Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // מונדיאל 2026 הוא על אופנה לפחות כמו שהוא על כדורגל
עשייה מתוך כוונה
לכל תקופה יש את המילה האידיוטית שלה: קבלו את המלכה החדשה: ״בכוונה״ (With intention / Intentionally). נדמה שהיא לא פוסחת על שום מקום. רק בשבוע האחרון קיבלתי כמה וכמה ניוזלטרים שהשתמשו במילה כדי לשוות לדברים שכתובים בהם (סיילים, למשל) חשיבות עליונה. אז אחרי שלמדנו ״לדייק״ את עצמנו, ולסיים מערכות יחסים ״שאינן מדויקות״, עברנו לדבר על עשייה מתוך כוונה.
על פניו, מדובר בתגובת נגד לרנדומליות ולחיים שאין בהם היגיון. אי אפשר להאשים אותנו. הכול כה כאוטי, כך שמלחמה עם איראן, או זה שמציעים לנו לאכול חמין בארוחת הבוקר, נראים רנדומליים באותו האופן. אפשר גם להאשים את הרשתות החברתיות. לנוכח העובדה שאף אחד לא יכול לראות את האלגוריתם, אנחנו חיים בתחושה מתמדת של אקראיות. אין לנו מושג איזה פוסט יגיע ואיזה לא. רנדומלי, בקיצור.
הפתרון לכל הרנדומליות הזאת הוא, כמובן, להתחיל לעשות דברים בכוונה. קו ישיר מחבר בין הסרטונים המעיקים של נארה סמית׳, שמציגה מופת של איטיות מכוונת ומהונדסת, לבין הנוכחות הגוברת של קריאות למעשים במחשבה תחילה, שמבקשות לשוות מודעות לבחירות שלנו – בין אם מדובר בבחירת חלב בסופר ובין אם בקניית נעליים בסייל עונתי. אנחנו רוצים לוודא שאנחנו לא עושים שום דבר סתם. וכך, לצרוך בכוונה עדיף מלצרוך בלי כוונה, אף שבשני המקרים התוצאה דומה.
אחד הדברים שבני אדם לא מסוגלים לשאת הוא שהעולם אינו עובד במודל של סיבה ותוצאה, לפחות לא באופן ישיר, ושהכוונות שלנו שוות לישבן. האמת הכואבת היא שהחיים האנושיים רנדומליים יותר מכפי שהיינו רוצים להודות.
במובן הזה, הקריאה לעשות דברים בכוונה היא גם דרך להתמודד עם הקלות הבלתי נסבלת של הקיום, שכן היא מחזירה אלינו תחושת שליטה; והיא גם דרך שבה המערכת הקפיטליסטית רוצה לגרום לנו לחשוב שאנחנו לא צורכים בגלל מקריות או לחץ חברתי, אלא מתוך תחושה של אמונה. אבל אסתכן בלגלות סוד: בסוף, מה שבאמת נחשב הוא התוצאות.
View this post on Instagram
עידן של מיחזור זמן כפייתי
יש נוסטלגיה, שהיא עוד איכשהו נסבלת, ויש את ההיאחזות הנואשת בעבר, שהיא גרוטסקית ומעיקה. בעוד שנוסטלגיה אפיינה את האנושות משחר ימיה (כולנו אוהבים להיזכר בימי תום הנעורים), רק ב־50 השנים האחרונות יכולנו לעבור למוד של היאחזות נואשת בעבר.
ההבדל בין נוסטלגיה להיאחזות בעבר קשור בזיכרון, או בהיעדרו. בנוסטלגיה אנחנו משחזרים בדמיוננו את מה שהיה, ועל הדרך גם מייפים אותו קצת. כך ימי שמש מעיקים בגן הילדים, עם זבובי נזלת וחטיפת בובות, נחווים אצלנו כימים של שלווה ילדותית חסרת דאגות. בהיאחזות בעבר, לעומת זאת, אנחנו כבר לא מבקשים לדמיין; אנחנו מבקשים להקפיא את הזמן; לשכפל את מה שהיה ולחוות אותו שוב.
