קולקטיב ברוקן פינגאז: נשארים נאמנים לעצמם

״אנחנו רוצים להיות עוד חוליה בשרשרת של ההיסטוריה של האמנות״, אומר טאנט (Tant), אחד משלושת חברי הקולקטיב ברוקן פינגאז, שמציגים בימים אלה תערוכה בקרן נסימה לאמנות בתל אביב. ״אבל להבין איך עושים את זה בעולם שלנו, עולם של פוסט־גרפיטי, שגם מבטא אותנו ואת מה שאנחנו״, מוסיף אונגה (Unga).

הקולקטיב, שהחל כרביעייה לפני כ־20 שנה בחיפה, פועל כבר למעלה מעשור כשלישייה – כשכל אחד מהחברים בה נמצא במקום אחר בעולם. אונגה (Unga) חי בלונדון, דסו (Deso) חי בשוויץ וטאנט (Tant) שומר על הגחלת במחוזותינו, כשהוא חי ועובד ביישוב הקהילתי כליל שבצפון.

הם הכירו עוד בתיכון, כשהיו עושים גרפיטי יחד, ובשנות האלפיים המוקדמות, כשסצנת אמנות הרחוב בארץ עוד פילסה את דרכה, הם עיצבו את סצנת הגרפיטי ואמנות הרחוב דרך ציורי קיר מונומנטליים, פוסטרים פרובוקטיביים, אנימציות ומיצבי אמנות במרחב הציבורי – בהתחלה בחיפה, אחר כך ברחבי הארץ ואז גם ברחבי העולם. ״כשאנחנו התחלנו, לא היו בחיפה אחרים שעשו שיט מגניב״, אומר אונגה. ״היו רק חברי להקת Useless ID, שנראו לנו מגניבים כי הם היו מבוגרים, בני 22, ועדיין נוסעים על סקייטבורד״.

את המקום של השיט המגניב חברי הקולקטיב, שמלבד הסצנה שיצרו סביבם, גם פיתחו קהילה של אמנים ויוצרים, שממשיכים ועובדים ברחבי הארץ והעולם, ולפעמים עדיין באים לתת יד. ״כשיש לנו פרויקט גדול אנחנו קוראים לקרוּ מפעם; וגם בתור מעריצים של אמנות, אנחנו תמיד מחפשים לראות אם יש משהו מעניין ולתמוך במה שקורה. התפיסה שלנו היא שהתפקיד של אמן הוא לא רק להיות בסטודיו, אלא ליצור אקו־סיסטם. בפעולות שלנו לאורך השנים ניסינו גם להביא איתנו למסע עוד צוענים שיעבדו סביבנו״.

אונגה: ״כשאנחנו מוזמנים ליצור קיר או תערוכה או פרויקט במקום מסוים בעולם, אנחנו מנצלים את המפגש לעבוד יחד. אמנם שכללנו את היכולת לעבוד כל אחד בנפרד, אבל כשאנחנו נפגשים עדיין קורה הקסם הזה, שאין מה לעשות – אנחנו חייבים אותו״

התערוכה הנוכחית, No Way Around It, היא הגדולה והמשמעותית שלהם בארץ מזה שנים, והראשונה בתל אביב. מי שזוכר את השפה האופיינית מציורי הקיר הגדולים לא בהכרח יזהה את סדרת העבודות הנרחבת שמתפרשת על פני כל חללי הגלריה – ציורי שמן גדולים, ציורים קטנים על נייר וסדרה של פסלים מעץ.

רובן נוצרו במהלך השנה האחרונה בסשנים משותפים של שלושתם יחד, כל פעם במקום אחר על פני הגלובוס. על כל אחת מהעבודות חתום אחד מהם בשמו (כלומר, בכינוי שלו), ומי שמתבונן לעומק יכול לשים את היד על הבדלי סגנון קלים בין אחד לשני.

