RCA 2026 // שיראל צפניה

מי

שיראל צפניה, בת 28. את התואר הראשון שלי באדריכלות סיימתי בבצלאל. לאחר מספר שנים של עבודה במשרדי אדריכלים בישראל, המשכתי ללימודי MArch Design Practice ברויאל קולג׳ בלונדון.

התוכנית משלבת מחקר, פרקטיקה ותכנון אדריכלי, ומתמקדת בשאלות עכשוויות של אקלים, צדק חברתי, חומריות וטכנולוגיה. לאורך השנה כל סטודנט מפתח מחקר עצמאי לצד עבודה מעשית, תוך חיבור בין אדריכלות, תחומי ידע נוספים וניסויים בקנה מידה אמיתי.

הלימודים

השנה ב־RCA הייתה עבורי הרבה יותר מתואר שני. היא הייתה מסע אישי, מקצועי ורגשי. הגעתי ללונדון אחרי ששרדתי את אירועי 7 באוקטובר. במקביל לטראומה האישית, הגעתי גם בתקופה שבה להיות ישראלית בעולם הרגיש מורכב מאוד. חששתי מהאופן שבו אתקבל, אבל מהר מאוד גיליתי שמפגש אישי מצליח לפתוח דלתות ששיח פוליטי לא תמיד מצליח.

אני ישראלית, אבל גם בת למשפחה יהודית־איראנית. לאורך השנה בחרתי לחקור דווקא את התרבות שממנה המשפחה שלי הגיעה – את טקסי היומיום, הזיכרונות והידע האדריכלי שהתפתח באיראן במשך מאות שנים. הרבה מהסטודנטים והמרצים הופתעו מהחיבור בין יהדות לאיראן. עבור רבים זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפו לקיומה של הקהילה היהודית־איראנית ולהיסטוריה העשירה שלה, והתגובות היו סקרניות, מרגשות וחיוביות מאוד.

אם יש משהו שלקחתי מהשנה הזאת, הוא שאדריכלות יכולה לעשות הרבה יותר מלייצר מבנים. היא יכולה לשמר תרבויות שנמצאות בסכנת היעלמות, לאפשר ריפוי אחרי טראומה, וליצור שיחה בין אנשים, גם כשהם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין

אחד הדברים שהכי ריגשו אותי היה החיבור עם הקהילה היהודית־איראנית בלונדון. פגשתי אנשים שפתחו בפניי את הבתים, שיתפו אותי בזיכרונות, במסורות ובסיפורים משפחתיים, והמחקר הפך עבורי גם למסע של חיבור מחדש לשורשים שלי.

במקביל, החיים לצד סטודנטים מעשרות מדינות לימדו אותי הרבה על הקשבה ועל דיאלוג. הבנתי עד כמה חשוב להכיר אנשים לפני שמקטלגים אותם לפי הלאום או הכותרות בחדשות. פעמים רבות הרגשתי שברגע שאנשים הכירו אותי כאדם, הם היו פתוחים הרבה יותר לשיחה מורכבת על המקום שממנו אני מגיעה.

אני חושבת שיש לנו, כישראלים, עוד דרך ארוכה בכל הנוגע להסברה וליצירת שיח. לא דרך ויכוחים, אלא דרך מפגש אנושי, סקרנות והקשבה. גם אני נפגעתי מהמציאות שלנו בארץ, ולא פעם הרגשתי שהזהות שלי מצטמצמת לכותרות שלא מספרות את הסיפור האישי שלי. דווקא השנה הזאת חיזקה אצלי את האמונה שאדריכלות, תרבות ואמנות יכולות ליצור שיחות שאולי לא היו מתאפשרות בדרך אחרת.

פרויקט הגמר

פרויקט הגמר שלי, Situated Rituals, עוסק במפגש שבין זיכרון, אקלים ואדריכלות. הוא נולד מתוך שאלה פשוטה: האם טקסים יומיומיים יכולים ללמד אותנו איך לעצב אדריכלות שמגיבה לאקלים ולצורכי הגוף?

במקום להתחיל ממבנה או מתוכנית, התחלתי מהבית שבו גדלתי ומהזיכרונות שהיו חלק בלתי נפרד ממנו. כבת למשפחה יהודית־איראנית, חזרתי לסיפורים של אמא שלי ושל בני המשפחה, לאלבומי תמונות ישנים, לחפצים, לריחות, לטקסטילים ולמחוות קטנות שחזרו על עצמן במשך דורות. דרך הארכיון המשפחתי, ראיונות ומפגשים עם הקהילה היהודית־איראנית בלונדון, בניתי אטלס של זיכרונות, שמתוכו זיהיתי שישה טקסים יומיומיים שחזרו שוב ושוב.

