המשוואה הפואטית: האמנות פתרה לדוד מוטהדה את התזה הנטושה בסטטיסטיקה

יובל: הי דוד, בוקר טוב, מה שלומך? חזרת אלינו מפריז?

דוד: כן, לפני יומיים, עוד מאפס את הג׳ט לג… אני בסדר גמור, עוד מעכל את פריז ומתכונן לדבר הבא שמתקרב

יובל: נייס. יש לך תקופה עמוסה: הצגת בפסטיבל הלילה הלבן של פריז את העבודה שהצגת בתערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד, ולפניה תערוכת יחיד בגלריה קופסה שחורה בירושלים ותערוכה קבוצתית של המרכז במסגרת הביאנלה לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל. הספק לא רע בסך הכל…

דוד: כן, ברוך השם, כל אחד בצבע אחר, וכל אחד מהדברים הוא ראשוני במובן מסוים בדרך שלי, שהיא סך הכל די קצרה עד כה

יובל: תעשה לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים? יש לנו שם תואר שני באמנויות בבצלאל לצד לימודי סטטיסטיקה אם אני זוכר נכון

דוד: נכון, עשיתי את ה־MFA בבצלאל (סיימתי ב־2024). לפני כן עשיתי גם תואר ראשון במתמטיקה שהתחלתי בגיל 15, ומיד לאחר מכן תואר שני בסטטיסטיקה (שניהם באוניברסיטת תל אביב), שממש לפני כמה חודשים חזרתי לכתוב את התזה שלה שנטשתי לפני 9 שנים

דוד: הגוף שלי ממש התנגד, מתברר, להמשיך במסלול המתמטי כשלא נתתי מקום גם לאמנות. רק אחרי ה־MFA פתאום פתרתי שאלה מאוד גדולה בתזה שלי, שניסיתי להתמודד איתה הרבה זמן. משהו השתחרר

יובל: קטעים. יש לי תחושה שאיכשהו כל זה קשור גם לעבודה שהצגת בפריז, מוזיאון השטיחים של איראן. נכון? גם שם יש שילוב בין אמנות לקוד וסטטיסטיקה, נכון?

דוד: לגמרי, אני אגיד שכל העבודות שלי הן במידה מסוימת מאוד קשורות בסוג החשיבה המתמטית/סטטיסטית שלי, דרך ההסתכלות שלי על החיים בכלל היא כזאת. בפריז הצגתי את מיצב הווידאו־קוד מוזיאון השטיחים של איראן, שהוא המפגש בין כמה צירים משמעותיים שהעסיקו ומעסיקים אותי, גם מבחינת התוכן, וגם מבחינת ה־practice. תרצה שאספר על העבודה יותר בהרחבה?

יובל: בהחלט. ספר מה קורה שם

דוד: התוצר הסופי של העבודה הוא וידאו המציג חמישה שטיחים מתחלפים: שני שטיחים מציגים עצים (עץ החיים החוזר באמנות האיראנית, עץ ברוש); שני שטיחים פיגורטיביים (הבתולה והתינוק, חייל עם רובה); ושטיח גאומטרי טורקמני אחד. אני והאוצרת ד״ר עירית כרמון פופר בחרנו אותם מתוך קבוצה גדולה יותר שיצרתי בהתייחסות למקום שבו הצגנו את העבודה – Jardin de Rosiers Joseph-Migneret ברובע המארה בפריז, גן יפהפה עם פרחים ברושים וצמחיה, שקרוי על שמו של חסיד אומות עולם ז׳וזף מיניירה, ונמצא בלב רובע המארה.

נולדתי בירושלים ארבע שנים אחרי שהוריי ברחו מאיראן עם 2 ילדים (אחותי ואחי), כך שגדלתי במובלעת איראנית בישראל, ומצד שני תמיד סיפרו לי שאני ״ישראלי״. במידה מסוימת הלוואי והייתי מרגיש ישראלי אבל זה פשוט לא קרה, לפחות לא בצורה שלמה; היה משהו אחר שאני צריך לשקם

מאז שאני נער אני משתמש באינטרנט באובססיביות ממש כדי לבנות־לשקם את מרכיב הזהות שלי שקשור באיראן. נולדתי בירושלים ארבע שנים אחרי שהוריי ברחו מאיראן עם 2 ילדים (אחותי ואחי), כך שגדלתי במובלעת איראנית בישראל, ומצד שני תמיד סיפרו לי שאני ״ישראלי״. במידה מסוימת הלוואי והייתי מרגיש ישראלי אבל זה פשוט לא קרה, לפחות לא בצורה שלמה; היה משהו אחר שאני צריך לשקם. 

