יורם כרמי: כולנו סובלים מאהבה למקום הזה

ענבל: הי יורם, מה שלומך בימים אלה?

יורם: אני בטוב, עובד כמו חמור 🙂

ענבל: עדיין עובד על המופע החדש?

יורם: מלטש, מדייק, מהדק, ובנוסף עובד על מופע חדש לילדים

ענבל: ידיך מלאות בכל טוב, כיף לשמוע. המופע החדש הוא ״ציפור שיר״ שעלה בבכורה ממש לא מזמן, ספר עליו קצת

יורם: ״ציפור שיר״ היא עבודה שבקעה אחרי כמעט ארבע שנים שלא יצרתי שום דבר. ב־2023 פרצה מלחמה, והייתי אמור להעלות יצירה חדשה אבל נקלענו לסחרור של המלחמה, וההופעה שעלתה אחריה הייתה של יוצרת אורחת מחו״ל. כך שזו הפעם הראשונה מאז 2022 שאני יוצר

יורם: תהליך היצירה היה מאוד קשה. במשך כל תקופת המלחמה הרגשתי מועקה מאוד גדולה. לא הרגשתי שיש לי משהו אמיתי לומר שלא נאמר כבר טוב יותר לפניי, ו״התותחים רועמים, המוזות שותקות״. זה היה אמור להיות תגובה למלחמה אבל אז פרצה מלחמת איראן השנייה ובמקום להגיב ממש דיברנו את הדבר באותו רגע – כמו כל מדינת ישראל בין האזעקות לממדים למרחבים המוגנים, כשהמלחמה עוד לגמרי טבועה בגוף של הרקדנים וגם העייפות. זה היה הסצנריו שבתוכו עבדנו

ענבל: איך הצלחת להבקיע את החומה הזו?

יורם: כמו כולם חיפשתי נחמה, בעיקר באמנות של אנשים אחרים והרבה במוזיקה. יש דיבור בשנים האחרונות על נדודים, האם להישאר פה או ללכת, האם להתעקש או לוותר. זה שלח אותי אל הילדות שלי, אל מקום שלא ביקרתי הרבה מאוד זמן, אל שירי הלדינו שהסבתות שלי משני הצדדים היו שרות לי.

אנחנו משפחת לדינו, גם מצד אבא וגם מצד אימא. השירים ממש ניקרו לי בראש והחלטתי שבמקום להילחם בזה אביא אותם לסטודיו להשראה, בלי לתכנן שהם יהיו חלק מהמופע. בסוף הם נשארו והפכו למוקד היצירה המתהווה

יש דיבור בשנים האחרונות על נדודים, האם להישאר או ללכת, האם להתעקש או לוותר. זה שלח אותי אל הילדות שלי, אל מקום שלא ביקרתי הרבה מאוד זמן, אל שירי הלדינו שהסבתות שלי משני הצדדים היו שרות לי

ענבל: במה עוסקים השירים?

יורם: שירי לדינו הם ברובם ״בל קנטו״ – שירה יפה. הם מדברים על אהבה, על נדודים, על בית. השיר הפותח, Avre Tu Puerta, הוא ״פתחי את דלת המרפסת שלך״. מעין הזמנה – שיר ששר המאהב לאהובתו כשהוא עומד למטה. יש לנו גם שיר שנקרא ״פונצ׳ה פונצ׳ה״, על דקירות של קוצי הוורד.

אבל השיר שבעצם היה המניע של הכול, הוא ״ציפור שיר״ (ציפור שיר בספרדית־לדינו זה ״בילביליקוס״) ועל שמו נקרא המופע. השיר אומר: על העץ שעליו שרות ציפורי השיר, מתחתיו מתאספים כל האנשים שסובלים מאהבה. וזה מיד זרק אותי גם אל הקיבוץ – אבל לא רק הקיבוץ כמקום, כצורת התיישבות, אלא אל הקיבוץ הישראלי. והעץ הזה, שכולנו מתאספים תחתיו, אפשר לומר שכולנו סובלים מאהבה. לא בהכרח אהבה במובן של גבר לאישה, אלא אהבה למקום, אהבה למורשת, אהבה לאנשים שגרים פה. והסבל הזה הוא סבל שמכאיב, אבל יש בו גם עונג, ויש בו גם אין ברירה

ענבל: איך מתרגמים את ציפור השיר למחול?

יורם: שאלה מצוינת. אני לא מנסה לתרגם את ״ציפור השיר״. ניסיתי לדבר על המקום הזה שלנו, על הנדודים האלה, על העובדה שבמשך שנים חיפשנו מקום. עכשיו, למרות שיש לנו מקום, יש שיח, גם אצל הדור הצעיר וגם לא רק אצל הדור הכול כך צעיר, למי יש דרכון זר, לאן צריכים לעבור, האם מספיק טוב פה, האם אנחנו יכולים לשנות את מה שקורה פה, האם אנחנו שלמים עם מה שקורה פה.