העובדה שיש סביבנו כל כך הרבה תמונות וסרטונים – מה שלא היה קיים בעבר – מאפשרת לנו לנסות ולעצב את ההווה בדיוק מחריד לפי העבר. בהקשר הזה, אנחנו לא בתקופה נוסטלגית, כפי שאוהבים לציין, אלא בעידן של מיחזור זמן כפייתי. אנחנו מסתכלים במה שהיה ורוצים לקיים אותו שוב ושוב, בדיוק כך.
הרצון לשלוט בזמן, לחבל בתנועה הלינארית שלו (שתמיד מסתיימת במוות), מסביר כל כך הרבה דברים לאחרונה. ויש לנו כל כך הרבה כלים לעשות את זה – מטיפולי יופי ועד אמצעים דיגיטליים. הם אלה שמאפשרים את המראה החנוט של ולנטינו גראווני ז״ל, שהקפיד על שיזוף נעורים לא־משכנע עד היום האחרון (או של טום פורד, שנראה כמו מומיה של עצמו); את הרצון של מדונה למחזר את אלבום המופת ״קונפשנס״, לא רק עם הסאונד והמפיק, אלא גם עם תנועות הריקוד והלבוש; או את הקמפיין החדש והאדיוטי של בית פנדי לתיק הבגט, שהחזיר מהאוב לא רק את התיק אלא גם את שרה ג׳סיקה פרקר (שדמותה קרי בראדשו אמרה לפני יותר מ־20 שנה את המשפט ״זה לא תיק, זה בגט״).
הפילוסוף ולטר בנימין כתב לפני 90 שנה על הנטייה של האופנה לקחת משהו מהעבר ולהעביר אותו להווה, כך שהצריכה של דברים חדשים נעשית נוחה יותר ומאיימת פחות. אבל אני בספק אם הוא חזה את מה שקורה עכשיו. במקום נוסטלגיה מנחמת, כל הרגעים האלה נתקעים בגרון. אלה אינם קריצות לזיכרונות עמומים, אלא ניסיון להביא בכוח אלים את מה שהיה אז להווה, ולהתעלם מהעובדה שעברו עשרות שנים.
וכך, תנועות הגוף הרובוטיות, הפנים החייזריות והעיצוב הריק חורקים בהתכחשות שלהם לזמן. הטרגדיה היא כמובן איך שאנחנו זזים באי נוחות בכיסא לנוכח כל אלה; כשמה שאמור להשכיח מאיתנו את הסוף הקרב, רק מזכיר לנו אותו הרבה יותר.
View this post on Instagram
מונדיאל 2026: ספקטקל של גבריות
בחודש האחרון קיבלתי אינספור פניות מכלי תקשורת שרצו לראיין אותי בנוגע למונדיאל. אני מספיק מבוגר כדי לזכור כמה וכמה סבבים של הגביע העולמי, והפעם זה היה שונה בתכלית: לא רק בכמות הפניות, אלא גם בתוכן שלהן. אם בעבר היו שואלים אותי על מדי נבחרות או על האופן שבו מותגי אופנה מתייחסים למשחקים, הרי שהפעם הדיון נסוב סביב סוגיה אחרת לגמרי – עד כמה אופנה נוכחת בכל מה שקורה מחוץ למגרש ובתוכו.
מילא חסויות של בתי אופנה; מונדיאל 2026 הוא על אופנה לפחות כמו שהוא על כדורגל. בכך הוא ממשיך את המגמה שהחלה לפני שנים אחדות על מגרשי הכדורסל והפוטבול, או בקרב אושיות כמו נהג פורמולה 1 לואיס המילטון. שחקנים רבים רואים בעצמם, לכל הפחות, שגרירים או פרזנטורים, ומתחזקים ספקטקל של גבריות שמיישר קו עם כל מגמות הקצה.
בזמן שנבחרת ספרד החליפה את החליפות הקלאסיות במערכות אוברסייז מתוחכמות של בית האופנה לואווה, נבחרת קונגו הפגיזה במערכות לבוש המשלבות קריצה לפרוות נמרים של המעצב אלווין ג׳מק. מנגד, נבחרת צרפת המחישה עד כמה תיקים הפכו לפריטי סטטוס בקרב גברים עשירים, ועד כמה קטגוריות מגדריות נעשו נזילות, כשחלק מהשחקנים אחזו בכמה מדגמי הנשים המבוקשים ביותר, לרבות אחד התיקים החדשים של בית האופנה שאנל (שאין לו, לפחות לא באופן רשמי, קולקציית גברים).
