נעם רשף בונה קורת גג ורושמת בית (ועוד בית, ועוד בית)

חגית: הי נעם, ברכות על שתי התערוכות – ״גג״ בבית האמנים ו״120 רישומים: בעקבות הילה וברנד בכר״ שנפתחת במקום לאמנות בקריית המלאכה… וואו, שתיים במקביל, איך זה קרה?

נעם: תודה רבה! זה באמת מאוד מרגש.

סיימתי את התואר הראשון בבצלאל לפני שנה. במהלך התואר עבדתי כאסיסטנטית של אמנים ואוצרים ודרך זה הכרתי המון אנשים בעולם האמנות. כשסיימתי את התואר ישר שכרתי סטודיו והזמנתי אותם לראות את העבודות שלי. במקביל גם הגשתי להמון קולות קוראים והיה לי מזל והתקבלתי. לא תכננתי שהתערוכות יהיו במקביל אבל המלחמה עם איראן קצת שיבשה את התאריכים ומפה לשם ככה זה יצא

חגית: באמת כנגד כל הסיכויים, נראה שהשנה הקשה הזו הייתה מאוד פוריה אצלך. שתי התערוכות הללו מגיעות שניה אחרי שהצגת גם בחממת האמנים בצבע טרי. הספק נאה ומאוד לא רגיל לשנה אחרי הלימודים. מאיפה הדרייב הזה?

נעם: רוב העבודות שלי נולדות מתוך החלל. אני עוסקת בציור, רישום, הדפס ופיסול, אבל רוב התוצרים שלי מבוססים ומותאמים לחלל שבו הם מוצגים. עם הזמן הבנתי שזה מה שמפעיל אותי, המפגש הזה, ולכן חשוב לי כל הזמן לחפש מקומות וחללים חדשים שיאתגרו אותי.

בכללי אני אוהבת לעבוד על כמה פרויקטים במקביל. זה מפרה אותי ועוזר לי להשתחרר. אני לוקחת רעיונות ותובנות מפרויקט אחד לאחר, וככה כל פעם חוזרת לכל גוף עבודה עם מבט חדש. גם כשאין לי תערוכות, אני תמיד עובדת על כמה גופי עבודות שונים בו־זמנית

חגית: זה בדיוק מה שתפס את עיני – שתי התערוכות מאוד שונות זו מזו. בשתיהן יש משהו מינימליסטי ומשהו מאוד עמלני. ״גג״ הוא מיצב של הדפס ו…גג פיזי שבנית בתוך החלל. ספרי על כך?

נעם: אז בעצם בניתי במרכז החלל פסל שחוצה אותו בצורה שמדמה גם גג של בית שהתהפך וגם שני גגות שנפגשים. מאחורי הפסל יצרתי קיר של הדפסי מונוטייפ, שגם בהם מופיעים דימויים רבים של העיר, עם דגש על הגגות שלה.

יש משהו בקצוות של בניינים, בגגות שלהם, שיכול ללמד אותנו המון על התשתיות, על תנאי החיים ובהתאם גם על האנשים שחיים בתוך הבתים. הרעיון של להתמקד דווקא בגגות מאוד עניין אותי כי הוא מאפשר להסתכל על החברה מזווית קצת אחרת.

מעבר לזה עניין אותי להפעיל את החלל ובהתאם גם את האנשים בתוכו. הצבתי פלטות ברזל מסיביות באוויר ועודדתי אנשים ללכת מתחתיהן. היה מאוד מעניין לראות איך התחימה של החלל מפעילה אנשים ואיך הם מגיבים אליה

חגית: באמת נראה קצת רעוע ומרתיע. יש פה גם איזו אמירה על ההגנה שאנחנו מצפים ממבנים לספק לנו?

נעם: חלק מהאנשים הרגישו מוגנים מתחת למבנה ואחרים חששו להתקרב אליו. למדתי מזה המון. ענבר שריף, האוצרת של התערוכה ״גג״ היא חברת ילדות שלי, ובשנה האחרונה גם עבדנו יחד על סרט דוקומנטרי קצר. ענבר הצטרפה לתהליך האוצרותי כשחיפשתי פתרונות לשאלות של הצבה בחלל.

רוב העבודות שלי גדולות מאוד, והחלל שבו אני מציגה את התערוכה נמוך יחסית. התקשיתי להבין איך לגשת אליו ואיך לגרום לעבודות לפעול בתוכו. בשלב זה נכנסה ענבר והפכה לאוצרת ולשותפה משמעותית בגיבוש התערוכה. ניתחנו יחד את החלל, והיא עזרה לי להבין מה אני רוצה להוציא ממנו

בכללי הנושא של בית מעסיק אותי, בית פיזי ובית ריגשי. כשאני יוצרת אני עוברת כל הזמן בין המדיומים. אני מתחילה ברישום, עוברת להדפס, ממשיכה לפיסול וחוזרת שוב לרישום. יש לי בנק סגור של דימויים, שממשיך להתפתח בכל פעם שהוא פוגש חומר אחר

חגית: איך נולד החיבור בין הקיר והגג לאופק של ההדפסים? את מייחסת אותו לסוג של קו רקיע, אבל הוא למעשה כולו כחול, קצת כמו הרקיע בעצמו

נעם: הכחול לגמרי מתקשר לרקיע. הוא מכניס לחלל משהו שקט ופתוח יותר, ומנסה ליצר איזון בתוכו