״אנחנו בקשר על בסיס יומיומי״, מספר טאנט, ״ובשיתוף רצוף של היצירה אחד של השני. אנחנו נותנים ביקורת ודוחפים קדימה כל הזמן. זה מעניק ביטחון, גב ומקום לביטוי אישי״. ״אם יש תירוץ ליצור משהו חדש – אנחנו תמיד קופצים על ההזדמנות״, מוסיף אונגה. ״אחת לתקופה אנחנו מייצרים לעצמנו רזידנסי משותף.

״זה קורה בדרך כלל כשאנחנו מוזמנים ליצור קיר או תערוכה או פרויקט במקום מסוים בעולם, ומנצלים את המפגש לעבוד יחד. רק העובדה שאנחנו יושבים יחד גורמת לנו להעלות רעיונות נוספים. אמנם שכללנו את היכולת לעבוד כל אחד בנפרד, אבל כשאנחנו נפגשים עדיין קורה הקסם הזה, שאין מה לעשות – אנחנו חייבים אותו״.

אקשן עד הרגע האחרון

העבודות לתערוכה, הם מספרים, היו מוכנות מראש ונשלחו מחו״ל, אבל ״אנחנו אוהבים ורגילים שיש אקשן עד הרגע האחרון, אז כדי להוסיף לחץ החלטנו לעשות בשבוע לפני הפתיחה פסלים מעץ״. את הפיסול בצורה הזו, בעבודה עם משור שרשרת, הם הכניסו לפרקטיקה שלהם באחת התערוכות האחרונות בצרפת.

״הפיסול הגיע מתוך רצון להוסיף עבודות תלת־ממד״, אומר טאנט. ״הם הוצגו בצרפת, ולפני התערוכה בישראל קרן נסימה הציעה לנו להטיס אותם לפה, אבל אנחנו החלטנו ליצור חדשים. זה לקח ארבעה ימים של עבודה מרוכזת בצפון הארץ, עם בולי עץ ענקיים של עץ ברוש, אבל בתום ארבעת הימים האלה היו פסלים מוכנים״.

גם השינוי המתהווה בשפה האמנותית שלהם הוא כזה שנעשה במודע ומתוך כוונה להתקדם. ״זה תהליך ארוך שכולל כבר שמונה שנים של שינויים אינסופיים. היה לנו ויז׳ן לגבי איך אנחנו רוצים שהעבודות שלנו ייראו ובתערוכה הזו זו הפעם הראשונה שהכל התגבש לכדי משהו שלם ואחיד.

״לאורך כל הקריירה שלנו אנחנו חושבים מה יהיה הדבר הבא – הקו הבא, הצבע הבא, הדימוי הבא. השינוי הוא אינסופי. אנחנו רוצים לאתגר את עצמנו, והתהליכים האלה הם מורכבים. יש ציורים שיושבים שנה שלמה בסטודיו לפני שהם מוכנים לצאת לעולם״.

״אנחנו דלוקים על ציור בשמן כבר הרבה שנים״, אומר אונגה. ״יש לנו תשוקה לציור ורצון להמשיך לשחק את המשחק שדורות של אמנים שיחקו, שבמסגרתו הם התייחסו אחד לעבודה של השני – עד שהפוסט־מודרניזם קטע הכל. אנחנו מושפעים מהרבה אמנים מודרניסטיים כמו פיליפ גסטון ורוז ויילי, ורצינו ליצור משהו אחר – אבל לא ידענו מה.

״זה בהתחלה נשמע קל, לעשות מה שאנחנו עושים רק בשמן על קנבס – אבל זה לא עובד. זה כמו בדיחה ששמעת באנגלית ומנסה לספר אותה בעברית – אתה מתחיל בלשנות מילה ולאט לאט מבין שאתה צריך לזרוק חלק מהכלים ולשחרר הרבה מהתפיסות של מה הוא אני ומה הוא לא אני.

״בעבודות הקיר שלנו היה משהו שטוח ומושך שהיה קל לעיכול, אבל חיפשנו משהו אחר, שיהיה לו יותר עומק. במבט ראשון זה אולי לא תופס כמו המשהו השטוח הזה – אבל יש בו יותר מקום למסתורין ולהתפתחות. זה קרה באופן טבעי, לא כתרגיל מנטלי, והיינו צריכים להישאר נאמנים לעצמנו כדי להמשיך לעשות את זה – בעיקר כשאנשים מאוהבים במשהו שהיינו פעם, ופתאום אנחנו מביאים משהו אחר, שלא תמיד ברור מאיפה הגיע״.