היסטורית, לפחות במערב, גברים סטרייטים לא אמורים לעשות עניין מאופנה. כפי שכינה זאת הפסיכואנליטיקאי קרל פלוגל – במאה ה־18 התרחש ״הוויתור הגברי הגדול״, קרי תמהיל של תהליכים שגרמו לגברים לוותר על בגדי משי וקטיפה צבעוניים שאפיינו אותם משחר הימים, ולאמץ חליפות כהות, גנריות ומשעממות להחריד.
מאז, גבריות ואופנה ניהלו יחסים מורכבים מאוד. כמו שאמר לי פעם חוקר האופנה ג׳יי מקולי בוסטד – גברים יכולים לדבר על התלבשות, שהיא הפעולה הפרקטית, אבל הם לא אמורים לדבר על אופנה, שיש בה יסוד של התגנדרות.
מונדיאל 2026 מאותת שמשהו רדיקלי משתנה באופן שבו גברים משתמשים באופנה. ייתכן שהסיבה היא שילוב של כמה אינטרסים שפועלים יחד: מצד אחד, הצורך של שחקנים לזכות בתשומת לב ברשתות החברתיות, ובכך להפוך כל כניסה למגרש למט גאלה (ולראיה כניסתו של איברהימה קונאטה אל מחנה האימונים בהופעה מצודדת של אקנה סטודיו, כולל נעלי מוקסין ורודות); מצד שני, אינטרסים של מותגי אופנה, שהבינו שהדרך לכיסו של הגבר הממוצע עוברת לא דרך אישה, אלא דרך השחקן הנערץ עליו.
View this post on Instagram
ככה זה תשוקה
אל תאמינו לזעם המדומה – אפילו חנויות בלי תאי מדידה לא יגרמו לבריחת לקוחות. השבוע פורסם שמותג האופנה ברנדי מלוויל החליט לחסום את תאי המדידה בסניפים בארצות הברית. בכך הוא מוסיף לרזומה שלו עוד החלטה שנויה במחלוקת. כמותג אופנה מהירה שנודע בכך שהוא מציע מידה אחת (S/XS) בלבד, ועיצובים עתירי הורמונים תיכוניים שמזכירים מותגים כמו אברקרומבי אנד פיץ׳ בניינטיז, ההחלטה המשונה לכאורה נדמית כעוד פרק בתוכנית ״זה שאוהבים לשנוא״.
על פי פרסומים בעיתון האינדיפנדנט, בבי.בי.סי ובווג ביזנס, ההחלטה שלא לאפשר ללקוחות למדוד נבעה מניסיון של הרשת להתמודד עם גניבות ו־ונדליזם, לאור הנטייה להדביק מסטיקים על קירות ווילונות תאי המדידה. המציאות כנראה מעט מורכבת יותר. נטען שברנדי מלוויל מתחזקת תאי מדידה שאינם נסגרים כמו שצריך, וכי המסטיקים היו דרך גרילה של לקוחות להצמיד את הווילון אל המפתן.
ייתכן שסיפור המדידה הוא נקודתי, וייתכן שהמותג יחזור בו. העניין הוא שברנדי מלוויל זוכה להצלחה קולוסלית בקרב טינאייג׳ריות דווקא כי הוא עושה להן חיים קשים. בהקשר הזה — ספק אם האתגר שלא למדוד בחנות משמעותי יותר מבגדים במידה אחת שמאלצים אותך להתאים להם ולא להפך.
בקונטקסט רחב יותר – זו גישה מותגית פוסט־פרוגרסיבית. אחרי שמותגים רבים נכנעו בעשור האחרון לעליהום הציבורי שדרש מהם להיות מגוונים ואינקלוסיביים יותר – קרי לפנות למקסימום תצורות גוף וחיים – ברנדי מלוויל הוא דוגמה מצוינת לכך שרעש תקשורתי וביקורת ערכית אינם מתורגמים להתנהלות צרכנית בפועל.
