונערמות לפתחן. לאחרונה הן הגיעו להישג משמעותי נוסף – סרט עלילתי בחברת פראמונט האמריקאית על יוסף באו.

חייו של באו בינינו ממלאים אותי עצב וקצת בושה על כך שלא ידענו – בני הדור שלי וגם דור הצעירים יותר – להכיר בגודל המאמץ שעשו ניצולי השואה לבנות את עצמם מחדש, ולהעניק לחיינו בישראל עוד ממד של אמנות, חוכמה הומור ואמונה ברוח האדם.

במסגרת פסטיבל אנימיקס זיכרון שיתקיים בסוף השבוע בבית טרזין בגבעת חיים איחוד, אשתתף במפגש על שואה ואנימציה (4.6) שבמסגרתו תוצג גם תערוכה מיצירותיו של באו, ואתרום את חלקי הצנוע להנצחת זכרו של האיש הקטן והמיוחד הזה.