החיים השניים של טרייסי אמין: הגוף כזירת התרחשות פוליטית

התערוכה של טרייסי אמין בטייט מודרן בלונדון, ״חיים שניים״ (Second Life), היא מרחב עמוס במילים. אמין, מהאמניות העכשוויות הבולטות והחשובות בדורה, מנסחת את דבריה בפירוט מדוקדק. היא חושפת את עצמה לחלוטין, ודרכה האישי הופך לפוליטי: היא מבטלת כל הפרדה מקובלת בין הפרטי לציבורי, וממקדת את המבט בחוויית הגוף שלה, באלימות המינית שספגה, ובנשיות ומגדר כזהות חברתית־פוליטית. 

עבודותיה, שעוררו לא פעם מחלוקת בשל אופיין הנוקב והבלתי מתנצל, נחשבות לפורצות דרך בשדה האמנות. אמין צמחה כחלק מדור ה־YBA (קבוצת האמנים הבריטים הצעירים) ששלטה ביד רמה בסצנה הבריטית בשנות ה־90. לאורך הקריירה שלה הייתה מועמדת לפרס טרנר, ייצגה את בריטניה בביאנלה בוונציה בשנת 2007, וזכתה בתארי כבוד יוקרתיים, בין היתר מטעם האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון.

בכניסה לתערוכה מוצבים שלושה מסמכים ממוסגרים: דרכון ישן של אמין, שן שלה שנעקרה ולצידה כרטיס ביקור של רופא השיניים, ומכתב שנושא את הכותרת ״העתיד שלי״ (שהיא גם כותרת העבודה כולה). במכתב מתארת אמין כיצד עקירת השן מקבילה לשחרור משנים ארוכות של כאב, כישלונות וצער שגרמה לעצמה ולאחרים, ומצהירה: ״זהו הדבר המת האחרון שעוזב את הגוף שלי״. עבור אמין, הגוף הוא זירת ההתרחשות המרכזית והעוגן של החוויה האנושית. 

אמין ואחיה התאום נולדו ב־1963. אביה היה מהגר טורקי־קפריסאי, והיא גדלה במרגייט שבאנגליה – עיר שבה התפתחה קהילה יוונית־קפריסאית ענפה בעקבות הפיכתה של קפריסין לקולוניה בריטית ב־1925. בעבודת הווידאו ״אמין ואמין״ היא מתעדת רגע חולף על חוף הים בקפריסין לצד אביה, שעזב את המשפחה כשהייתה ילדה. הדימויים האישיים הללו המוקרנים בתערוכה הופכים לרצף מחזורי של גופים המאבדים בהדרגה את ממשותם.

היצירה האמנותית מעניקה לטרייסי אמין את הכוח לשנות את עברה ומניעה אותה לפעולה; באמצעותה היא חיה את ״חייה השניים״. היא מגדירה את גוף העבודות שלה כיסודות המבוססים על איסוף חומרים ויצירת ארכיון

״לפעמים דבר אינו הגיוני והכל נדמה רחוק כל כך״, כותבת אמין בראש עבודת הטקסטיל ״אין סיכוי (איזו שנה זו הייתה)״. עבודות הטקסטיל שלה – מעין שמיכות טלאים המורכבות משכבות רבות של טקסט, דימויים וטקסטורות – נושאות תפקיד היסטורי חשוב בשינוי התפיסה של הטקסטיל ממלאכה נשית ביתית לאמנות גבוהה. 

מבחינה היסטורית, ייצור טקסטיל ביתי אפשר לנשים, שלא פעם הודרו מירושת נכסים או ממון, להפוך לבעלות רכוש ולהעביר את עמלן בירושה. הבחירה במדיום מחזקת ומעמיקה את המשמעות הפוליטית של העבודות. 

בעבודת טקסטיל נוספת, ״טרייסי המטורפת ממרגייט. כולם היו שם״, היא כותבת בהדגשה: ״לא למות רק להמשיך לאהוב״. העבודות אמנם גדושות בטקסט ומגוללות את סיפורה האישי של אמין, אך הן נותרות פרגמנטריות ומאפשרות לצופים חיבור אינדיבידואלי.

הן מורכבות מתובנות קטנות שניתן לאמץ או לבחון כיחידות עצמאיות בתוך השלם. כך לדוגמה, עבודת טקסטיל קטנה וממוסגרת בשם ״למה״, שעליה רקום שוב ושוב המשפט ״למה לפחד״, נותרת תלויה באוויר כשאלה פתוחה.

במרכז התערוכה מוצבת אחת העבודות המפורסמות ביותר של אמין, ״המיטה שלי״. העבודה הוצגה לראשונה בטייט ב־1999 במסגרת תערוכת פרס טרנר. מיטתה של אמין מוצבת בחדר כשהיא סתורה ומבולגנת, מוקפת בחפציה האישיים המושלכים לכל עבר. לצד המיטה מונחות שתי מזוודות, ועל הקיר מתנוסס שלט ניאון המצהיר: ״זו לא אני בוכה זו הנשמה שלי״. 

ההצבה התיאטרלית של המיטה מהווה את מרכז הכובד של התערוכה כולה. היא מתפקדת כסוג של תמצית וצמצום של הנושאים שבהם עוסקת אמין לכדי רגע בודד המשמש כעדות חיה להתרחשות. בעבודת הווידאו ״ההפלה שלי״, הדומה לה במבנה שמה, מתארת אמין לפרטי פרטים חוויה טראומטית של הפלה שעברה ואת התחושות הקשות שליוו אותה – תמה החוזרת ונשנית גם בעבודות אחרות.

היצירה האמנותית מעניקה לאמין את הכוח לשנות את עברה ומניעה אותה לפעולה; באמצעותה היא חיה את ״חייה השניים״, כשבשנים האחרונות היא מתמקדת בעיקר במדיום הציור. היא מגדירה את גוף העבודות שלה כיסודות המבוססים על איסוף חומרים ויצירת ארכיון – תהליך שהוביל אותה בסופו של דבר ואפשר לה לשוב אל הציור. 

התערוכה גדושה בציורים, אך ציור אחד ספציפי חותם אותה ומסכם את מוטיב החיים השניים שלה: ״צפיתי בעצמי מתה וקמה לתחיה״. מול הציור מוצבת ״מסכת מוות״ – יציקת ברונזה של פניה של אמין, ועל הקיר שלט ניאון המאיר את המילים: ״לחשתי לעבר שלי האם יש לי סיכוי נוסף״.

אמין מבינה היטב כי השימוש במילים משמש עבורה כגשר, והיא אינה חוששת לדבר. עם זאת, התערוכה נוטה להציג אמנות נשית גם מבעד לפריזמה היסטרית ואקסטטית, ובכך לא בהכרח עושה צדק עם המורכבות המלאה של יצירותיה. השאלה המהותית ביותר שעולה מהתערוכה היא כיצד חוויות אישיות ופרטיות מתרגמות אל המרחב הפוליטי הציבורי באופן שאינו מסתמך אך ורק על תגובות רגשיות, אלא מאפשר צמיחה של שיח המאתגר באמת את האופן שבו נשים נתפסות בחברה.