טאנט: ״אחרי 7 באוקטובר הרגיש ששלום הוא קצת מילה גסה. רוב האמנות שלנו לא עוסקת בזה, אבל מדי פעם יש מקום כזה שבו אנחנו מרגישים שאי אפשר יותר. זה בדיוק המקום שבו אנחנו יכולים להכנס ולסייע, מהזווית שלנו, הוויזואלית״

השינוי בסגנון שבא לידי ביטוי בציורי השמן, משפיע לדבריהם גם על העבודה שלהם בציורי הקיר שהם ממשיכים לעשות ברחבי העולם. ״בשני הקירות האחרונים שעשינו בצרפת ואיטליה נכנסו כלים חדשים״, אומר אונגה. ״לדוגמה, ספוג ענק שאחד מאיתנו טובל בצבע ומצייר איתו על הקיר, ואז השני ממשיך אותו עם אותו הספוג ברצף – כמו משיכת מכחול״.

דעת הקהל העולמית בנוגע לישראל בשנים האחרונות השפיעה גם עליהם, והיו גם פרויקטים ברחבי העולם שבוטלו. ״למזלנו, יש עדיין מספיק אנשים שכן מזמינים אותנו. היינו כאמור לאחרונה באיטליה וצרפת, ובקיץ יש לנו פרויקט משותף באנגליה. הגישה שלנו היא דווקא כן להבליט את מה שאנחנו עושים, ולא להתבכיין יותר מדי על ההדרה – כי זה נותן אומץ למי שכן רוצה להזמין אותנו אבל מפחד מהבקלאש.

״היו היסוסים גם בשנים שלפני המלחמה, אבל אחרי שהיא פרצה הרגשנו לרגע כאילו העולם איבד את זה. הבנו שהמסר של תקווה ושל שלום, שלפני כן אולי נשמע לנו קצת חלול כמו כזה של מלכות יופי, הוא מה שצריך להגיד בתקופה הזו״. ההבנה הזו התגלגלה לדימוי שיצרו – זוג יונים שמתחברות בגבן לכפות ידיים שנושאות תפילה. הם החלו להפיץ אותו על פוסטרים במרחב הציבורי ברחבי העולם ובהמשך גם על טי־שירטים ומרצ׳נדייז נוספים.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Broken Fingaz (@brokenfingaz)

״אחרי 7 באוקטובר הרגיש ששלום הוא קצת מילה גסה״, אומר טאנט. ״ואולי הדור הצעיר, כל מי שנולד אחרי רצח רבין, הוא כזה שקשה לו להבין אותה. רוב האמנות שלנו לא עוסקת בזה, אבל מדי פעם יש מקום כזה שבו אנחנו מרגישים שאי אפשר יותר. זה בדיוק המקום שבו אנחנו יכולים להכנס ולסייע, מהזווית שלנו, הוויזואלית – להראות ששלום יכול להיראות הרבה יותר מגניב. זו אחלה משימה בשבילנו״.

בסוף חודש אפריל, קצת אחרי סיומה של המערכה השנייה עם איראן וקצת לפני פתיחת התערוכה – הם הוזמנו ליצור מיצב מיוחד עבור ועידת השלום העממית שהתקיימה באקספו תל אביב. ״זה לא הדרייב הטבעי שלנו״, אומר אונגה, ״אבל ישראל מביאה אותך לקיצון; ולפעמים אנחנו מרגישים לחץ או סוג של אחריות״. ״גם אל העבודות עצמן״, מוסיף טאנט, ״למרות שהנושא שלהן הוא לא פוליטי – זה מחלחל, כי זה נמצא בנו״.

---

ברוקן פינגאז | No Way Around It
קרן נסימה לאמנות, אחד העם 55, תל אביב
נעילה: 2.7