האנדרגראונד של שוק תלפיות: הארכיון האנושי של ״גולדמונד״

יובל: הי יגאל בוקר טוב, מה שלומך בימים אלו?

יגאל: בוקר טוב. אני סך הכל בסדר, חווה עליות ומורדות למינן במצב הרוח, אבל אשתי והילדים עושים אותי שמח

יובל: כן, לא פשוט פה… אבל יש לך ספר חדש, גולדמונד, שגם הוא נולד כתוצאה ממצב לא פשוט אחר בתקופה הקורונה

יגאל: נכון. הרבה מהיצירה שלי היא תולדה של חיפוש של ״דרך הישר״ בין מצוקות. וספר גולדמונד הוא דוגמה טובה לכך

יובל: אז בוא נתחיל בלספר על גולדמונד, המקום, ונמשיך משם לספר. או במילים אחרות: איך הכל התחיל

יגאל: הספר קרוי על שם החנות ״גולדמונד ספרים יד שניה״, שקרויה על שם הדמות הספרותית של הרמן הסה. החנות, שנמצאת במרחק 2 דקות מהסטודיו שלי בשוק תלפיות שבחיפה, משמשת בלילות גם כמין מרכז קהילתי־חברתי, ובין פעמיים לשלוש היא גם הופכת למועדון הופעות

יגאל: בשלב מסוים, בזמן הקורונה, הבעלים של החנות, איל לבקוביץ, החליט שהוא מפסיק לדרוש תו ירוק; כלומר, הוא פרץ את הגדר. ניגשתי אליו והצעתי לו ״מה אם נצלם את כל מי שיופיעו כאן בשנה הקרובה ונראה מה יקרה?״. כך זה התחיל

יובל: בוא נפתח רגע טאב וספר כמה מילים עליך ועל הסטודיו שלך?

יגאל: למדתי צילום בבצלאל בשנים 2002-2006. וב־2018-2020 עשיתי תואר שני בלימודי תרבות שבאוניברסיטת חיפה. את הסטודיו שלי, שנמצא בחיפה פתחתי ב־2010. קראתי לו ״קליידוסקופ״ שביוונית עתיקה המשמעות היא – לצפות בצורות (בתמונה) יפות.

הסטודיו בראש ובראשונה משמש אותי ליצירה האישית שלי, אבל רבים נהנים מהיכולות שפיתחתי שניתנות בצורות של שירותים שונים כמו צילומי דיוקנאות, רפרודוקציות, הדפסת תערוכות, הכנת ספרים לדפוס, יצירת ארכיונים, עריכת ספרים ועוד דברים רבים שמשלבים את הנ״ל יחד.

חשוב לציין שאני צלם סטילס מאוד קלאסי בהוויה שלי, אבל גיליתי שלפני הכל אני מורה – אני נהנה לחלוק ואוהב לעזור

יובל: מגניב. נחזור לגולדמונד. פנית לאיל, הוא אמר כן, היה לך איזה רעיון מה לעשות, עם מה להתחיל, או שפשוט אמרת נזרום

יגאל: פשוט אמרתי נזרום. אף פעם אין לי רעיון מוקדם. אם אני רואה פתח שקורץ לי אני נכנס ואז מתחיל לגלות

יובל: זרמת. מה עכשיו. ספר איך זה התנהל

יגאל: מבחינה טכנית, כל חודש אייל היה נותן לי את סדר ההופעות ופרטי הקשר של המופיעים. הייתי מתקשר אליהם מציג את עצמי בנימוס, מסביר שאנחנו שואפים לתעד את כל מי שיופיע בגולדמונד, התכלית לא ידועה, אבל שאני מבטוח שההצטלמות של כל אחד תהיה משמעותית. כמובן שיוכלו להשתמש בתמונות לצרכים שלהם. לשמחתי, כולם באו להצטלם, פרט לכמה שלא יכולתי כי חטפתי קורונה. 

לפני המופע הם היו מגיעים אלי לסטודיו. בשלב מסוים גם רציתי לצלם את הקהל של החנות, אז כחלק מלו״ז האירועים של החנות, הייתי מקים ערבי צילום דיוקנאות קבוצתיים – מי שבא ברוך הבא – אנשים אקראיים שהתקבצו יחד בלילה נתון.