זה נשזר, יחד עם הכאב והזעם והכעס העצום על כל המלחמות, עם רגעים של נחמה – הרגעים האלה שאתה מוצא את עצמך בכל זאת מעורב במקום, לא עוזב ולא נוסע. ונשזר גם עם ההיסטוריה המשפחתית שלי וגם בהיסטוריה המשפחתית של הרקדנים

ענבל: יש עוד מקורות השראה?

יורם: אני חושב שהדבר המעניין בעבודה הוא החיבור עם הזיכרונות שלי כרקדן מבצע אצל משה אפרתי. כשרקדתי אצלו, הוא שחזר עבודה שהוא יצר ב־1990 לפסטיבל ישראל – ״קמינה אי טורנה״, שזה גם בלדינו: ״הולך וסובב״. התחברנו מאוד בזכות זה שהמשפחות שלנו מאותו מקום, מאותה מסורת. והעבודה הזאת היא באמת עבודה על היהודי הנודד, אבל מאוד בהקשרים של יהדות ספרד.

הטקסט שפותח את העבודה, בקריינות של יוסי בנאי, ואחר כך משולבים בו טקסטים של ניסים אלוני ושל משה אפרתי בעצמו, בעצם מדבר על לחפש את העתיד וכל הזמן לראות דרך וכל הזמן לראות אבק. ואיך המומחיות שלנו כיהודים היא לעבור ממקום למקום, והפסיקה הזאת — שזה לא מסורת, זה פסק דין – זה משהו שהגורל של העם הזה חרט אותו

ענבל: כיצד זה בא לידי ביטוי ביצירה?

החלטתי להשתמש בעבודה הזאת כמו סגירת מעגל – גם עם אמן גדול, וגם שלי אישית. והוא סיים את העבודה שלו עם הטקסט שפותח אצלי את העבודה, וזה מאוד חידד את התחושה שלא השתנו הרבה דברים. הזמן עובר, אבל המהות לא השתנתה. אנחנו כל הזמן במין קרב על המקום שלנו, על האיכות שלנו, על הזכות שלנו. זה מתפצל להרבה מאוד דברים קטנים, גם לדברים אישיים.

ואת כל זה ניסיתי להביא בתנועה: באגרסיביות מול הרכות, בחבורה הזאת שכל הזמן משחקת. ובגלל שהמשחקים הווירטואוזיים האלה על הבמה, כל פעם נולד עולם אחר. וכמובן גם במעגל הבלתי נגמר הזה, שהוא כאילו מעגל הורה, רוקדים בו ״שאבתם מים״, אבל הוא על מוזיקת טראנס. הוא מין אדפטציה עכשווית לדבר הזה שהוא האוטומט שלנו: לאחוז ידיים וללכת אחד ליד השני במעין שרשרת בלתי נגמרת. בסוף יצאה עבודה שבעיני היא מאוד מקומית, ישראלית ואופטימית

ענבל: איך בנית את פס הקול?

יורם: עבדתי עם נעם הלפר שזו כבר הפעם הרביעית שאנחנו משתפים פעולה. זה תהליך ארוך שמתחיל בחיפוש ואיסוף חומרים ואז בירור בסטודיו מה עובד מה נכון מה נותן גב לסיפור ומעניק השראה ומשם מתחילה הלישה וההידוק והחפירה והסינון עד לסיום. ואנחנו עדיין מלטשים

ענבל: לשמוע את יוסי בנאי בהופעה זה קצת כמו להיכנס למכונת זמן

יורם: מי לא חולם על מכונת זמן? זה ממש נכון. קודם כול, באופן מוזר, ממש החודש היה 20 שנים למותו. השימוש בהקלטה המקורית היה לי מאוד חשוב. יוסי בנאי הוא אמן ישראלי מאוד מזוהה. הוא גם מזוהה עם העולם שאני בא ממנו, של הלדינו, אבל גם יש בו משהו כל כך שורשי ועמוק ומחבר, שלא לדבר על קול מאוד יוצא דופן.

 גם במעגל הבלתי נגמר הזה, שהוא כאילו מעגל הורה, הוא על מוזיקת טראנס, מין אדפטציה עכשווית לדבר הזה שהוא האוטומט שלנו: לאחוז ידיים וללכת אחד ליד השני במעין שרשרת בלתי נגמרת

אני חושב באמת שאני לוקח אותנו טיפה במסע בזמן. יש בעבודה הזאת מצד אחד הסתכלות מאוד קשה על העכשיו, והרבה דברים שהם דיסטופיים והם מטרידים. מצד שני יש בה התרפקות ויש בה חום — קצת ״ישראל של פעם״, אני אומר את זה במרכאות

ענבל: חוץ מיוסי בנאי, לקחתם קטעי מוזיקה קיימים, או שיצרתם מחדש את השירים?