במהלך המחקר הבנתי שהטקסים האלה הם לא רק זיכרונות נוסטלגיים. הם מגלמים ידע סביבתי ואדריכלי שנבנה במשך מאות שנים; פעולות שמעצבות את החלל ומשפיעות על האופן שבו הגוף חווה אקלים, אור, ריח, טמפרטורה ותנועה.

בחרתי לעבוד עם טקסטיל כמדיום אדריכלי ולא רק כחומר. לאורך השנה התנסיתי באריגת ג׳קארד, הדפסי רשת, צביעת בדי מוסלין בפיגמנטים טבעיים ובהם זעפרן, ופיתוח דוגמאות המבוססות על מוטיבים מתוך הארכיון המשפחתי. במקביל יצרתי אטלס מחקרי חזותי ששילב צילומי ארכיון, מפות, רישומים, קולאז׳ים ותיעוד של תהליך העבודה. עבורי, כל אחד מהמדיומים היה דרך נוספת לחקור איך זיכרון יכול להפוך לחלל.

שיאו של הפרויקט היה מיצב בקנה מידה מלא, שהוצג בתערוכת הגמר. יצרתי חלל עשוי שכבות של בדי מוסלין שקופים למחצה, התלויים ממסגרת עץ, ובמרכזו שטיח ארוג. המבקרים הוזמנו להיכנס פנימה, לנוע בין שכבות הבד, להאט את הקצב ולהרגיש איך אור, צל, תנועה, ריח וחומר – יוצרים חוויה מרחבית. במקום להסביר את המחקר באמצעות טקסט, ניסיתי לאפשר לאנשים לחוות אותו דרך הגוף.

היה לי חשוב שהפרויקט לא יישאר בגבולות הייצוג האדריכלי המקובל. לכן הוא שילב ספר מחקר חזותי, טקסטילים, מיצב, שרטוטים, מפות, אריגים וסרט קצר. מבחינתי, כל אחד מהמדיומים היה שכבה נוספת של אותו מחקר.

מעבר למחקר האדריכלי, הפרויקט היה גם מסע אישי של חיבור מחדש לזהות שלי. במהלך העבודה חזרתי אל הסיפורים המשפחתיים, אל הארכיון, אל המסורות ואל הידע שעבר מדור לדור. החזרה למקורות הפכה עבורי גם לתהליך של ריפוי אישי, לצד ההתמודדות עם הטראומה. דרך המחקר והעשייה מצאתי מקום לעבד זיכרונות, להתחבר מחדש לתחושת בית ולהבין איך תרבות וזיכרון יכולים להעניק יציבות גם בתקופות של חוסר ודאות.

בתקופה שבה איראן וישראל נתפסות בעולם בעיקר דרך עימות פוליטי, בחרתי להציג סיפור אחר – כזה שמבוסס על חיי היומיום, על הבית ועל התרבות המשותפת שנשמרה במשך דורות בקהילה היהודית־איראנית.

אחת התגובות שחזרו שוב ושוב בתערוכה הייתה ההפתעה לגלות את קיומה של הקהילה הזאת ואת העושר התרבותי שלה. עבורי, זו הייתה הוכחה שאדריכלות יכולה להיות לא רק כלי לתכנון מרחבים, אלא גם דרך ליצור אמפתיה, לשמר זיכרונות וליצור חיבורים בין אנשים.

אם יש משהו שלקחתי מהשנה הזאת, הוא שאדריכלות יכולה לעשות הרבה יותר מלייצר מבנים. היא יכולה לשמר תרבויות שנמצאות בסכנת היעלמות, לאפשר ריפוי אחרי טראומה, וליצור שיחה בין אנשים, גם כשהם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין – ועדיין יכולים לזהות את התחושה האוניברסלית של בית.

עתידות

אני מתכננת להמשיך לפתח את כיוון המחקר והעשייה שלי, שנמצא בצומת שבין אדריכלות, חדשנות והשפעה סביבתית. במקביל, אני עובדת על מיזם טכנולוגי בתחום הסביבה הבנויה, שנמצא כיום בשלבי פיתוח ראשוניים. לצד זה אני רוצה להמשיך לעסוק באדריכלות דרך פרויקטים שמשלבים מחקר, עיצוב וחשיבה על האופן שבו הסביבה הבנויה יכולה לשפר את איכות החיים של אנשים.

המטרה שלי היא להמשיך לפתח פתרונות שמחברים בין חדשנות, קיימות וחוויה אנושית, וליצור אדריכלות שלא רק נראית אחרת – אלא גם מרגישה אחרת.