והאינטרנט היה מושלם בשביל זה. כשאתר יוטיוב נפתח הייתי בן 12 ואחד החיפושים הראשונים שלי שם היה iranian teenagers metalists, רציתי למצוא פריקים איראנים בני גילי, ואכן מצאתי, והם היו כל כך דומים לי. יוטיוב התגלה בפניי כתרופה לבעיה הזאת, וצללתי במשך שנים שם בין היתר בכל הקליפים של המוזיקה האיראנית מלפני המהפכה של 1979, והייתי קורא להורים שלי ומראה להם, שזה שם…

יובל: ופאסט פורוורד

דוד: לפני שנתיים סקרן אותי אלו מוזיאונים יש באיראן, סתם לדעת, מה אני לא יכול לחוות. כך מצאתי את מוזיאון השטיחים של איראן, שנמצא בטהרן והוקם ב־1978 ביוזמתה של פארה פהלווי (המלכה האחרונה של איראן, שהייתה פילנתרופית משמעותית באמנות ובעיצוב באיראן). פהלווי ומשפחתה כמובן גורשו מאיראן זמן קצר מאוד אחר כך והיא בכלל לא זכתה לבקר במוזיאון שהקימה. זו היתה טרגדיה שמשכה אותי מיד. 

המשכתי וחיפשתי את אתר האינטרנט של המוזיאון, ומצאתי שהאתר לא קיים כבר 20 שנה, אבל הצלחתי להכנס אליו דרך ארכיון אינטרנטי, ושם התגלה בפניי מחזה טרגי וקומי בו זמנית – תמונות קטנטנות של שטיחים מהאוסף. אין דבר יותר פרדוקסלי מלראות שטיח פרסי בגודל של ת׳אמבנייל. כל הפאר של השטיחים הוא ברזולוציה של הקשרים בו. אז חשבתי כיצד, ואיך, אני יכול לשקם לשטיחים את הרזולוציה האמיתית שלהם.

אז חיברתי את הכל ביחד – השטיחים הדיגיטלים הפגומים מהאתר הלא קיים, עם הזמרות האיראניות שמופיעות ביוטיוב (שהוא מבחינתי, מעין מוזיאון), עם הטרגדיה של מהגרים וילדיהם בכלל, שלא יכולים לבקר בארצם ולראות את אוצרות התרבות של עמם. 

כתבתי קוד בפייתון שסורק מאות וידאוים של הופעות של זמרות, מפרק כל פריים בכל וידאו לצבע החציוני, ומנתח ממש באופן סטטיסטי עמוק את הצבעים הבולטים בכל פרק זמן בכל וידאו. וכך מבצע התאמה לפיקסלים של השטיח, ומחליף כל פיקסל בקליפ יוטיוב המאופיין בצבעים דומים, כך שלבסוף נוצר שטיח שהוא משהו בין תמונה לוידאו, שמרחוק נראה כמו שטיח מהמוזיאון ומקרוב רואים שהחוטים שלו הם נשים מושתקות

יובל: וזה התחיל כפרויקט אישי או משהו במסגרת הלימודים?

החלפתי כל פיקסל בקליפ יוטיוב המאופיין בצבעים דומים, כך שלבסוף נוצר שטיח שהוא משהו בין תמונה לוידאו, שמרחוק נראה כמו שטיח מהמוזיאון ומקרוב רואים שהחוטים שלו הם נשים מושתקות

דוד: בשנה א׳ בבצלאל התחלתי לחקור את הרעיון של להשתמש בפעולות מתמטיות־סטטיסטיות באופן פואטי, לחשוב לעומק על הרעיון של נקודה, של גודל, של שפה ושל מידה… של טרסנפורמציות על אוביקטים. עשיתי אז איזו עבודה שלקחתי וידאו של גוגוש (אחת הזמרות האייקוניות של איראן) ומידלתי אותו כפונקציה מתמטית. מוזיאון השטיחים הוא המשך של זה במידה מסוימת

יובל: וגם בפרויקט הגמר שלך היה שטיח אמיתי פיזי אם אני זוכר נכון?

דוד: נכון, זו עבודה שנקראת סופרפוזיציה. זה שטיח פרסי שיוצר באיראן ככל הנראה בשנת 1980 (על פי מיטב זכרונה של אמי), והיה בכספת בבית הוריי מהגיעם ארצה ועד שהעזתי לבקש/לדרוש להציגו בתערוכת הבוגרים של ה־MFA. 

