שמונים ומשהו: אלישע בנוביץ׳ בבית האמנים תל אביב

משהו בציורים של אלישע בנוביץ׳ מעלה על הדעת מרחבים רחבים. לא בהכרח שמיים, אלא נקודת תצפית שממנה הנוף הוא כבר לא נוף במובן המוכר. מלמעלה הדברים מתמזגים: קו האופק מיטשטש, ההפרדה בין הרקיע לקרקע נעשית פחות ברורה והמרחב נהפך למשהו אחר – ספק מופשט, ספק נופי לחלוטין. זו תחושת תעופה, המקום שבו נפגשים המיקרו והמקרו, שבו הפרט והשלם הם אחד.

בתערוכה זו ממשיך בנוביץ׳ בקו המאפיין את ציוריו מהשנים האחרונות, אבל משהו בו משתנה. הפלטה הצטמצמה. הצבעים, שבעבר היו עשירים ומגוונים, נעשו מרוכזים יותר, אפרפרים, כחולים כהים, כמעט שחורים. זה לא ויתור על צבע; זה עיבוי שלו, ריכוז. ההפשטה נהפכה עמוקה יותר. כאילו אחרי שנים של ציור, הוא מגיע למקום שבו די בפחות כדי להגיד את מה שצריך להיאמר.

הציורים נבנים ממשיכות מכחול שמייצרות מקצב ותנועה. יש בהם אלמנטים פוינטיליסטיים שמרטיטים את המשטח, ומאלצים את העין להרכיב את התמונה שוב ושוב. אין כאן שלווה סטטית; יש רטט פנימי, נשימה. המרחב זז בעדינות.

לצד ציורים על בד מוצגות מספר עבודות נייר בפסטלים ובעפרונות, שנוצרו במיוחד לתערוכה. כאן המבט שונה: לעיתים אפשר להבחין בקווי מתאר של מרחב אורבני, רמזים לדמויות, משהו מהיר וחושי יותר. אם הציורים הגדולים הם תצפית מלמעלה, הרי שהעבודות על נייר הן חזרה למטה, למקום שבו החיים מתרחשים ברחוב, בתנועה, בין אנשים.

שמונים ומשהו. השם מחויך, אבל הוא גם רציני לחלוטין. בנוביץ׳ חגג שמונים וחמש לפני פתיחת התערוכה, אבל מה שמתגלה כאן הוא לא סיכום, זו המשכיות. המשכיות של מבט שלא מפסיק לחפש, של יד שממשיכה לעבוד, של אמן שמעמיק פנימה אל החומר שלו במקום להתרחב החוצה.

אין כאן הצהרות גדולות. יש ציור. יש מרחב שנפתח, שמזמין את העין לעוף ולחזור, לראות מלמעלה ומקרוב, להרגיש את המקצב של הצבע ואת המרחב הציורי. זו עבודה של מי שיודע מה הוא עושה, ולא כי הכל ברור, אלא כי הוא שולט מספיק בשפה שלו כדי לתת לה להוביל.

אלישע בנוביץ׳ | שמונים ומשהו
אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ׳
בית האמנים, אלחריזי 9 תל אביב
נעילה: 11.7