כל מה שידעתי זה שאני רוצה לפגוש כמה שיותר אנשים פנים אל פנים. זה היה דחף פנימי – צורך אמיתי. לא יותר מזה, לא הייתה לי שום דעה לגביהם, שכן לא הכרתי אף אחד

חשוב לציין שלא ידענו מי יהיו המופיעים, שכן החנות הייתה במה לאמנים מחיפה. העובדה שאיל פרץ את הסגר כנראה נשמעה למרחוק, וקרה שחלק ניכר מסצנת האינדי הישראלית על סוגותיה השונות עברה מול המצלמה שלי

יובל: ומבחינת שפה אמנותית, תאורה, שחור לבן וכן הלאה – ידעת מהתחלה מה אתה מחפש? ספר קצת על ההחלטות ועל השפה

יגאל: כל מה שידעתי זה שאני רוצה לפגוש כמה שיותר אנשים פנים אל פנים. זה היה דחף פנימי – צורך אמיתי. לא יותר מזה, לא הייתה לי שום דעה לגביהם, שכן לא הכרתי אף אחד.

המצולם השלישי, אבי דבוש, הראה לי שאני מחפש אחר רגעים שבהם אדם נכון לחלוק את עצמו עם הזולת. כלומר, אלו מין רגעים שבהם נדמה שהאדם מביט למצלמה ללא מסכה, הוא מניח לרגע את התדמית. הוא פשוט הביט כך ללא שום הנחיה מצידי. מבחינתי המבט שלו היה טהור, משהו מהפנימיות שלו השפיע על איך שהוא נראה. זה ריגש אותי באופן בלתי רגיל (ברגע זה אני מסתכל על התמונה שלו שוב ומשתכנע, קרי, מתרגש מחדש). בקיצור אירוע נדיר שהאפשרות לחשוף עוד מסוגו מצריך עקשות והתמדה.

הנחתי מראש שרוב המצולמים לא יהיו כאלו, ואכן כך היה, שכן אנשי במה לרוב עסוקים בהצגה, בטיפוח תדמית. למרות זאת על הבמה הם גם מעמידים את עצמם במקום חשוף, יוצרים חוויה משותפת עם הקהל – חולקים מעצמם במובן כלשהו. אי ההלימה הזו בין התדמית לצורך ליצור חוויה משותפת נטעה בי את האמונה שאפשר יהיה להצליח גם עם אחרים.

יובל: אז מה עשית?

יגאל: פיתחתי על הסט מין שיח שמאפשר למצולמים לדעת שהתדמית שלהם מוגנת, והם פתוחים להתנסות חוויתית מול הנוכחות שלי והנוכחות של עצמם. ההתנסות הזו שאין לה קוד מוגדר מראש, נותנת סיכוי למשהו אמיתי להביע את עצמו.

ולשם אני מכוון: מבחינת הצילום מדובר בשפה של הצבעה, כלומר, אני במודע בונה קומפוזיציות שתוחמות אזור שמיועד למחווה או הבעה אקראית של המצולם, ואני מקווה שהוא ימלא בדרכו הייחודית. במילים אחרות, אני מייחל שאותו אירוע יצור יחסים מכריעים שנתפוס אותם ככאלו שמושפעים ממקום פנימי. ואם אנו חשים שזה נלכד, גם אם זה בווליום נמוך מאוד, זה אומר שכך כנראה היינו מביעים את עצמנו – אנו שותפים להוויה.

בגלל זה הבחירה בשחור לבן. היא נועדה להוריד את הווליום מהערכים התרבותיים שאנו נוטים לשפוט. מאותה סיבה אין על הפנים צללים דרמטיים כי הם מין מסכה שמפרשת ומרדדת

פיתחתי על הסט מין שיח שמאפשר למצולמים לדעת שהתדמית שלהם מוגנת, והם פתוחים להתנסות חוויתית מול הנוכחות שלי ושל עצמם. ההתנסות שאין לה קוד מוגדר מראש, נותנת סיכוי למשהו אמיתי להביע את עצמו

יובל: בוא תן עוד כמה דוגמאות ספציפיות למצולמים שאתה אוהב במיוחד את התוצאה, שהפתיעו אותך, וכן הלאה

יגאל: ניקח לדוגמה דמות מוכרת מאוד – ערן צור. הוא כבר הצטלם אינסוף פעמים ויודע מראש איך התדמית שלו צריכה להיראות. אז אני יודע שאין לי ברירה אלא לאפשר לו לשים [V] על כל מה שהוא יודע שצריך. אבל בכל פעם אני מוסיף בקשה לאיזו מחווה שדרכה הוא נאלץ לתקשר את עצמו עם קהל מדומיין. 