באחד הימים שבאתי לבקר את הוריי לקידוש בערב שבת, ראיתי שטיח תלוי לייבוש על אדן החלון, ופתאום ראיתי איך חלקו מונח על הרצפה, חלקו שרוע החוצה, ורובו על שפת הקיר. והוא היה פשוט פורטרט למשפחה שלי, ולהוריי בפרט, שחלקם בפנים, חלקם בחוץ, אבל באמת בעיקר הם על הסף. אז הבאתי את זה כמו שזה.

אגב, סבא שלי, יוסף שלום ז״ל, אביה של אמי, שהיה גם דמות מובילה ובולטת בקהילת יהודי גולפאיגאן, היה גם בעל חנות שטיחים בבזאר של גולפאיגאן

יובל: הכל מתחבר בסוף. איך בכלל היה בפריז? מה היו התגובות?

דוד: פריז היא העיר האהובה עליי בעולם אז הגעתי משוחד ושמח מהבית. אני חייב לציין שהתערוכה עצמה הייתה ממש סנסציה. היא נכללה בתכנית הרשמית של הפסטיבל ומוקמה במארה בלב פריז (לא מובן מאליו לאמן ישראלי היום, ומאד מעודד). היא גם הופיעה ברשימת העבודות המומלצות במדור התרבות של לה מונד ובמגזין BeauxArts. 

היה תור מטורף בכל הרחוב במארה בכניסה לתערוכה וכמות אנשים מטורפת שראתה אותה (2,500 מבקרים בארבע שעות). הייתי שם כל הערב ואנשים לא הפסיקו להתרגש ולפנות אלי כדי לשאול ולשתף.

אחת השיחות המשמעותיות הייתה עם בחורה בת גילי ילידת צרפת שנולדה להורים שברחו מאיראן. שוחחנו במשך כמה דקות כשהיא לא עוזבת לי את היד, זו היתה הזדהות עמוקה ומרגשת. טסנו לפריז מיני־משלחת שלי, האוצרת עירית, והצלם הגאון דניאל חנוך שלא הייתי מוכן לוותר עליו, ויצא לנו גם לבלות בעיר יחד והיה פשוט חלום

אני לא יכול לשמוח כשמפציצים באספהאן

יובל: מגניב. בוא נעבור לקופסה שחורה בירושלים? מה תציג שם? מתי זה קורה?

דוד: בקופסה שחורה אני אציג פרויקט (אוצרים: אסף כהן ויצחק מזרחי) שאני עובד עליו כשנה וחצי – שיתוף פעולה עם קרן מיראז׳ הפילנתרופית, שהקימו זוג יהודים־איראנים החיים בארצות הברית, דיוויד ולורה מיראז׳, ותומכים בכל מיני פרויקטים לחיזוק החברה הישראלית. באחד הפרויקטים הם מפעילים 12 מועדונים ברחבי הארץ של מפגשים שבועיים של נשים יוצאות איראן. רובן מבוגרות יחסית, הייתי אומר לרוב גילאי 60 ומעלה. 

ביקשתי שיחברו אותי עם אישה אחת, מכל אחת מהערים בישראל שבהן התכנית פועלת. עם כל אישה שוחחתי בטלפון כשעה, שיחה חופשית, ועלו בה זכרונות מאיראן, של לפני המהפכה, של אחרי המהפכה, שמעתי סיפורי בריחה קשים ונוראים, וגם סיפורי השתלבות (?) בישראל מורכבים. במובן מסוים, רציתי ללמוד מאותן נשים על השונה ועל הדומה מאמא שלי, ומהחוויה של המשפחה שלי

יובל: ומה אתה מציג? מה כולל הפרויקט?

דוד: אחרי כל שיחה עם כל אחת מהנשים, יצרתי עבודה, כך שאני מתייחס לכל התערוכה כמעין ספר, וכל אישה היא תת־ספר, והאוביקט מספר את הסיפור. האוביקטים הם תמיד רכים מאוד, או קטנים מאוד, כך שאפשר לברוח איתם לארץ אחרת. הרבה בד, רקמה, בגדים, תמונות, תשמישי קדושה ולבוש.

