בוגרים 2026 // התואר השני באמנויות, בצלאל

חיפוש אחרי השכינה בבניינים בתל אביב, יחסי הגומלין בין גוף, בית ושייכות, היומיום של אמהות, זהות ומלחמה מתמשכת: 6 פרויקטים בולטים בתערוכת הבוגרים של התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל

טליה אלבו

בשנה האחרונה הסתובבתי על האופניים וחיפשתי את השכינה בבניינים בתל אביב. חיפשתי את התחושה האלוהית. השכינה היא ההתגלמות או הנוכחות של האל בעולם, האופן שבו האל ״שוכן״ בתוך המציאות, בקרב בני אדם, במקום או ברגע מסוים. לעיתים היא מתוארת כהופעה רוחנית, אור, נוכחות מגוננת או כוח אלוהי מורגש אבל בלתי נראה.

השכינה היא לא צפויה והיא לא חולקת איתנו את לוח הזמנים האנושי. היא מגיעה וחולפת על פי שעונה הפרטי. לשכינה יש כוח על בני האדם, היא מסיתה את תשומת ליבנו בעוצמה חרישית. הבנתי שאי אפשר לרדוף אחריה ולדרוש אותה. בתערוכה ״הפיוס 5״ אני מחפשת פרשנות לקשר האטימולוגי בין שכינה למשכן. שאלתי את השאלה: מה גורם לעיר להקרין מתוכה אנרגיה כל כך מובחנת? אם לא מדובר באנשים החיים בתוכה, יכול להיות שזו האדריכלות, הבניינים?

מרקם העיר המכיל אובייקטים אורבניים שרירותיים מובנים מאליהם, לא תופסים את תשומת הלב באופן זהה לשכינה. הם משמשים עבורנו כברירת המחדל הטבעית של התקיימות ציוויליזציה מערבית. אני מעוניינת בתערוכה לעורר תשומת לב יתרה ולדרוש קשב אחר למבנה העיר. מרתקת אותי האפשרות של אדם לקיים הזרה לסביבתו הטבעית, כאילו היה תייר בביתו. לשכפל את העיר כתפאורת רפאים.

טליה אלבו. צילומים: יובל אורבך

נעמה הראל

״חזית״ נוצרה בעקבות זכרון עמום של סרטון מ־7 באוקטובר שבו ילדים מתחבאים בתוך בית משחק מפלסטיק. אני לא יודעת אם דמיינתי את הסצנה הזו, או שהיא אכן קרתה. באותו יום, אובייקטים יומיומיים הפכו לכלים של הישרדות, נשקים או מקומות מחבוא.

בית המשחק, שהוא בבסיסו אובייקט של ״בכאילו״ (Play pretend) ממחיש בעיניי את האופן שבו אנחנו מזהים את תחושות הביטחון / ההגנה (הכוזבות?) שעולות בנו כשאנחנו חושבים על בית. זו פריווילגיה שלא כולם זוכים ליהנות ממנה. במיוחד לא ילדים שגדלים באזורים שסועי מלחמה.

עוד לפני 7 באוקטובר, בית המשחק ייצג בעיניי את הצורך האנושי הבסיסי בביטחון והגנה, שמתבטא בצורה שבה ילדים משחקים ב״משפחה״ ומחקים התנהגויות הנלמדות על ידי תהליכי חיברות מתוך צפייה במבוגרים ובנעשה בבית.

באותו סרטון שאני לא בטוחה שהיה בכלל, ״מחבואים״ הפסיק להיות משחק וכל הקסם של ה״בכאילו״ התפוגג לחלוטין. אני חושבת שבית המשחק ייצג בעיניי את השבר במשוואה שכולנו רצינו (ועודנו רוצים) להאמין בה כל כך, נואשות: בית = אזור בטוח.

לפני כמה חודשים בעלי ואני גילינו שאני בהריון. בנינו את המיצב הזה ביחד, בזמן שאני בחודש שביעי. עוד לפני שגילינו, חשבתי כל הזמן על זה שעל האדמה הזו, בתי משחק של ילדים צריכים להיות עשויים מבטון. מדובר באבסורד, כמובן. זה בדיוק מה שרציתי להנכיח, מתוך תסכול עמוק מהמצב. רציתי ליצור משהו שימחיש את הצורה שבה עולם הילדים מתעוות בצל זוועות מלחמה וטראומות ילדות.

הרעיון היה לשלב בין מקלט לבית משחק. השם ״חזית״ הגיע מתוך המחשבה על שני הפירושים המילוליים של המילה – חזית כמקום שבו כוחות מלחמה נפגשים, וחזית כפסאדה אדריכלית – ככזו שמקבלת את פני הצופה כלפי חוץ, אבל גם מקיימת מרחב חסר ומייצגת את ״מראית העין״ של הבית, ובמיוחד את מה שחסר בו.

רציתי לנסות לאתגר את מושג החזית ככזה שתופס את שני הפירושים השונים הללו ביחד, באופן פיסולי. גודל העבודה (2.20 על 2.80 מ׳) והחומר הברוטליסטי – בטון – נועדו להדגיש ולייצג את האימה, האלימות, הטראומה וחוסר האונים אל מולם.