חגית: נושא הבית הוא גם המוקד של התערוכה ״מאה ועשרים רישומים: בעקבות הילה וברנד בכר״ במקום לאמנות – שם תציגי כאמנית אורחת

נעם: בכללי הנושא של בית מעסיק אותי, בית פיזי ובית ריגשי. כשאני יוצרת אני עוברת כל הזמן בין המדיומים. אני מתחילה ברישום, עוברת להדפס, ממשיכה לפיסול וחוזרת שוב לרישום. יש לי בנק סגור של דימויים, שממשיך להתפתח בכל פעם שהוא פוגש חומר אחר. לכן מבחינתי החיבור בין כל העבודות הוא מאוד ישיר. אפשר לראות את הגג שמופיע בפסלים גם בהדפסים, רק שהוא מתורגם לשפה אחרת

חגית: מי הם הילה וברנד בכר ומהם הבתים המוזרים (חלקם לפחות) שמופיעים ברישומים?

נעם: ברנד והילה בכר הם זוג צלמים גרמנים שצילמו בתים ומבנים תעשייתיים שונים באופן עקבי ויחודי. בתערוכה אני הולכת להציג 120 רישומי עפרון, שכל אחד מהם נעשה בעקבות צילום אחר שלהם.

הם יצרו סדרות טיפולוגיות יפהפיות, והתערוכה שלי יוצאת מתוך מחווה אליהם, אבל לוקחת את העקרונות האלה למקום אישי ועכשווי יותר

חגית: איך הגעת אליהם?

ראיתי אותם במוזיאונים בעולם ולמדתי עליהם הרבה בתואר. אני לא זוכרת איך זה התחיל, אבל היום כבר יש לי המון יצירות שנעשו בהשראתם, בכל מיני גרסאות ומדיומים.

חגית: ואיך זה הופך לאישי ועכשווי?

נעם: שאלה טובה 😊 מה שמרתק אותי אצל הבכרים היא הבחירה שלהם לצלם כל כך הרבה מבנים יומיומיים וגנריים, ולהתייחס לכל אחד מהם כאל אובייקט שלם וראוי. יש בזה משהו מאוד יפה בעיניי. בכלל, אני חושבת שבגלגול אחר כנראה הייתי אדריכלית. אני מאוד אוהבת להתבונן במבנים, ורוב העבודות שלי לוקחות השראה מהעיר. אני מפרקת אותה ובונה אותה מחדש, ובמובן הזה יש קשר ישיר לאופן שבו הם עובדים עם הסדרות הטיפולוגיות שלהם.

מה שעניין אותי בתערוכה הזאת היה להבין מה משתנה בדרך כשאני רושמת את הצילומים שלהם. רציתי לבדוק אם אצליח למצוא עניין בכל דימוי מחדש. אני לא מעתיקה את הצילומים שלהם, אלא מפרשת אותם מחדש דרך היד שלי, החומרים שלי והזמן שבו אני חיה וזאת הדרך שלי להחזיר אותם להווה

חגית: כשאת מציגה 120 רישומי בתים את למעשה יוצרת מעין עיר קטנה

נעם: לגמרי 🙂 ואת זה ראתה אתי נמיר, האוצרת. הגעתי לתערוכה הזו בעקבות הקול קורא של מקום לאמנות, להתארח בגלריה. בהגשה השתמשתי ברישומים שעשיתי בהשראת בני הזוג בכר כדי ליצור הדמיה לתערוכה אחרת. אתי התקשרה אליי, והציעה לקחת את הרישומים האלה ולהפוך אותם לתערוכה בפני עצמה. היא ראתה בהם פוטנציאל שאני בכלל לא ראיתי. למדתי ממנה המון, גם על התהליך וגם על איך לגשת לתערוכה ולבנות אותה

חגית: כולם רישומי שחור לבן? כמה זמן לוקח לך אחד כזה?

נעם: כן, כולם רישומי שחור לבן, עפרון על נייר. מבחינת זמנים זה ממש השתנה, יש רישומים שנפתרו בחצי שעה ואחרים לקחו לי כמה שעות. העבודות קטנטנות, כל רישום בגודל כף יד, אבל הם מלאים בפרטים וטקסטורות

חגית: זה הפך לאיזה הרגל מדיטטיבי עבורך, בסגנון ״כשאת לא יודעת מה לעשות שבי לצייר בית״?

נעם: האמת היא שאת רוב הרישומים יצרתי במלון רוטשילד 22. הבית שלי נפגע בתקיפה האיראנית האחרונה, ופינו אותי לשם. הפכתי את התקופה הזאת לסוג של רזידנסי וניצלתי את הזמן הזה לעבוד באינטנסיביות על התערוכה. כמעט לא יצאתי מהחדר, חוץ מאשר לממ״ד, ופשוט ישבתי ורשמתי. זה בהחלט הפך לסטודיו והסטודיו הוא תמיד הבית

אווו. עוד זווית משוגעת של מה זה בית בימינו. ואיפה את עכשיו?

נעם: עכשיו חזרתי לדירה שלי בלב העיר ואני שוכרת סטודיו עם כמה חברות בקריית המלאכה

חגית: אז נאחל בהצלחה וימים שקטים!

---

נעם רשף | גג
אוצרת: ענבר שריף
בית האמנים תל אביב, אלחריזי 9. נעילה: 8.8

מאה ועשרים רישומים: בעקבות הילה וברנד בכר
אוצרת: אתי נמיר
מקום לאמנות במרכז המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב. פתיחה: 30.7, נעילה: 5.9