יורם: חלק מקטעי המוזיקה הם קיימים. חיפשנו ביצועים לשירים שהם יותר מיוחדים, שהם לא מתרפקים, וגם טיפלנו מאוד בסאונד. וחלק מהמוזיקה היא מוזיקה שנועם יצר בעצמו. והשיר, הקטע שמסיים את המופע, הוא קטע קול של זמרת ישראלית שמצאתי באינסטגרם שלה.

ערכנו אותו ביחד עם רצועת מוזיקה של דיפ־טראנס מאוד רציני, ויצרנו קולאז׳ מאוד מרגש: זעקה עם פיוט יהודי בתוך מוזיקת טראנס עכשווית. זה חיבור של המסורת, של המילים העבריות הקדושות, הפיוטיות, המילים של פעם, אל העולם של החבר׳ה הצעירים, של העכשיו, של הכוח של המוסיקה האלקטרונית

ענבל: הרגשתי שהמופע ממש ״יושב״ על המוזיקה היפיפייה. שאפשר היה להקשיב למופע גם כפס קול והוא היה עומד בפני עצמו

יורם: תודה, אכן הייתה עבודה רבה ״לשייך״ את התנועה למוסיקה. שלא יהיה חיבור אקראי אלא חלק מהסיפור או מהסיבה לתנועה

ענבל: המוזיקה אצלכם באמת עובדת קצת שונה מאשר במופעי מחול אחרים. איך מוטיב ההליכה נשזר בעבודה?

יורם: בהתחלה הוא מאוד נוכח, ואז הוא מתרחק וחוזר רק בסוף לרגע אחד. הליכה היא זמן. הליכה היא מעבר ממקום למקום. הליכה היא פעולה יומיומית, כמעט בלתי מודעת. אבל בהקשרים תרבותיים, הליכה ונדודים ומעבר ממקום למקום, כקבוצה, כיחידים, בטור, בהמון – היא פעולה אמנותית שיש בה מסר וכוונה עמוקה, והיא גם מזוהה מאוד.

לא משנה מי אתה, אתה יודע לומר מה אתה רואה. ההליכה גם מאפשרת לצופה לראות ממש את הרקדן לבחון אותו להתבונן בו כאילו שהוא מחוץ לפעולה הריקודית

ענבל: תסביר?

יורם: אומרים שללכת על במה זה הכי קשה. זה הכי נקי, והכי לא מסוגנן ומאפשר לנו לצפות בהתנהגות של הגוף בפשטות שלו. יש הבדל ביו הליכה בתחילת המופע כשהגוף חזק ערני לבין סוף המופע שהגוף מגייס את עצמו מול העייפות והמאמץ

ענבל: זה היה מקסים בעיני, איך ההליכה הפכה לריקוד

יורם: זו הייתה בחירה שהתלבטתי עליה הרבה. איך עושים כוריאוגרפיה של הליכה בלבד. אגביות שהיא גם מטופלת ובעיקר ליצר אשליה שיש המון אנשים על הבמה. תנועה בלתי פוסקת. החלק הזה היה תחילת המסע שלנו בעבודה ומשם הכול מתפרץ אל היכולות הנהדרות של הרקדנים

ענבל: איך התחושה אחרי שהמופע יצא לאוויר העולם?

יורם: כרגע יש מיקס של אהבה ודאגה, ״ראינו את הילד״ ועכשיו צריך להכווין אותו נכון. חוזרים לסטודיו למקצה הידוקים ואת ההתאהבות האמיתית אני מניח שאחווה בהמשך. כרגע אני עוד מאוד מאוד בתוך התהליך של ״ליצור״. זה לא כמו סרט שהודפס, המחול הוא אמנות חיה נושמת וחד פעמית. אם תבואי שוב תראי לא מעט שינויים

ענבל: המופע לילדים שאתם מעלים עוסק בחומרים דומים?

יורם: ממש לא. אנחנו עושים את מסביב לעולם על פי ז׳ול ורן. שירילי דשא כותבת טקסט זה מופע מחול תיאטרון יחד עם תיאטרון אורנה פורת

ענבל: מסע מסוג אחר

יורם: הגדרה מושלמת

ענבל: מתוך היצירות האלה, יש כבר התחלה של מחשבות על היצירה הבאה, תוכניות לעתיד?

יורם: קודם כל לנוח. ואחר כך לנוח עוד קצת :). יש גירוד כזה נעים של עוד משהו אבל זה באמת עוד מוקדם מדי. הלהקה מעלה את היצירות שלה כל הזמן בארץ ובחו״ל ובית הלהקה פועל לא מעט עם אמנים צעירים ופסטיבלי מחול שאני אוצר

ענבל: מקווה שבאמת תמצא זמן לנוח ולנשום מכל הפעילות הזו, ושלא נחכה עוד פעם ארבע שנים ליצירה הבאה