נעמה הראל. צילומים: יובל אורבך

בר זוטרא

במארג דמוי קור עכביש הנשזר בסבך של מערבולת רגשית, אני יוצרת מיפוי אינטימי, מיקרוקוסמוס הנע בין השמיימי לאיום, המקודד במלאכים משורבטים, בנק דימויים ארכאי, סצנות גיהינום קדחתניות וכתבי סתרים.

דרך קולאז׳, טקסט ורישום, על מצעים שבריריים של נייר עיתון וזכוכית, שכמעט לא יכולים להכיל את העומס החומרי והרגשי, החלל מעורר איכות פואטית, ארכיונית ומיסטית, לעיתים אובססיבית, המקיימת תחושה של מסמך כתב יד משתרע ומתגלגל תמידית, המבקש לפענח את האימה והחסד שבקיום האנושי.

שני מקורות שמהווים איזשהו מנוע תמטי ורוחי עבורי בעבודה הם שיר הילדים The Itsy Bitsy Spider ו״מלאך ההיסטוריה״ של פול קלה דרך הפרשנות של ולטר בנימין. מצאתי בין שני הטקסטים חיבור משמעותי – שניהם מספרים את כישלון הקדמה האנושית לאורך ההיסטוריה, כשאנחנו עדות לזוועות שממשיכות להיערם ולמציאות האימה שממשיכה להיות משוחזרת.

בר זוטרא. צילומים: יובל אורבך, מ״ל

רזאן שאמי

פרויקט הגמר שלי עוסק ביחסי הגומלין בין גוף, בית ושייכות, ובוחן את חוויית החיים בין שני עולמות, הבית שממנו יצאתי והחיים העצמאיים שבניתי. במרכז הפרויקט ניצב הארגז, שמגלם בתוכו את רעיון הבית, את מצב הביניים המתמשך ואת המתח שבין גבולות פתוחים וסגורים.

הוא פועל כדימוי שמכיל, שומר, מגביל ומאפשר תנועה בו־זמנית; כמטפורה למרחב אישי ונייד הנושא איתו זיכרונות, חוויות ומעברים. דרך המפגש בין הגוף לארגז אני חוקרת איך הגוף סופג לתוכו מרחבים, זיכרונות ומגבלות, ואיך הוא הופך למקום שבו מתעצבות תחושות של זהות, שייכות וזרות.

תהליך העבודה החל בסדרת פעולות פרפורמטיביות עם הארגז, שבהן הגוף פועל בתוך, מחוץ ומול בארגז, נכנס, יוצא, נושא, ממלא ומרוקן. הפעולות תועדו בווידאו, ומתוך התיעוד בחרתי פריימים שהפכו לציורי שמן שמוצגים בתערוכה.

המעבר בין פעולה, תיעוד וציור, מאפשר לי להאט את הזמן ולהמיר רגעים גופניים וחולפים לדימויים טעונים שבהם הגוף, האובייקט והחלל נפגשים. דרך התהליך הזה אני בוחנת איך הגוף מתקיים בתוך גבולות פיזיים, רגשיים וחברתיים, ואיך תחושת בית ושייכות ממשיכות להשתנות מתוך תנועה ומעבר.

רזאן שאמי. צילומים: מ״ל

דלפין זורע

היצירות בתערוכה נושאות זיכרון של מרחב שהיה. הזיכרון, מטבעו, גמיש ומשתנה, חומר בלתי מתכלה, השוכן לעיתים בגלוי ולעיתים בסתר, וממשיך להניע את האדם לפעולה. הוא מתגלה על פני השטח דרך חזרתיות, דרך מחווה שנשנית שוב ושוב, כאילו מבקשת ללכוד דבר שכבר איננו.

אני מתבוננת ביצירות כבשאריות של רגע אחד שבו נחתמו. ברגע שנחתמו, עקבותיהן כבר החלו להיעלם. ההיסטוריה העמוסה שהובילה אל אותו רגע נותרה חתומה בתוכן, אבל לא נמסרת במלואה. הגוף המופיע בעבודות הוא לא עוד מושא ממשי, אלא רעיון מוכר, דימוי שנושא בתוכו זיכרון של מבט. דמות מתבוננת בעצמה דרך עיניו של האחר, ודמות מתבוננת באחר דרך עצמה.

דלפין זורע. צילומים: מ״ל

טלי רצקר

בתערוכה אני מציגה עבודות צילום ווידאו שיצרתי במהלך לימודי התואר, בתקופה שבה החיים והעשייה האמנותית הפכו עבורי לבלתי נפרדים. דרך תיעוד אישי, פעולה והתבוננות, אני נעה בין מרחבים ביתיים ופרטיים לבין מציאות קולקטיבית רחבה, ובוחנת את היומיום של אמהות, זהות ומלחמה מתמשכת.

בעבודותיי רגעים של אינטימיות מתקיימים לצד תחושת איום, בתנועה מתמדת בין תקווה לבין היעדרה. אני לא מבקשת להציע פתרון או תשובה, אלא לאפשר למצבים רגשיים סותרים להתקיים בו־זמנית. שם התערוכה, ״חמש דקות לפני הנס״, מתייחס עבורי לרגע שלפני שינוי אפשרי – מצב שבו הכול עדיין פתוח, אבל דבר לא מובטח.