הרשימה המשותפת // 23.7.26

תערוכות חדשות ביד בן־צבי

אשכול תערוכות חדש ייפתח ביום רביעי (29.7) במסגרת פסטיבל תצריף ביד בן־צבי בירושלים (אוצרת: אביטל וכסלר). ״תצריפים״, תערוכת יחיד ליעל סרלין, תציג קולאז׳ים צילומיים שנוצרו בדיאלוג עם אוסף חפצי הנשיא ביד בן־צבי, לצד חפצים מקוריים מהאוסף. סרלין מחברת בין חפצים שונים ומשונים ממקורות מגוונים, ומגלה בהם איכות פואטית שחושפת את הפן האישי ואת הקשר לעיסוק הממושך שלה בזיכרון חזותי, צורות חיים שונות, מסורות, אובדן ואהבה.

״השתרשות״ היא מיצב של ירון שטיינברג, שנוצר במיוחד לצריף הפרחים ההיסטורי. הוא מספק הצצה לגן נעול המחייה צמחים ובעלי חיים ארצישראלים שנוצרו מחומרים טבעיים וממוחזרים, ומהדהד את קורותיו של בית החלוצות. בנוסף תיפתח התערוכה הקבוצתית ״תבונת כפיים״, המשלבת אמנות עכשווית וחומרי ארכיון שונים.

---

רוני חג׳ג׳ בגלריה כורש 14

״מגורים ושיבולת שכנה״, תערוכת יחיד לרוני חג׳ג׳, מוצגת בגלריה כורש 14 בירושלים (אוצרת: דביר שקד). חג׳ג׳ עובד עם סינתיסייזרים אנלוגיים וחומרי סאונד הנוצרים בתהליכי אלתור, חזרתיות ושינוי מתמשך. בדומה לעבודתו החזותית, גם לצליל הוא מתייחס כחומר גלם – כזה שאפשר לעצב, לפרק ולהרכיב מחדש תוך כדי פעולה.

הקול, המבטא, הניב ומשלב השפה מזהים אותנו ברגע שאנחנו פותחים את הפה ומתחילים לדבר. כמו במקרה המקראי של השיבולת של בני אפרים, שממנה לקוח שמה של התערוכה. מאידך, שליטה בו יכולה לאפשר לנו שליטה באיך אנחנו נתפסים, במה אנחנו משדרים לעולם ואיך רואים אותנו. הסאונד, הצליל, יכול לחרוץ את גורלנו או דווקא לגרום לנו לתחושת הלימה עם מי שתמיד היינו.

---

אמהות בהרכבה בקונטיינר

התערוכה ״אמהות בהרכבה״ מוצגת בקונטיינר, מרכז צעירים מנשה במועצה האזורית מנשה (אוצרות: ורה גייליס וקטיה קורין), ומציעה לראות באימהות הרכבה מתמדת – מצב שמורכב שוב ושוב מהגוף, מן הזיכרון, ממערכות היחסים, מעבודת הטיפול, מהבחירה, מהזהות המגדרית ומהמפגש עם המערכות הרפואיות והחברתיות, שממיינות מי נחשבת ומי נחשב לאם, ומי נותרים מחוץ למסגרת.

הגוף שהתערוכה מעמידה במרכז הוא לא הגוף המופשט וההרמוני של הדימוי המקובל. זהו בשר חומרי, פגיע, חושני ועייף, גוף שיש לו זיכרון – ובזיכרון הזה נחרת המפגש בין החוויה הפרטית לבין השפה הרפואית, המוסכמה החברתית והאיקונוגרפיה התרבותית.

---

---

השנים הללו בגלריה עשוש

התערוכה ״השנים הללו״, בגלריה עשוש בכפר האמנים צוקים (אוצר: קובי שחר), מאגדת את עבודותיהם של 15 אמניות ואמנים מקומיים, ומציעה התבוננות פנימית ועמוקה על הלך הרוח הציבורי, בשנים המאתגרות, האחרונות בישראל.

השנים האחרונות הותירו חותם עמוק בחברה הישראלית, בביטחון ובסדר החברתי והפוליטי. העבודות בתערוכה צומחות מתוך מציאות מורכבת זו, ומניעות את היוצרים להביט פנימה אל רגשותיהם האישיים, כשהתוצאה היא דיאלוג ויזואלי נוקב, ישיר ומרתק עם הצופה.

---

איגור קפלונוביץ ופאבל צנבחט במוזיאון ינקו דאדא

״זה בדוק!״, תערוכה משותפת לאיגור קפלונוביץ ופאבל צנבחט, תפתח בשבת (25.7) במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד (אוצרת: אביטל כץ), ובה יבקשו השניים לענות על השאלה – מה מעניק לממצא את מעמדו כאמת? האם זהו החפץ עצמו, או המוסד המעניק לו פרשנות ותוקף?

האמנים הופכים את המוזיאון למרחב אבסורדי ואירוני המוטל בספק. הם בונים תצוגה ארכיאולוגית של אנושות שמעולם לא התקיימה, ויוצרים בכך עבר בדיוני שיש בו עקבות ממשיים כעובדה היסטורית. ההבטחה הסמכותית המוזיאלית בכותרת התערוכה ״זה בדוק״ לא מבקשת לאשר אמת, אלא לחשוף את המנגנונים שבאמצעותם אמת מקבלת תוקף.

---

אופנה חיה במוזיאון האדם והחי

התערוכה ״אופנה חיה״ מוצגת במוזיאון האדם והחי ברמת גן (אוצרים: יואב מאיר, גילי סיוון־כהן, אלכס קפלן), בהשתתפות 12 מעצבי אופנה ישראלים, הבוחנים את הקשר העתיק בין האדם לעולם החי דרך אופנה, גוף וטבע.

המעצבים הוזמנו ליצור דגמים חדשים בהשראת האוסף המדעי של המוזיאון, בתהליך שנולד מתוך התבוננות בבעלי החיים עצמם: באופן שבו בנוי השלד, במיקום הנוצות, בתנועת הגוף, במנגנוני ההגנה, ובמה שאפשר ללמוד מהדרכים שבהן בעלי חיים שורדים, מחזרים ומסמנים נוכחות. לצד דגמי האופנה יוצגו גם הפוחלצים והפריטים מן האוסף המדעי ששימשו מקור השראה למעצבים, וסדרת צילומים שבה מוצגים הדגמים כשהם נלבשים ונעים על הגוף.

---

מקום מבטחים בבית הסגול

התערוכה ״מקום מבטחים״ מוצגת בבית הסגול בתל אביב (אוצריםות: יונתן בוקששתר, חסן מסרי, עינב מינץ ואנואר ז׳ור). השיח על התערוכה התחיל בזמן מלחמת איראן השנייה, והאמנים.ות הוזמנו לעסוק בשאלות כמו – האם יש לי מקום מבטחים שמגן עליי? מה קורה כשהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו? האם אפשר לדמיין חיים בטוחים?

העבודות המוצגות כוללות דימויים של מרחבים מוגנים כמקום מחבוא פנטסטי, מצב ציפה אסקפיסטי, שגרה במסלול המוכר והבטוח שאליו מטפטפים רעשים מפרי שלווה; לצד מראות של הרס, של מרחבים מוגנים שאינם, ועבודות שמבטאות פיצול בין האהבה למקום ולאנשים וסלידה ממעשים שמתבצעים בשמנו. עבודות נוספות עוסקות בתקווה, ביצירת חיבורים אנושיים ובבניית קהילות שעוזרות זו לזו.