לדוגמה, בצילום השני שלו שבספר ביקשתי שיראה לקהל שהוא עומד לבצע הדרן. ובתמונה הראשונה (שהיא האחרונה שצילמתי אותו) כבר נגמרו הרעיונות הבינוניים – התדמית נוקתה, שתקנו ללא מבוכה, והתחלתי להתקרב אליו עם המצלמה על החצובה עד למרחק של כ־50 ס״מ מהפנים שלו. והוא הישיר מבט והעיניים העמוקות שלו הוא מלאות במשמעות.

מקרה אחר: ישנה זמרת בשם עומר מושקוביץ, שהשירים שלה ממש בשבילי. יש לה כישרון לתאר באופן כמעט קונקרטי הוויה שנמצאת באוויר. היא מצולמת עם הקלידנית שלה, ענת מלמד, ורואים איך היא ממש נושאת אותה איתה, מין אכפתיות מדהימה. ולי נדמה שכך היא גם עם הקהל שלה. פשוט אכפת לה

יגאל: אני גם אוהב לראות איך זרים מוחלטים מגיבים אחד אל השני. לדוגמה, יש בספר שלוש תמונות שמציגות התפתחות של אירוע. רואים שם אישה בהיריון עומדת לצד זוג טרי. ביקשתי מהבחורה שתשים את היד שלה על הבטן של ההריונית. להפתעתי, ההריונית לקחה את היד של הראשונה וכוונה אותה על הבטן שלה, ופתאום העובר בעט, ולשלושת המצולמים עלו על הפנים הבעות שונות של אושר, שהפעיל אותי לצלם. וכשזה קורה אתה יודע ללא שום ספק שקרה אירוע אמיתי משותף – חיבור סביב חיים.

אז ככל שהתקדמתי עם הפרויקט הבנתי שאני מחפש חוויה אמיתית משותפת. אני קורה לזה הוויה חברתית. מין מקום בו אדם חולק את עצמו עם הזולת, והזולת יכול להצטרף אליו. לראות את עצמו שם באיזשהו מובן. זה מין מקום שבו אני יודע שאני צריך לתת לדברים לקרות, לתת לדברים לצאת משליטה

יובל: ואני מניח שהתחושות האלו התגברו גם כי זו הייתה תקופה קורונה שאנשים פחות התחברו ונגעו אחד בשני

יגאל: נראה לי שכן. אני חושב שלפחות בשביל הרוב, גם להם היה את הצורך הזה. אחרת מה פתאום שכל האנשים האלו יבואו להצטלם ללא ידיעה בשביל מה זה, וכשהם יודעים מראש שגם לי אין תכלית מוגדרת. זה אירוע מאוד מאוד תמים. מבחינתי לפחות

יובל: כן. אז עוד מילה לפני שניפרד על הספר – איך הוא ערוך, איך החלטת מה נכנס, לפי איזה סדר וכן הלאה

יגאל: המעבר בין תמונה לתמונה נקבע לפי החוק הבא: כל תמונה צריכה להזכיר משהו שראיתי בתמונה הקודמת ומגלמת משהו מהתמונה שתגיע בעמוד הבא. גם יש משחק במיקום של התמונות, אם התמונה נמצאת בעמוד הימני או השמאלי. הדבר הזה יוצר מצב שהעיקרון הזה נשמר גם אם מדפדפים את הספר בדילוגים. זה יוצר מצב של מין דה ז׳ה וו – ההוויה.

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב לספר שלא אמרת? ואיפה אפשר לקנות את הספר?

יגאל: אני רוצה להתייחס בקצרה למימד הטקסטואלי שבספר. בדומה לצילומים גם פה נתתי לדברים לצאת משליטה. הכותרות הן האופן שהמצולמים הגדירו את עצמם. לדוגמה, ״עמית בן – יעיש, מוזקאי, חקלאי נגר״. ״ענת מושקובסקי – זמרת יוצרת, מורה לפיזיקה מתמטיקה״. זה יוצר מין טקסט של זהויות.

ישנו טקסט ״מה הביא אותך לגולדמונד?״ שהמצולמים כתבו יחד מבלי שהם ידעו זאת: את התשובות שקיבלתי חילקתי לנושאים השונים שהם מתייחסים אליהם, וראיתי שאפשר לקחת את המשפטים כפי שהם מבלי לשנות מילה, ולשים אותם ברצף לתשובה מתפתלת שרבים עונים עליה יחד.

כך גם המאמר שבספר, שכתב ד״ר אור שרף. זהו ניתוח לא שגרתי, ואני שמח לכניס אותו לתוך קטגוריית מאמר מועיל. את הספר אפשר לקנות ישירות דרכי

---

יגאל פליקס | גולדמונד
עיצוב: יקיר שגב
95 צילומים, 168 עמודים
הוצאה עצמית, 2026