הפתיחה היא בתחילת יולי והתערוכה נקראת ״אשה-נאמה״, כסיכול אותיות ל״שאה-נאמה״, האפוס הפרסי המיתולוגי שנכתב לפני 1,000 שנה

יובל: אתה יכול לתת דוגמה? לא בטוח שהבנתי

דוד: בהחלט.. אספר על שתי עבודות. העבודה של ראשון־לציון מביאה את הסיפור של פרוין, שבמהלך ניסיון הבריחה שלה עם בן זוגה וילדיה, נתפסו לחקירה בתחנת המשטרה של הרפובליקה האסלאמית. היא נלקחה לחדר חקירות והחוקרת הפשיטה אותה בגד אחר בגד, כשהילדים שלה בחדר הסמוך זועקים ״אמא, אמא״. 

בסופו של דבר, אותה חוקרת מצאה על גופה חבילה של דולרים. מי שנתפס עם דולרים אז באיראן יכל גם להיות מוצא להורג, כעדות לקח שהוא מנסה לברוח, ואולי אף מרגל, ובמיוחד יהודים ובהאים. בעבודה שלה, לקחתי מפת שולחן איראנית־אספהאנית, וקיפלתי אותה לכדי גוף של אישה עטוית צ׳אדור. בחרך שהתקבל עבור הפנים, הדפסתי בציאנוטייפ על גבי המפה את תמונת הפספורט של פרוין, עוטה את הצ׳אדור. 

כשפותחים את הקיפול של המפה, כלומר ״מפשיטים״ את פרוין כמו בחדר החקירות, מתגלה ״מתחת לבגדיה״ 4 תיבות טקסט עשויות כותנה לבנה, מקופלות וסגורות חלקן בכפתור. על תיבות הטקסט כתבתי את מילות השיר של של המשוררת האיראנית העכשווית פאטמה אחתסרי, שברחה מהכלא באיראן.

בעבודה של ירוחם, אני מספר את סיפורה של נרגס (נרקיס), שהיגרה לישראל בטיסת אל על עם משפחתה לפני המהפכה. זה סיפור די ידוע. הבטיחו להם שיקחו אותם לירושלים, ובאמצע הלילה פורקים אותו מן האוטובוס בלב המדבר בירוחם. 

לקחתי פרוכת כחולה, שעליה רקום המשפט ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״. עקרתי את כל האותיות מהפרוכת וסידרתי אותן מחדש, בתחתית הפרוכת, תוך שאני יוצר את המשפט ״כי מאיראן צצו יהודימ לתת שיר בירוחם״

יובל: אז ההיסטוריה והמסורת והמשפחה ממשיכות ללוות אותך, כשבשנה האחרונה בארץ איראן היא שם קוד למלחמה שחוזרת על עצמה, את איראן 3 כמו שקוראים לאפיזודה האחרונה פספסת. מה זה עושה לך?

דוד: זו חוויה הזויה. אני לא יכול לשמוח כשמפציצים באספהאן. אבא שלי גדל באספהאן, הילדים שם הם כמו אבא שלי. מצד שני, חייבים לעשות הכל כדי להעיף את המשטר הרצחני והנוראי הזה, והתחילה להתעורר בי תקווה שזה אפשרי במהלך האפיזודה השניה. 

אני אופטימי, זהיר וסבלני בסך הכל. אבל אין ספק שהייתה התרגשות מאוד גדולה בבית, ואני מרגיש שדווקא גילינו האיראנים והישראלים שאנחנו דומים וקרובים יותר משידענו

יובל: לגמרי. מילה אחרונה על התערוכה של המרכז שצפויה בהמשך הקיץ בביאנלה במוזיאון ארץ ישראל?

דוד: זו חוויה ממש מעניינת. מדובר בתערוכה קבוצתית שאוצרות איריס ניצני וסופיה פקס. אנו 7 אמנים־ות/מעצבים־ות, וחלק מהתמה של התערוכה הוא שכל עבודה עוברת בכל הידיים. כל הזמן צריך להפרד ממה שעשית ולתת לאחר ״להרוס״ אותה. 

בסוף יוצגו שבע עבודות שעברו אצל כולנו, בסדר מתחלף. לא משהו שטבעי לי. רציתי משהו קצת אלים, שינתק אותי מהעיסוק המתמשך והרגיל שלי, לא להתעסק באיראן כל הזמן, אבל גיליתי שזה צף בצורה מסוימת בכל מקרה. אנחנו כרגע בגלגול החמישי מתוך שבעה וממש מסקרן אותי לראות לאן הדברים יתכנסו

יובל: יפה. משהו חשוב נוסף שלא אמרת לפני שנפרדים?

דוד: שאני מקווה ומאחל לכולנו שיהיו פה ימים טובים יותר, בכל המזרח התיכון הבוער הזה… עם שלטון טוב ומטיב יותר לעמים היושבים כאן