העובדה שמותג משיק יותר מידות, למשל, לא הופכת להצלחה כפי שהיה מצופה. או במילים אחרות – כולם אומרים שמותגים חייבים להיות מכבדים, ושצריך שיהיו בהם מקסימום אפשרויות, אבל בסופו של דבר אף אחד לא באמת רוצה לצאת איתם. כי ככה זה תשוקה: היא אף פעם לא עובדת כשהכול ממש בסדר.
ובכלל, יכול להיות שהמשוואה של ״חנות = מדידה״ מופרת בעידן השופינג המקוון, ואולי אנחנו צריכים להתחיל להתייחס לחנויות פיזיות כמו אל חנויות מקוונות, או לפחות כמו אל מקום שמאפשר לי לראות את הדברים ואז להזמין אותם הביתה.
View this post on Instagram
אני רוצה את זה, אני משיגה את זה
״אנחנו חיים בעולם חומרי, ואני נערה חומרנית״ הוא אחד המשפטים המצוטטים ביותר מהקריירה של מדונה, ספק אירוני ומאוד פרובוקטיבי. על אותו המשקל, השיר 7 rings של אריאנה גרנדה, ששידך בין הנעימה התמימה של צלילי המוזיקה לאמירה האלמותית ״אני רוצה את זה, אני משיגה את זה״.
שני המקרים נתקלו בביקורת ציבורית נוקבת (הפוכה ב־180 מעלות להצלחתם הכבירה). העולם הקפיטליסטי לא אוהב שמזכירים לו שהוא כזה. אנחנו מעדיפים לחשוב במושגים של אהבה שאינה תלויה בדבר או להאמין שקיימות צורות קיום גבוהות יותר שאינן מצריכות בעלות על חפצים.
נזכרתי בשני השירים האלו השבוע בשתי סיטואציות שונות. הראשונה הייתה כשמצאתי את עצמי מתפתל בשיחה, שבה ניסיתי להסביר לצד שני שאני חוקר של תרבות חומרית. אנחנו אנשים שמאמינים שעולם החומר קודם לכל דבר, וזה כמובן לא מתקבל כל כך טוב. לך תסביר שגם פילוסופיה נכתבת בסופו של דבר בספר שעשוי מדפים וכריכה ושבלעדיו לא היינו יודעים דבר.
הסיטואציה השנייה הייתה כאשר שמעתי באיזה כנס קטן אקדמאית מרקסיסטית שמבקרת דרך קבע את הקפיטליזם, אבל גם מכורה למותגי אופנה. היא שולטת בהם יותר ממני (ומתלבשת לא רע בכלל, למרות הסתירה לכאורה).
השאלה למה קשה לנו להודות שאנחנו אנשים חומרניים למרות שאנחנו ממש כאלה יכולה להיענות מכמה כיוונים. הכיוון הביקורתי יגיד שהאופן שבו אנחנו מתכחשים להיותנו חומרניים מאפשר לנו לצרוך בלב שקט, כי אנחנו לכאורה לא מייחסים לדברים האלה שאנחנו צורכים חשיבות גדולה.
כיוון אחר יגיד שקשה לנו להכיר בעד כמה חפצים ודברים הם קריטיים לנו, כי החומריות שלהם מזכירה לנו את היותנו חומר בעצמנו, וכמו כל חומר – סופו להיעלם.
אבל בעיני התשובה הטובה יותר קשורה לתלות הרגשית שלנו בהם. ההתרגשות שמפיחה בנו טבעת נישואים, למשל, או השמחה שמפיק צעצוע לילד (או איך שקארי בראדשו נחנקה משמלת כלה), הם הכרה בכך שהעולם הרגשי שלנו תלוי בדברים, ומונע מכך שאנחנו נוגעים בהם ונחשפים אליהם. האושר שלנו (וגם הפחד, העצב), כתבה הפילוסופית שרה אחמד, תמיד מתחיל ממקום שהוא לא אנחנו. וזו מחשבה בלתי נסבלת, שכן היא מפגישה אותנו עם הדבר הקשה מכל – העובדה שאין לנו מספיק שליטה על מי שאנחנו.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
